החברה של צחי תמיד הסתכלה עליי בצורה קצת מוזרה שגרמה לי להבין
שהיא מעוניינת בי הרבה יותר מאשר בו. תמיד התעלמתי מהמבטים כי
אחרי הכל אני וצחי היינו יותר מחברים, אפילו יותר מאחים. את כל
הילדות העברנו ביחד, בתיכון היינו באותה הכיתה, בבגרויות תפסו
אותנו מעתיקים אחד מהשני ובצבא שירתנו באותה המחלקה. במסיבת
השחרור שעשינו התמסטלנו כדי לחגוג שלוש שנים נטולי סמים,
דיברנו הרבה על בריאת העולם, תכלית החיים ועל השירים של אריאל
זילבר. כשקמתי בבוקר מאיה שכבה עירומה במיטה שלי. היא התעוררה,
חייכה והביטה בי במין מבט מסופק ושליו. חייכתי אליה חיוך מאולץ
וקמתי להכין נס קפה.
היא נכנסה למקלחת ויצאה עירומה למטבח. הבנתי כבר שכשהבטחתי
לקחת אותה הביתה בלילה, לא בדיוק הגענו אליה אבל אפשר להבין כי
היינו מסטולים. היא התיישבה ואמרה לי שהיה לה טוב אתמול בלילה
כמו שלא היה לה עם צחי בחמש השנים האחרונות. הרגשתי שאני חייב
לומר לה משהו! שזו הייתה טעות ושבאמת אין לי רצון לחזור על זה,
לומר לה שאני לא יכול לעשות את זה לצחי, שהוא יותר יקר לי
מעצמי! שאני לא מוכן לסכן את מה שיש לנו גם אם המין האנושי
תלוי בזה! קמתי ואמרתי לה: "בואי למיטה." אחרי חודשיים של
"חיים כפולים" הלכתי לצחי וספרתי לו מה קרה. די הבנתי אותו
שהוא לא רצה יותר שום קשר אליי. כשחזרתי הביתה התקשרתי למאיה
ואמרתי לה שצחי יודע, היא צחקה ואמרה לי שהוא דיבר איתה וזה
נגמר ביניהם, שזה לא חשוב כי "כבר יש לי מישהו חדש." נלחצתי,
בסך הכל שכבנו לילה אחד ופעם אחת בבוקר וכבר אנחנו זוג? ואז
היא אמרה לי שהוא מקריית גת. ניתקתי.