פעם, כשעוד הייתי קטנה, אמרו לי בסוד שזה לא קל להתבגר.
צחקתי ואמרתי שאני...
אני יכולה לעשות הכול.

כמה שטעיתי.

שכנעתי את עצמי שמה שאני רואה זו האמת המוחלטת.
הכול כל כך פשוט.
משחק ילדים.
נכנסים ילדים ויוצאים מבוגרים "מרכבת ההרים" של מה שנקרא - גיל
ההתבגרות.

חבל שאף אחד לא ניפץ לי את האשליה לפני שנכנסתי.
אולי ההלם לא היה כזה גדול.

אחרי כמה זמן בתוך הנסיעה הזו, התחלתי לשים לב שאני אף פעם לא
זו שכולם אוהבים להסתכל עליה.
היפה.
המושלמת.
זו שהכול בא לה בקלות.
אבל אני אהבתי אותי... ממש אהבתי אותי.
וגם אמא אמרה שמגיע לי שיאהבו אותי...
אבל הרבה פעמים זה לא היה מספיק.
הם אכזריים... ולהחזיק מעמד מולם זו משימה כמעט בלתי אפשרית
כשכל מה שאני מצויידת איתה זו האמונה שמגיעה לי אהבה.
והתקווה שיום אחד היא באמת תגיע.
והייתי נשברת.
עד היום אני נשברת.
וזה כבר לא רק מבפנים.
ויש פעמים שאני בוכה.
כי כואב לי להרגיש שאני לא מספיק טובה.

והם... הם לא רואים אותי בכלל.
ואני צריכה לחייך, לצחוק ולשמוח.
כי זה מה שמצפים ממני.
אבל אני לא רוצה להעמיד פנים.
למה אני פשוט לא יכולה להקרין ביטחון אמיתי במי שאני?

היום, אני כבר פחות אוהבת אותי.
אני נזהרת יותר.
לא להפריע להם.
שחס וחלילה יהיה להם מה להגיד לי.
אני מפחדת.
לא יודעת למה.
כל כך מפחדת מהם.
והיום, כבר קשה לי להאמין שמישהו מהם באמת יוכל לאהוב אותי.
וזה מפחיד אותי עוד יותר.

אני רוצה שיאהבו אותי... כל כך רוצה שיאהבו אותי.

כמו שפעם,
לפני שנכנסתי ל"רכבת" המזויינת הזו,

אני אהבתי את עצמי.