חשבתי לעצמי...
בשביל מה אני חיה? למה אני קמה כל יום בבוקר? האם זה עושה לי
טוב? למה אני בכלל כאן? למה לא במקום אחר? אבל בעיקר שאלתי את
עצמי: בשביל מי אני חיה?
עד לפני שנתיים לא הייתי יכולה לענות על אף אחת מהשאלות האלו.
לפני שנתיים פגשתי אותך. מאז? החיים שלי השתנו. לגמרי.
היום אחרי שנתיים, לא יודעת, אני מרגישה בוגרת לא יודעת אם זה
המילה המדוייקת. הבנתי שאני קמה כל בוקר רק כדי לראות אותך.
הבנתי שאני כאן כי הייעוד שלי היה לפגוש אותך. הבנתי שאני לא
חיה בשביל שום דבר, אני רק בשביל מישהו, אני חיה בשבילך. רק
בשבילך.
כשהגעתי לתשובות האילו החלו לרוץ בראשי סיטואציות מפחידות.
ושוב הוצפתי שאלות.
מה אני אעשה כאן אחרי שתלכי? ואם תחליטי לחיות בלעדיי?
ואם תתאהבי באחר/ת? מה יהיה כשתתגייסי לקרבי? ואם חס וחלילה...
מה יקרה?
כשתתגייסי לקרבי אולי זו השאלה היחידה שאוכל לענות עליה.
כשתתגייסי אני אחיה בפחד יומיומי. כנראה שעל כל שטות ארוץ
לטלוויזיה כמו מטורפת. אולי אשאיר אותה פתוחה 24 שעות, אקשיב
לרדיו ללא הרף. אחיה בפחד יומיומי. על שאר השאלות אני לא יכולה
לענות. אני לא חושבת שאני יכולה לחיות בלעדייך אני בטוחה זה
שאני לא רוצה לחיות בלעדייך. אני מוכנה להקריב את האושר שלי
למענך. אם תרצי לחיות בלעדיי, את תעשי זאת. אבל אני לעולם לא
ארצה לחיות בלעדייך.
ואחרי שתחליטי מה יהיה איתי? אני לא יודעת, סביר להניח שכל
האור בחיי לפתע יחשיך. לא תהיה סיבה לקיומי, לא תהיה סיבה למה
אני קמה בבוקר, לא תהיה סיבה בשביל מי אני חיה...
אז כבר לא יהיו תשובות להרבה שאלות, רק אומללות יתר. |
