זה היה לילה אפרורי. אני שוכב במיטה, מאזין למוזיקה, שירים
שמכניסים אותך לאווירה אפלולית. אני מביט בתקרה ותהיות ושאלות
על החיים מציפות את ראשי.
למה אני כאן? הרי חודשים שאין לי אהבה, חבריי הם כבר לא חברים,
כל מה שאני עושה בימים אלו הוא רק לשוטט ברחובות העיירה, עם
כובע הבוקרים שלי, חש את עצמי טקסס ריינג'ר.
ופתאום אני שומע שלוש יריות מן הרחוב שקוטעות את מחשבותיי.
האינסטינקט הראשוני שלי היה לנעול נעליים ולצאת בריצה אל הרחוב
הקר, ואני רואה נערה כבת 18, בלונדינית, מתבוססת בדמה. אני
מחייג 911 מהסלולרי שלי בבקשה להזמין אמבולנס; לא הייתה קליטה
והבחורה במוקד כמעט לא שמעה אותי ואני לא מוותר, הרגשתי שאסור
לי לוותר על הבחורה. ניסיתי שוב ושוב עד לרגע שהייתה קליטה:
"מוקד שלום..." "הלו, אני צריך אמבולנס מהר לרחוב 24 מנהטן...
יש לי בחורה עם פצעי יריות מהר!!!" "מיד יגיע האמבולנס." אני
מחבק אותה ולוחש, "אל דאגה, מיד יבוא האמבולנס... אל דאגה..."
האמבולנס מגיע, זוג חובשים יוצאים בריצה, מעלים אותה על אלונקה
ומודיעים בקשר שהם בדרך לבית חולים להכין את צוות הטיפול
הנמרץ. אני עולה איתה אל האמבולנס, הנהג נוסע על 120 קמ"ש,
צוות הפרמדיקים מנשימים אותה ומחזיקים את פצעי היריות שלא
מפסיקים לדמם, וכל מה שאני חושב זה רק למה שמישהו יפגע בנערה
כל כך עדינה ויפה? והחובש עוצר את מחשבותיי כשהוא שואל אם אני
איתה. לא יודע למה אבל אמרתי "כן... חברה שלי..." והגענו אל
בית החולים, צוות הפרמדיקים מריצים אותה אל טיפול נמרץ.
אני מחכה בחדר ההמתנה, ושוב, אותן תהיות ושאלות חוזרות אליי.
אני חושב לעצמי - אנחנו רק בובות שמופעלות ע"י אלוהים, משחק של
ההוא שם למעלה בבית הבובות הקטן שלו... אני הולך אל מכונת
הקפה, מכניס דולר ומוציא קפה הפוך, כבר עברה שעה מאז שהגענו אל
בית החולים.
אני ממשיך לחכות כשאיני יודע למה, אפילו את שמה אני לא יודע...
מעניין מה קרה לה? אולי שדדו אותה? למה היא כל כך מעניינת
אותי? למה אני מרגיש צורך להישאר כאן?
אולי זאת הבדידות שמציפה אותי בימים אלו? אולי אני מחפש צרות,
הרי מזמן איבדתי את התחושה, הפכתי קר ומנוכר, חסר חברים, וכל
מה שאני רוצה ואי פעם רציתי היה אהבה.
עיניי הפכו כבדות והחלטתי לתפוס תנומה קלה על הספה בחדר
ההמתנה... ופתאום אני שומע רופא קורא לי. התעוררתי, הוא מסר לי
את מצבה. "מצבה של ג'יימי..." - וכך גם הבנתי מהו שמה - "מצבה
קשה אך יציב" ואני קוטע את הרופא ושואל "מה זה אומר?" והוא
עונה "הפסיקה לדמם, היא נושמת בכוחות עצמה אך מחוסרת הכרה."
"אוקיי", סיננתי, והרופא ממשיך "הבנתי מהפרמדיק שאתה החבר שלה.
מאוד חשוב שתהיה לצדה בימים אלו." ואני חושב לעצמי שאי אפשר
לצאת מהשקר הזה יותר, אז בשבילם אני אהיה החבר שלה. "תודה
דוקטור", אמרתי, "בבקשה", הוא ענה והלך.

אני יושב בחדר שלה, מתבונן בה ישנה, מצבה הגופני נראה הרבה
יותר טוב, אך לדעתי מצבה הנפשי הרבה יותר גרוע. נשארתי איתה עד
הערב שלמחרת, ואז החלטתי ללכת הביתה להתקלח ולחפש עליה עוד
פרטים ולמצוא את המשפחה שלה ולהודיע להם על מצבה.
חיפשתי באינטרנט, במשרד הפנים, איפה לא - השם ג'יימי בראיינט
מופיע שם אך משפחתה לא. יותר מאוחר הבנתי שהיא מאומצת ושהוריה
מתו בתאונה כשהייתה בת שלוש. וגם הוריה המאמצים נפטרו בשנתיים
האחרונות, כך שיוצא שאין לה אף אחד.
ועברו כבר שלושה ימים שאני מבקר אותה והיא עדיין לא התעוררה.
בימים אני איתה ובלילות אני מחפש קרובי משפחה. כשאפסו הסיכויים
למצוא קרוב משפחה החלטתי לברר עם המשטרה מה קורה עם החקירה של
התקיפה. הבנתי שהשאירו את התיק פתוח ושהבחורה המסכנה כבר שוכבת
שבוע וחצי מחוסרת הכרה בבית החולים. המפקח ג'ונס הגיע לשאול
כמה שאלות שאף אחד לא יכל לענות עליהן ומאז - כלום.
חזרתי לבית החולים. האחות, שהייתה די עמוסה, ביקשה ממני לקלח
את ג'יימי. בטח האחות חשבה לעצמה שהרי אנחנו חברים אז זה לא
יהיה בעייתי שאני אעשה לה מקלחת. כמובן שלא היה לי נעים, אך
לבסוף נעניתי לבקשת האחות, מהפחד היחיד שיבינו שאיני החבר שלה
ולא יתנו לי לבקרה והרי אני היחיד שבאמת אכפת לו. הפשטתי אותה
בזהירות, וגופה הערום והיפהפה מולי, חפפתי את ראשה הבלונדיני
וניקיתי את גופה ואת פצעיה המגלידים, הלבשתי אותה והשכבתי אותה
במיטה, ואני מרגיש את הלב שלי נמחץ ואני מתרגש בכל פעם שאני
הולך לבקרה בבית החולים. האם אני, הבחור הקר והמנוכר, מתחיל
להתאהב?
הלכתי הביתה לישון את ארבע השעות שנותרו לי עד לרגע שאני אבוא
לבקרה שוב... למחרת אני מגיע אל בית החולים, עם פרחים חדשים -
פעם בשבוע הייתי מחליף את הפרחים בחדר שלה - ואני רואה שיש
הרבה מאוד רעש והתקהלות של אנשים בתוך חדרה של ג'יימי. הבנתי
שהיא התעוררה, והחלטתי לחכות בחוץ. אחרי שכולם עזבו, נכנסתי
אליה והיא סיננה "הבנתי שאתה חבר שלי..." התחלתי להסביר את
עצמי: "ג'יימי תקשיבי, אני לא ידעתי מה לומר לפרמד..." היא
קטעה אותי ואמרה "תודה שהצלת את החיים שלי... לא הייתה לנו
ההזדמנות להכיר, אני ג'יימי בראיינט." חייכתי וחשבתי לעצמי:
איזה חמודה...
עניתי: "אני בוב הוקינס, ורציתי לומר לך שאני כל כך מאוהב
בך."
היא ענתה: "אני יודעת שאתה לא תאמין לי אבל אני יודעת את זה;
הייתי אמנם מחוסרת הכרה אבל שמעתי את כל מה שלחשת לי בימים
האלו, וכמו שאתה התאהבת בי גם אני התאהבתי בך... מבלי לדעת את
השם שלך... אבל אנחנו נצטרך לחיות בנפרד ככה..."
שאלתי: "למה?"
היא ענתה: "אני לא רוצה להכניס אותך לחיים הבעייתיים שלי...
אתה רק תיפגע... באמת שאני אוהבת אותך... ואני רוצה שתקשיב
לי... תנצל עד תום כל עוד אתה תמים, תלמד לוותר ואל תוותר על
החיים, אל תלך בדרכו של אחר, ואל תיכנע לחולשות שבגוף, שא בעול
בכתפיים איתנות! ותאמין, ותאמין, רק תאמין!!!"
התקרבתי אליה, ליטפתי את לחייה ונישקתי אותה, ואמרתי "אני לא
מוותר עלייך... אני אלחם מול כל העולם בשבילך..."
והיא עצרה אותי, רגועה ויפהפייה לחשה לי: "לא, יקירי, איני
רוצה בכך, איני רוצה להכניסך למיטה חולה."
ואני על סף בכי שמבטל את כל הפוזה הקשוחה שלי מבקש ממנה "לפחות
תספרי לי מה קרה לך באותו היום..."
היא סיפרה כי היא מלאך האלוהים, שנמאס לה להיות משחק בבית
הבובות שלו והחליטה לחזור להיות אנושית; היא הוענשה על ידי
השטן, ועברה במקרה באמצע קרב יריות, ואני הצלתי אותה ממוות
בטוח בעזרת האהבה שלי...
היא הוסיפה: "אני אוהבת אותך ומפחדת שיקרה לך משהו..."
עניתי: "כל עוד אני איתך, לא יקרה לי כלום."
ובאמצע השיחה הסוערת נכנס הרופא ואמר: "ג'יימי, אני שמח לבשר
לך שאת משתחררת היום מבית החולים." ואני חייכתי... ואמרתי
לאלוהים: "אלוהים גדול שלי, בבקשה, אני מתחנן, זה מה שביקשתי
כל הזמן הזה - אהבה, ועוד מלאך שלך! אני מתחנן אליך, תשאיר
אותה איתי..."