לא מאמינה שאני משתחררת.
מתי הספיקו לעבור שנתיים? מתי כל הסבל הפך לרגע נוסטלגי שמושך
לי דמעות מהעיניים?
מתי הפסקתי להתרגש מלצעוק עד מתי??? בשיר "רק אל תלכי". מתי
הגעתי לרגע הזה, של להיות 40 דקות מהנסיעה לבקו"ם.
39 דקות. איך הספקתי להתאהב בכל כך הרבה אנשים בשנתיים. איך
הכרתי את מי שאני הכי אוהבת רק בסוף. איפה ההיגיון בעצבות
שבחופש? 37 דקות. הגעתי למצב שמוזר לי להתקלח לבד. שלא הולכים
לאכול צהרים ב-11 וחצי בבוקר. שאין מסעות, לא נאבדה לי הכומתה,
אין מבצעים, היציאה הביתה לא מאוימת ע"י חמישה גורמים שונים,
ולמעשה שום דבר לא מאוים, הכל שליו. 34 דקות. זורקים ילדה בת
18 באמצע המדבר, בין פקודות, משמרות, וסתם נגינה בגיטרה, היא
הופכת להיות בת 20 עם נפש של הורה לשלושה ילדים. לומדת לשתוק
כשצריך, ולומדת מה קורה כשהיא לא עושה את זה.לומדת לקחת
אחריות, ולומדת לקבל את כל הסטירות שמגיעות עם זה. לומדת
שהביטוי "אין בררה" הוא אבן דרך בחיים, היא לומדת לשכוח את
החופש, וכשזה סוף סוף קורה, החופש חוזר אליה והיא לא זוכרת מה
עושים איתו. 28 דקות. עכשיו קיבלתי טלפון מחברה שהתגייסה איתי
באותו יום. "אני אזרחית", היא אומרת לי. אני עונה לה ב"מזל
טוב" מאושר, וחושבת שהמזל האמיתי הוא שבין האזרחות לאזרחות,
היינו חיילות והכרתי אותה. 20 דקות. אנחנו מדברות קצת וקובעות
להיפגש אחרי שגם אני אחזיק ביד גאה תעודת מילואים. מילואים?!
עוד לא הגעתי לש.ג. של הבקו"ם וכבר מדברים על מילואים. 18
דקות. כדאי שאני אתחיל להתארגן. 5 דקות. זהו, זה כבר ממש פה,
אני מעיפה מבט אחרון בחוגר ומנסה להיזכר איך מתנהגים באזרחות,
מה לובשים, איך מדברים, איפה כל דבר נמצא בבית. 4 דקות. איפה
אני נמצאת בבית? 3 דקות. עדין מנסה למצוא אותי. 2 דקות. בוהה
במחשב. דקה אחת. מנסה להפסיק לרעוד מפחד. מצליחה. נושמת עמוק,
ועדין, לא מאמינה שאני משתחררת.