הלכת.
הלכת סתם באיזה יום סגרירי.
אחזת בכתפי ואמרת שתתגעגע אלי,
אל החיוך והחום שבי.
חום שלא חשבת שאפשר שיהיה כשהכל קפוא בחוץ.
אמרת שאני חזקה ושאסור לי להשבר לשניה,
וכשידנו התרחקו זו מזו הסתכלת בעיניי
וראית את הדמעה הראשונה והאחרונה שתצא מתוכי.
כשהכל היה קר בחוץ הידקת  לגופי את מעילי,
ושפתיי נעשו לפתע אדומות כל כך,
אדומות כתפוח.
זה היה סיפור עצוב אך בלי הכינורות וכל השטויות.
רק שנינו לא פחדנו.
הלכת, והקור נשאר בתוכי.
כבר לא מיותר, והפחד כבר לא נשאר.