בתור אמן
אני תמיד חייב
לעורר את הזמן.
תינוק פג,
קטן ואומלל,
צריך להיוולד טרם זמנו
על מנת להיות חלוץ העולם
ולא מנת חלקו.
בתור אמן
אסור לי להיות כשאר האדם.
לא אליל
ולא איכר,
כך סתם מעין אדם מוזר.
אמן רקני
משתווה לאישה ללא רחם,
לגבר ללא אותו אבר.
וכך בלילה ללא השראה
אמן רקני מוכן להיכנס לתרדמה.
לוותר על חייו למען עוד יצירה.
יצירה שלא ידעו כמותה,
כדמותה.
על פסגת הר מושלג
בונה האמן קיר לבן,
"כולו שלג ממש".
מכחול וצבע,
בלוק ציור והשראה נמוכה,
לא נתנו לאמן שום תוצאה.
בכי ועצב תוקפים את האמן,
דיכאון עמוק,
הופך הוא אומלל.
בידיים רועדות וזוג עיניים בוכיות,
מסתכל הוא על הנוף הלבן
מרגיש את כולו מוקף במלאכים לבנים,
כאלו שלפני המוות מופיעים,
מבקרים.
מנסה להבין להיכן נעלמה כל השראתו,
לאן נעלמה מנת חלקו?
לעת ערב,
הזמן מחשיך,
ולאמן לא נותר,
אלא לא להמשיך.
נוטל אקדח בקנה רצוץ.
כדור נורה,
דמו ניתז,
דם אדום,
סמיך כל כך,
איכותי ממש.