מרגישה שקופה, נעלמת בפינה.
משלבת את ידי, את ראשי מרכינה.
'שלא יראו אותי', מתחננת כטיפשה.
ועיניי מביטות אל הלא נודע.
מרוכזות, אינן זזות, אך לפתע נשברות.
והם לא יראו אותי יותר.
מרגישה שקופה, חסרת רגש, אטומה.
מרגישה שקופה כמו במראה,
מתכנסת ובוכה.
מעטים יראו את אותה ילדה . יגעו בה. ירפאו את נשמתה.
והם לא יבינו למה. אולי רק כשיגיעו לעולם הבא.

והיא בוכה, והדמעות זולגות כטיפות על החלון.
מסתכלת על הסכין שעל שולחנה.
קושרת את שתי ידיה אל גופה.
מתאפקת. שקטה.
מחכה ליד רועדת שתציל אותה.