פעם היה איש, איש בלי נצח! כך לפחות קראו לו בשכונה. הוא תמיד
היה קר ואדיש לעולם. הוא חיכה למוות בציפייה יתרה. מוזר, הוא
כל כך הרבה דיבר על זה, זה נראה כאילו המוות זה הדבר היחיד
שהוא רצה.
אף אחד לא ידע את שמו. זאת היתה תקופה שכולם דיברו על חיי נצח.
כולם סונוורו מחיי הנצח של האלים ורצו לחיות יותר מהשבעים,
שמונים שנה שמצפים להם... רק הוא לא רצה שום דבר. או יותר נכון
חשק רצונו בדבר אחד, המוות. לכן גם המציאו לו את השם איש בלי
נצח!
יום אחד הגיעה לעיירה להקה אנונימית לחלוטין, קראו להם:
"החברים של נטאשה".
הם באו לעיירה להופיע בחגיגות יום העצמאות, שמעו על סיפורו של
איש בלי נצח והחליטו לכתוב עליו שיר. השיר הזה היה כל כך
מוצלח, שפרסם את הלהקה נפלאות וגם את איש בלי נצח שלנו...
מאז, איש בלי נצח יצא לסיבובי הופעות עם הלהקה, יצא מהעיירה
והתחיל לחיות את החיים! גילה את כל מה שהפסיד בהיותו כה מקובע
וסגור. אך אז בדיוק אז מלאך הגיע אליו ואמר לו, "איש בלי נצח
הגיע זמנך..." והוא שרק חשב לא! לא עכשיו. אני צריך רק עוד קצת
זמן לחיות את החיים שפספסתי! לא אלוהים. תן לי רק עוד קצת
זמן.

ובאותה התקופה שרר בעולם תוהו ובוהו. אלוהים אשר כעס על אותם
אנשים שהאמינו והעריצו את חיי האלמוות של האלים השמיד את
האנושות ורק אחד, רק אחד שרד את האנדרלמוסיה האדירה. כן זהו
איש בלי נצח שלנו!
והדבר הראשון שאיש בלי נצח אמר הוא: "עושה לי טוב לדעת ש...
למעלה גבוה יש מי ששומע צעקה של איש קטן". חמישים שנה מאוחר
יותר, לאחר שבנה מחדש את האנושות והספיק לחיות את החיים שכל כך
רצה, איש בלי נצח נפטר בשיבה טובה בגיל 120 ויום... והמילים
האחרונות שלו היו אותן מילים חמות שהביעו את התודה שלו לההוא
שם למעלה שהקשיב לתפילתו חמישים שנה קודם לכן: "עושה לי טוב
לדעת ש... למעלה גבוה יש מי ששומע צעקה של איש קטן" ואז ליבו
הקטן והקר שהספיק להתחמם נתן שני פעימות אחרונות... והפסיק
לפעום!