היא צעדה לכיוון תחנת האוטובוס. שערה כרוך בצמה מגולגלת על
הראש, מהודקת היטב במספר סיכות שחורות תקניות. על גבה תיק כבד
ובידה היא אוחזת שקית עמוסה שהמותג המודפס עליה מספר על
הימצאותם בארונה של בגדים אופנתיים קצת יותר מלבושה כעת, מדי
אלף נקיים ומגוהצים. בעצמה גיהצה אותם הבוקר, קמה מוקדם במיוחד
כדי להספיק. עדין לא תפרה את הדרגות החדשות, היא מתכננת לעשות
זאת השבוע והרי יש לה זמן - היא נשארת שבת.
עכשיו היא עומדת כבר בתחנה, ממתינה לאוטובוס. עיניה, מוסתרות
היטב מאחורי משקפי השמש, בוחנות את החיילים המחכים בתחנה. יש
כאן כמה שנראים לא רע, במיוחד קצין צעיר שנשען על עמודי הברזל
ובוהה לעבר הכביש. מדי פעם הוא מציץ בשעון, מתופף בעצבנות על
רובה ה16-M, המקוצר, היא מציינת לעצמה בהתפעלות, המוכתף על
חזהו. ממש חמוד היא מחליטה ומתכננת את עתידם המשותף. תכנונים
אלה יוותרו כהרהור דימיוני בלבד. כשהאוטובוס יגיע אל התחנה
והוא עמוס נוסעים ידחק כל אחד מהם לקצה אחר שלו. הוא יתישב
באחד הספסלים האחוריים ויפגוש במפתיע חובש פלוגתי שלמד איתו
באותו תיכון, שתי כיתות מתחתיו. אפילו הדריך אותו תקופה מסוימת
בצופים, הוא נזכר, הפריע בכמה פעולות, הגיע בעיקר לטיולים.
תתפתח ביניהם שיחה ערה, ידברו על תפקידם הצבאי, יזכרו במכרים
משותפים. לקראת סוף הדרך יגלו ששניהם עוסקים בגלישת גלים
ויקבעו להפגש באחת השבתות, לגלישה משותפת. הם יהפכו לחברים
וכמה שנים אחר כך גם יסעו יחד לטיול במזרח.
היא תוותר עומדת בחלקו הקדמי של האוטובוס, דחוקה ליד אשה
קולנית ועבת בשר המתעקשת לשתף את הנהג בהשקפותיה המדיניות.
הנהג דוקא מגיב בהתלהבות וממהר לשטוח באוזניה ובאוזני שאר
הנוסעים את דעותיו על תהליך השלום והמשבר בקואליציה.
במילא לא היה יוצא מזה כלום, היא מחייכת לעצמה, הרי בסוף לא
היינו מסכימים על השמות לילדים. היא מתרכזת בהקשבה לנהג, מונה
בלבה את שגיאות הניסוח שלו ואת הטעויות שהוא עושה.
עוד שלושה שבועות תסע באותו קו בדיוק, שוב ביום ראשון באותה
שעת בוקר מוקדמת. האוטובוס יהיה אז מלא פחות והיא תמצא מושב
פנוי, סמוך לחייל צעיר שקוע בשינה. כשיתעורר תגלה שיש לו
עיניים יפות ושיש להם הרבה נושאים לשיחה. הוא יקח ממנה את מספר
הטלפון שלה ויתקשר עוד באותו יום. הם ידברו כמעט שעתיים, עד
אחרי אחת בלילה. היא תשב בפיג'מה על הדשא הלח מחוץ לחדרה כדי
לא להפריע לבנות האחרות. אחר כך תשכב שעות מבלי להרדם, משחזרת
כל מילה ושתיקה וחיוך בשיחה הארוכה הזאת. בבוקר תקום מצוננת,
עם עיניים אדומות מחוסר שינה וחיוך לא מוסבר שלא ימחה כל היום.
גם הוא יהיה עייף למחרת. אמנם נרדם מיד לאחר השיחה אבל הוא
צובר מחסור בשעות שינה עוד מהשבת, כשבילה עם חבריו עד שעה
מאוחרת. הם ידברו עוד פעמיים באותו שבוע והוא יספר לה בצער
שהוא חייב להשאר בבסיס לשבת. השיחה האחרונה ביניהם תלווה בהמון
שתיקות והיא תזכר שבכל זאת, הם שני זרים. הנושאים לשיחה כבר
התחילו לאזול ולמחלקה שלה הגיע חיל חדש שנראה לה מאד נחמד. אבל
ברגע האחרון, ממש כמה שעות לפני היציאה הביתה, הוא מצליח
להחליף את התורנות עם חייל אחר. חייל חדש בפלוגה שמעדיף להשאר
לשבת בבסיס. הוריו רבים כמעט ללא הפסקה והשבתות בבית הפכו
עבורו לסיוט מתמשך.
הוא מתקשר לבשר לה ותגובתה מצננת קצת את התרגשותו. אולי באמת
יעשו משהו, היא אומרת כמעט כבדרך אגב. הוא נורא מתאכזב, אולי
טעה בה? אבל רק קולה אדיש. היא דוקא שמחה לפגישה הקרובה. הוא
ממש חמוד, היא מספרת בהתרגשות לחברתה מהבסיס, משתפת אותה ואת
חמשת הנוסעים האחרים שיושבים בקרבתה באוטובוס על לבטיה לגבי מה
ללבוש היום בערב והאם להוריד שערות מהרגליים.
הם לא יפגשו באותו יום. במהלך הארוחה המשפחתית סבתו תחוש פתאום
ברע. הוא ואביו ימהרו להסיעה לבית החולים וישארו איתה שם. כבר
למחרת בבוקר תתברר המחלה המסתורית כשפעת קלה בלבד, סבתו תחזור
במהרה לקו הבריאות. זמן קצר אחר כך היא תצטרף לצוות הפקה של
תוכנית בטלויזיה המקומית ותשדר דיווחים מיוחדים מישיבות
העיריה. באחד הימים, במהלך תחקיר מיוחד שתערוך על המועצה
הדתית, תגלה שחיתות בקנה מידה גדול שמעורב בה סגנו של ראש
העיריה. הפרשה תתפרסם, היא תקבל את מגן יקירת העיר מראש העיריה
ואף תוזמן לשתי תוכניות ארוח בערוץ השני.
מובן שהוא לא ידע את כל זה באותו ערב ולכן התקשר אליה וביטל את
הפגישה. היא קצת התאכזבה אבל הבינה והם קבעו ללכת לסרט למחרת.
הסרט היה מצוין ושניהם מאד נהנו ממנו. הם קנו ביחד פופקורן
והאצבעות שלהם נפגשו כמה פעמים כשחפנו את הפתיתים מתוך קופסת
הקרטון. היא חשבה שזה נורא רומנטי וגם הוא חייך לעצמו בחושך
והתרגש קצת. אחרי הסרט הם ישבו בבית קפה קטן ודיברו על הסרט
ועל הצבא ואחר כך גם על טיולים לחו"ל וקצת על התיכון. הוא הסיע
אותה הביתה והיא אמרה שמאד נהנתה. הם קבעו שמחר בבוקר הוא יגיע
לתחנה שלה ויעלו על האוטובוס יחד בדרכם לבסיסיהם הדרומיים.
הוא באמת הגיע והם ישבו יחד ודיברו כל הדרך. גם הפעם היא קלעה
את השיער שלה בצמה מהודקת והצמידה לראש בסיכות. סיכה אחת דקרה
והיא ניסתה להוציא אותה אבל הסיכה נתפסה וזה כאב לה. הוא אמר
לה לחכות רגע והניח ידיים גדולות וחמות על הידיים שלה שהתעסקו
עם הסיכה. הוא הוציא את הסיכה והיא לא אמרה כלום אפילו שזה כאב
לה קצת. הוא המשיך להוציא את כל הסיכות וגם את הגומיה ופרם את
הצמה ופיזר לה את השיער שהיה עדין לח מהמקלחת והריח מצוין כי
היא בדיוק החליפה לשמפו חדש. וכל הזמן הזה היא שתקה אבל הרגישה
שזה רגע מאד מיוחד שהיא תזכור הרבה זמן, אולי אפילו כל החיים.
הוא קלע לה את השיער למין צמה כזאת שישר היא הרגישה איך היא
מתפרקת אבל זה לא היה איכפת לה. הוא שם לה ביד את הסיכות ושוב
היא הרגישה איך היד שלו חמה ונעימה ולקראת סוף הנסיעה הם כבר
החזיקו ידיים. לפני שירד היא חשבה שאולי ינשק אותה אבל הוא לא.
הנשיקה היתה רק שבועיים אחר כך כי באותו שבוע שניהם נשארו
בבסיס ודיברו במטכ"לי כל השבת.
עשרה חודשים אחר כך היא השתחררה מהצבא ועבדה קצת וחיכתה שהוא
ישתחרר ואז הם נסעו ביחד לחו"ל. הם התחתנו אחרי כמה שנים וגרו
בירושלים כי היא למדה עיצוב גרפי בבצלאל. הוא למד מנהל עסקים
ואחר כך הצטרף כשותף בעסק משפחתי של שיווק שטחי פרסום ושילוט
חוצות. נולדו להם שתי בנות בהפרש של שנתיים.
הגדולה הפכה לילדה ואח"כ לנערה יפה מאד, יופי יוצא דופן מהסוג
שאומרים עליו עוצר נשימה. היא דיגמנה כמה שנים, בעיקר בארץ,
אבל אח"כ התגייסה והפכה למדריכת חי"ר היפה ביותר בצה"ל. הצעירה
יותר היתה אמנם חמודה מאד אבל לא יפה כמו אחותה. היה להן אותו
שיער אבל תוי הפנים שלה היו עדינים פחות ומבנה הגוף שלה היה
מוצק יותר. היתה בכך דוקא תועלת כי היא הפכה לשייטת מצוינת
ואפילו הוכתרה פעם כאלופת ישראל לנוער וייצגה את המדינה בכמה
תחרויות חשובות בחו"ל. היא המשיכה להתחרות גם בתקופת הצבא
ושירתה כפקידה בקריה על תקן של ספורטאית מצטיינת.
באחת התחרויות היא הכירה את בעלה שהיה כתב ספורט של עיתון יומי
מרכזי. הם התאהבו ואחרי לא הרבה זמן היא נכנסה להריון. ההריון
היה אמנם לא מתוכנן אבל היא היתה ממש מאושרת ובכלל לא היה לה
איכפת שהיא צריכה להפסיק להתחרות, אפילו שזה היה רק כמה חודשים
לפני האולימפיאדה. הם החליטו להתחתן. בחתונה היא היתה כבר
בחודש רביעי אבל הם באמת אהבו אחד את השני כך שזאת לא היתה
חתונת אין ברירה כזאת, שההורים לוחצים. ההורים שלה דוקא מאד
אהבו אותו, במיוחד אמא שלה. אבא שלה אמנם חשב לפעמים על זה
שהיתה יכולה להיות לו בת אלופה אולימפית אבל הוא לא אמר כלום
וכשהילדה נולדה הוא כבר הפסיק לחשוב על זה כי היא היתה מאד
חמודה והוא כל כך נהנה מלהיות סבא. אחרי כמה שנים נולד להם עוד
ילד וכשהוא היה בן שבע היא נכנסה שוב להריון אבל היא מתה מוות
טראגי לפני שהספיקה ללדת אותו.
זה היה באמת עצוב, איך שהיא מתה. באמת מוות טראגי. בעלה כבר
התקדם בעיתון ונהפך לכתב המדיני והיה צריך לנסוע הרבה לשטחים
ולהכנס לכל מיני מקומות מסוכנים. כבר כמה פעמים זרקו עליו
אבנים וכמעט פגעו במכונית. גם איזה כתב רדיו סיפר בשידור וגם
הוסיף באזניו פרטים כשנפגשו במסיבת העיתונאים, אין התנפצה לו
הזגוגית וכמעט איבד שליטה על הרכה כשנסע לסקר התפרעות אלימה
בשטחים. הוא החליט שזה כבר נהיה מסוכן ואין טעם לדחות את זה
יותר ושלח את המכונית למיגון. מראש תכנן שהמכונית תהיה במוסך
ביום שהוא נמצא בבית, אבל איזה מקור מרכזי שלו התקשר ואמר שהוא
חייב לדבר איתו עכשיו והוא הרגיש שזה באמת משהו חשוב, אז הוא
לקח את המכונית של אשתו. היא אמנם היתה צריכה את האוטו באותו
יום כדי להגיע ליום הורים בבית ספר של הילד אבל היא אמרה שאם
צריך אז צריך והיא כבר תסתדר, אפילו שהיא כבר בחודש השביעי זה
רק קו אחד באוטובוס ואולי בכלל היא תסע עם אחת האמהות האחרות
שגרות בסביבה.
אבל אמא של יואב השכן נסעה ישר מהעבודה ולאמא של שירה היתה
צריכה לבוא רק למחרת אז הם נסעו באוטובוס. הם חיכו ליד הכיתה
המון זמן, יותר משעה שלמה, והיא חשבה שזה כבר באמת מוגזם וגם
אמרה את זה למורה. הפגישה עצמה היתה דוקא ממש קצרה והמורה אמרה
שהילד מתקדם מאד יפה ושכל המורות המקצועיות מרוצות ממנו, חוץ
מהמורה לאמנות שכתבה שהוא לא יוזם מספיק ונרתע משימוש בחומרים
לא מוכרים. היא ציינה לעצמה שזה לא רע בהכרח אבל הן סיכמו עם
הילד שינסה להראות קצת יותר התלהבות בשיעור.
בדרך חזרה היא היתה עיפה וקצת כאבו לה הרגלים וגם האוטובוס היה
מלא אבל נערה צעירה והחבר שלה קמו ופינו להם ספסל. היא ישבה
במרכז האוטובוס עם הבן שלה ששאל אותה המון שאלות על סוסים שעל
רובן היא לא ידעה לענות. ספסל אחד לפניהם ישב מחבל מתאבד
שהפעיל מטען רב עוצמה ופוצץ את עצמו ואותה ואת בנה הצעיר ואת
הנערה שפינתה להם מקום וגם את החבר שלה שלא נהרג אבל נפצע מאד
קשה.
בעלה קיבל ידיעה על הפיגוע בביפר ומיד התקשר הביתה והיה בטוח
שהיא תענה לו. היה כבר די מאוחר ולפי החישובים שלו היא היתה
צריכה להיות כבר מזמן בבית. אבל הבת שלו ענתה ואמרה שהיא חזרה
עכשיו מחברה ושאין אף אחד בבית והיא רעבה ורוצה שמישהו כבר
יבוא ויכין לה לאכול. הוא הבטיח לה שהוא עוד מעט מגיע והתחיל
קצת להלחץ. גם הפלאפון שלה היה לא זמין ואז הוא נלחץ ממש ודיבר
עם ההורים שלה שגם הם היו מאד מודאגים. הוא נסע מאד מהר את כל
הדרך וכשהגיע הביתה התקשר למורה. הוא חישב מתי היא יצאה ואמרו
בטלויזיה את מספר הקו ומתי האוטובוס יצא וגם עבר כבר זמן וכל
המצב נראה מאד רע. הוא לא הרשה לילדה לראות טלויזיה כי פחד
שיראו משהו והתקשר לכל הבתי חולים אבל היה בלגן ואף אחד לא ידע
כלום. ההורים שלה הגיעו ונשארו עם הילדה והוא נסע מהר למקום של
הפיגוע ועבר בכל הבתי חולים באזור. הוא עשה את המסלול הזה הרבה
פעמים בתור כתב ואף פעם לא הרגיש כמו שהוא מרגיש עכשיו, כאילו
הוא לא יכול לנשום. הוא לא מצא את השמות שלהם בשום רשימה וידע
כבר שזהו, אין לו יותר ברירה, ונסע לאבו כביר.
הוא חזר הביתה מאד מאוחר והילדה ישנה כבר. הוא לא ידע אם להעיר
אותה או לא אבל אמא של אשתו אמרה שמה פתאום ושהם יהיו מתים
אותו דבר גם בבוקר. בעלה לא יכל לסבול לשמוע אותה אומרת את זה
ומיד נכנס לחדר השני והתקשר לבתו השניה שכבר היתה בדרך לשם אבל
לקח לה זמן להגיע כי היא גרה בקיבוץ בצפון. לאט לאט הבית התמלא
באנשים ובאו גם חברים שלו מהעיתון ומעיתונים אחרים וגם צוות
מהטלויזיה והוא פתאום הבין שהוא אייטם וזה גרם לו לרצות למות
בעצמו. הוא נכנס לחדר של הילדה שעדין ישנה אפילו שמסביב היה
המון רעש ובלגן, הסתכל עליה ואמר לעצמו שהוא חייב להיות חזק
בשביל הילדה וידע שזאת קלישאה והרגיש קצת כמו בסרט אמריקאי אבל
אפילו הוא לא יכול להיות ציני ביום שאשתו מתה והוא התכוון
לדברים האלה מאד ברצינות.
אמא של אשתו עזרה לו מאד להתמודד עם השבעה וגם עם כל התקופה
שבאה אחר כך. הילדה היתה אז בת אחת עשרה ולשניהם היה מאד קשה
אבל הם הצליחו להתמודד. הוא עבר לעיתון המתחרה והתקדם שם ונתנו
לו לערוך את המוסף המדיני של סוף השבוע. הוא עבד קשה אבל בשום
אופן לא הזניח את הילדה שגדלה והיתה דוקא מוצלחת למרות
הטרגדיה. כשהיא היתה בכיתה י"ב היא נבחרה להיות יושבת ראש
מועצת תלמידים ארצית והוא היה מאד גאה בה ובעיקר שמח שהיא ילדה
מאושרת ויש לה הרבה חברים וגם חבר שהוא חשב שאולי הם כבר עושים
את זה אבל לא שאל שום דבר. בהתחלה הוא מאד חשש מאיך יתמודד עם
מצבים שבדרך כלל אמהות מטפלות בהם והילדה אז היתה גם בדיוק
בגיל שמתחילים כל הדברים האלה. הוא אפילו התייעץ עם פסיכולוגית
וקרא כל מיני מאמרים על תחליפי אם אבל בסוף הדברים האלה דוקא
הסתדרו מעצמם, בעיקר בזכות אחות של אשתו שבדיוק התגרשה ועברה
מהקיבוץ בצפון לגור לידם והילדה שיתפה אותה והתייעצה איתה בכל
העניינים הנשיים האלה.
אחרי כמה שנים, כשהילדה היתה כבר בת ארבע עשרה, הוא התחיל לצאת
עם מישהי שערכה במשך תקופה מסויימת את המדור הספרותי בעיתון
שלו אבל היא לא הסתדרה עם כל התככנות והאינטריגות. כשפסלו כתבה
שהיא אישרה ושמו במקומה שיר שהיא לא אהבה בכלל ושהיה לדעתה אחד
הגרועים של משוררת שהיא דוקא מאד העריכה, היא התפטרה. הכתבה
שפסלו היתה ביקורת ארסית שכתב עיתונאי צעיר על ספר חדש של סופר
מפורסם שהיה גם בעל טור בעיתון. היא אמנם לא הסכימה לגמרי עם
הבקורת, כלומר הספר באמת היה בנאלי והנושא ממוחזר אבל הנימה
הכללית של הדברים היתה קצת עוקצנית מדי והבדיחות על הגיל אולי
לא ממש במקום. אבל היא החליטה לפרסם ומאד נפגעה כשערערו על
ההחלטה שלה ועוד עשו את זה ככה, מאחורי הגב. היא נהיתה עורכת
ספרותית בהוצאת ספרים קטנה אבל מאד איכותית וגילתה שזה הרבה
יותר מתאים לה מלעבוד בעיתון.
הם כבר היו ביחד בכל המשבר הזה והוא מאד תמך בה וקצת אחר כך הם
החליטו להתחתן. העורכת הספרותית והילדה הסתדרו טוב וזה היה אחד
השיקולים שלו וגם אמא של אשתו מאד שמחה בשבילו ואמרה שזה מצוין
שהוא ממשיך הלאה ושחייבים. אבא של אשתו רק שתק.
הם התחתנו בחתונה צנועה ונולדו להם שני בנים. הוא חשב לקרוא
לראשון על שם הילד שמת אבל אשתו לא הסכימה וגם הוא חשב
שפסיכולוגית זה צעד מאד בעייתי, גם בשביל הילד וגם בשביל השאר.

היה לו מאד טוב עכשיו עם החיים שלו ואשתו החדשה והילדים
והעבודה וכל זה.
הילדה גדלה בינתיים והמשיכה להיות מאד מוצלחת. היא היתה בצבא
והלכה למסלול של קצונה יעודית וגם היה לה חבר חדש. אחרי שהחבר
כבר היה לא כל כך חדש והיא הרגישה שהקשר ביניהם נהיה רציני היא
לקחה אותו לבית של סבא וסבתא שלה והראתה לו תמונות של אמא שלה
ושל האח וסיפרה לו כל מיני זכרונות שהיו לה מהם. היא אפילו
בכתה קצת והם הרגישו מאד קרובים. הם גם ישבו עם סבתא שלה
שסיפרה להם כל מיני דברים וגם זה היה מאד מרגש.
אחרי הפיגוע סבתא שלה התראיינה כמה פעמים לעיתון ולטלויזיה
ודיברה על תהליך השלום. היא גם נהיתה פעילה בקבוצה של שכולים
שיזמו כל מיני מפגשים עם הצד השני וימי עיון. סבא שלה לא הסכים
להשתתף בכל הארועים האלה. הוא רק הסתובב בבית ושתק ורצה את
הילדה שלו בחזרה.
יום אחד הוא שם ליד כל התמונות שלה שתלו גם את המדליות שהיא
זכתה בהן כשהיתה שייטת כמעט אולימפית. אשתו אמרה לו על זה משהו
מעליב והוא לא ענה לה, רק שנא אותה קצת יותר בשקט ובכלל שכח את
איך שהם הכירו וכמה הוא אהב אותה ועל הפעם הזאת שהוא פיזר לה
את הצמה באוטובוס.