חודש וחצי של אי וודאות
חודש וחצי של טביעה במחשבות, בים, בשינה
חודש וחצי של שקט ושל רעש
של תוכניות שלא מתבצעות ותקוות שמתנפצות
ואנשים שרואים ואנשים שלא
ואנשים שלא מדברים איתם, ואנשים חדשים
וריח של בנאדם על גופייה אפורה לאחר חיבוק פרידה ארוך.


חשבתי שהחופש יעשה לי טוב
אבל הוא הרס לי הכל
הוא הרס לי את כל סדר היום
אני כבר לא יודעת איזה יום היום
ואפילו, בקושי את השעה ובמיוחד לא התאריך.
(ודי מיותר להזכיר שהיום התקלקל לי עוד שעון, אבל הנה הזכרתי)


אני חושבת שהשתנתי
בכל זאת, אני מקווה שהשתנתי
אני כבר לא פוחדת.
אני כבר לא פוחדת מכלום
עברתי הרבה בשביל לפחוד ממשהו.


צבע שערי השתנה לפני חודש,
ולא יצא לך לראות אותו. הוא היה שחור
אבל עכשיו הוא חום-שחור-אדום, כי זו שטיפה
הוא מוזר, אבל הוא נחמד
השיער קצת ארך. לפני שלושה שבועות עמדתי מול המראה עם מספריים,
שוב
אבל נזכרתי בך, ולא גזרתי אותו.
חח, השיער נראה יותר טוב. באמת.


אבל יש בי עדיין תקווה
את זה אי אפשר להוציא ממני
תמיד יהיה יותר טוב.
ב3.8 מתקיימת מסיבאפי, ואני לא אטחן לך במוח על זה
כי אני יודעת שבאפי ואנג'ל כבר יצאו לך מכל החורים
ואני מצטערת על זה.


בואי אליי מתישהו
את חייבת לראות את "טריפ נעורים".


(00:04, זו לא השעה שלי.
זו לא הדרך החוצה.)


ופתאום אני נורא רוצה לשמוע את הקול שלך
או אפילו את השתיקות
כי אני כל כך מתגעגעת
חודש וחצי,
חודש וחצי.