New Stage - Go To Main Page

תה עם נענע
/
נמוגה

הרבה דברים אפשר להגיד עליה. במיוחד שהיא מיוחדת. היא ילדה
מיוחדת, אפשר בהחלט להגיד. אחת ששותקת הרבה. כאילו יש לה הרבה
מה להגיד והיא מדברת ומדברת כל היום אבל היא כל כך שותקת. כל
כך שקטה. והחיוך שלה כל כך חצי. הוא שבור. רואים לה את השיניים
הלבנות שלה כשהיא מחייכת. הן כאילו מציצות אל העולם מתוך חלל
הפה שלה, שהתרוקן. גם המבט שלה בעיניים כבר אין לו כלום. היא
מסתכלת אבל היא לא מביטה בך כי היא לא יכולה. המבע אבד. המבט
הלך. היא לא יכולה להביט, בדיוק כמו שהיא לא יכולה לדבר, למרות
שהיא מדברת בלי סוף! כל היום בלה בלה בלה והיא רק שותקת.
יותר מדי אפשר לספר עליה. סיפורים שלא באמת קיימים. שום דבר לא
באמת קרה. אבל הכל היא עשתה. את כל מה שמספרים היא חוותה, היא
עשתה הכל. זה נכון אבל זה לא אמיתי. שום דבר לא אמיתי, כמו חצי
החיוך השבור והמזוייף שלה, שבו היא חושפת לי שורת שיניים צחורה
וישרה, מחייכת לי בלי בושת. בלי לחשוב שזה בעצם לא נכון. היא
משקרת. היא כל הזמן משקרת.
היו שאמרו שהיא תמימה. היא יודעת שהיא תמימה. אבל היא יודעת גם
שהיא לא. הם כולם חושבים שהיא תמימה והיא חושבת שהיא מאמינה
להם אבל היא גם יודעת שהיא לא. כי היא חכמה. היא יודעת הכל.
וכלום. היא לא יודעת דבר. אף אחד לא יודע.
במיוחד כשמסתכלים לה בעיניים והיא תמיד מסתכלת בחזרה, לעולם לא
משפילה מבט, כאילו יש לה בעיניים כל כך הרבה שהיא רוצה להגיד
אבל היא רק שותקת והעיניים כבו כבר, הן לא מביעות דבר.
רק ריק.
כאילו אם מסתכלים לה בתוך הלב אז לא רואים כלום כי יש שם חושך
וקשה לראות בחושך. אז מחפשים טוב טוב ולא מוצאים את הלב שלה
אבל יודעים שהוא שם, אף אחד לא לקח אותו למרות שכבר מזמן גנבו
לה אותו, כבר מזמן שהיא לא חיה.
אז מסתכלים בפנים היפות שלה ורואים איך השיער הצהוב פזור
בעדינות על מצחה, מכסה את גולגולתה בהמון שערות דקיקות וצהובות
שמסתירות את הפנים היפות שלה, עם העיניים חסרות המבט וחצי
החיוך המזוייף.
היא לא שם. היא עומדת לידי ואני מרגיש אותה נוגעת בי אבל אין
כלום יש אוויר ויש רוח אבל היא בכלל לא שם. כאילו הלכה ונמוגה.
התפוגגה. כבבואה נעלמת. היא נעלמה לי כל אותו הזמן שאחזה בידי
בחוזקה. והיד שלה התחילה להתפרק. חתיכות חתיכות כמו פאזל.
נשארו רק עצמות. שלד שאוחז בידי וכולו עוד וגידים אבל רק עצמות
אחזו בי. עד שנשברו.
והיא לא רוצה ללכת. היא עומדת שם והיא לא שם בכלל והיא רוצה
להעלם, אבל היא לא רוצה ללכת. משהו מחזיק אותה. אבל היא לבד שם
וכלום לא אוחז בה, היא אוחזת בכל כוחה, בכלום. כאילו שהכלום
יציל אותה מעצמה, מעצמה היא בורחת. אל תוך הכלום. אין שם דבר.
היא לבד. היא בוכה.
דמעה קטנה שקופה מלוחה נוזלת לאט. לאט. נוגעת בריס. מלטפת.
מזדחלת לאטה על לחי אחת. ויורדת בזהירות במורד אל זוית פיה.
נוגעת-לא נוגעת, רק מלטפת, כאילו לא שם בכלל, וממשיכה ונעלמת
כאילו מעולם לא הייתה. מתנפצת כמו לבה שלה. זה שגנבו לה אותו
כבר לפני הרבה זמן אבל הוא עדיין פה. והיא עדיין מסתכלת עליי
בעיניים גדולות ותמימות, שאין בהן כלום חוץ מריק, ומחייכת לי
את אותו חצי חיוך קטן, שקרי וחסר. והיא בוכה.
אבל אני כבר לא שם.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 23/2/06 11:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תה עם נענע

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה