היא מסתכלת לפתע בשעונה, נבהלת. כבר שש? אוי ואבוי, אני חייבת
לרוץ, זה היום של אמא היום. היא בטח כבר מתחילה לדאוג.
היא ממהרת לשמור את המסמכים הפתוחים על המחשב ולאסוף את חפציה.
זה לא פשוט. העומס בעבודה גדול ואם היא רוצה להתקדם היא חייבת
להשקיע יותר זמן. הביקורים האלה אצל אמה משבשים את כל סדר
יומה, אבל מה תוכל לעשות? אמה כבר אינה אישה צעירה, רוב חבריה
כבר הלכו לעולמם ובעלה איננו כבר שנתיים. היא אינה יכולה
להשאיר אותה לבד, היא חייבת לבקר אותה. מילא, מחר היא כבר תגיע
יותר מוקדם.
כמו בכדי להרגיזה, המעלית מתעכבת בקומה שמעליה והיא שבה ולוחצת
שוב ושוב על הכפתור, מנסה לדחוק בה, לגרום לה להגיע יותר מהר.
היא יודעת שאין בכך כל טעם, יודעת שהסובבים אותה נועצים בה
מבט, אך בכל זאת, אינה מתאפקת ולוחצת עוד פעם אחת.
מר זיגמן משכל רגליים בחוסר נחת. הוא מחבב אותה, את הזקנה,
מקפיד תמיד לברך אותה לשלום בחדר המדרגות, לחייך, להחמיא לה על
בריאותה ומרצה והיא, מצדה, משיבה לו תמיד בחיוך עליז וסונטת
בו, על כך שאדם נאה ומצליח כמותו, מתמיד עדיין ברווקותו.
הוא מחבב אותה, אך לא עד כדי כך שיראה בה מועמדת מתאימה בכדי
לבלות את זמנו בחברתה. לכן היה נבוך כל כך כשהזמינה אותו לבוא
לארוחת ערב בביתה. תבוא, היא אמרה, לא תצטער, דג כמו שלי לא
תמצא גם במסעדות הטובות ביותר.
לא ברצון נענה להזמנתה, אך לא הרגיש בנוח לסרב לה, בכל זאת,
אישה זקנה. היה בה משהו שהזכיר לה את אמו והוא לא יכול לעמוד
כנגד תחינתה. בסדר, אמר לה, אבוא. ועתה, יושב הוא כאן, מקשיב
לקולות העולים מן המטבח, מחליף רגל ברגל ומחכה.
באפו עולה ריחם של השום והבצל המיטגנים בסירה והוא חש איך
בלוטות הרוק בפיו מתחילות לעבוד. איזה ריחות עולים אצלך מן
המטבח, גברת גואטה, הוא קורא לעברה.
חכה, יא איבני, עוד לא הרחת כלום, היא עונה והוא יכול לשמוע את
החיוך שבקולה.
מזל חותכת שתי עגבניות לחתיכות קטנות ומוסיפה אותן לסיר, השמן
מתנפל עליהן בקול שאגה, מבעבע, מתיז בקצף לכל הכיוונים. היא לא
מתמהמהת ומייד קוצצת גם פלפל אדום אחד וזורקת גם אותו פנימה
תוך ערבוב נמרץ, מתענגת על הריח העולה מן הסיר. בפיה היא יכולה
כבר לחוש את הטעם המיוחד שמתווסף לתבשיל. היא מוסיפה שתי
קופסאות קטנות של רסק עגבניות ומתבלת במעט מלח, פלפל שחור וכף
אחת של אבקת מרק. היא מערבבת היטב את התבשיל, טועמת ממנו ורק
לאחר שהשתכנעה כי אכן טעמו ראוי, מוסיפה לו עוד כפית אחת של
סחוג. עוד ערבוב אחד נמרץ והיא מכבה את האש.
נו, אדון זיגמן, איך הריח עכשיו?
הריח משגע, גברת גואטה, אני כבר לא יכול לחכות עד שאטעם אותו.
חכה יא איבני, חכה. תאמין לי שעוד לא הרחת כלום.
היא מרפדת תחתיתו של סיר בחבילת כוסברה. לוקחת את דג הנסיכה
המושרה במיץ לימון מבעוד יום, שוטפת אותו היטב וחותכת לרצועות.
את הרצועות היא מניחה על הכוסברה ויוצקת מעל את תערובת
הירקות.
היא מקרבת את אפה אל הסיר, שואפת אל קרבה את הריח ומחייכת
בשביעות רצון. אז היא מוסיפה מים, לא הרבה, רק עד שהכל יהיה
מכוסה ושבה ומעמידה את הסיר על האש.
מר זיגמן מביט בשעונו בקוצר רוח. נדמה לו כאילו הזמן עצר מלכת
והדקות מסרבות לחלוף. תערובת ריחות דג, כוסברה ושאר ירקות
מגיעה מן המטבח ומגרה את תיאבונו. היא יוצאת לפתע מן המטבח,
כפופה מעט, העייפות ניכרת עליה.
הנה, אני אתך, מר זיגמן, היא אומרת. שמתי את הסיר על אש נמוכה
ועכשיו אני יכולה לשבת איתך מעט. סליחה שנתתי לך לחכות.
זה בסדר, גברת גואטה, הוא עונה, אני נהנה מן הריח. והיא מחייכת
אליו ברוך.
לפתע נשמעות דפיקות בדלת. שבי, גברת גואטה, הוא אומר לה,
תנוחי, אני אפתח.
לא, אדון זיגמן, אני בסדר, היא עונה וממהרת אל הדלת.
נסיכה שלי, הוא שומע אותה אומרת, איזה יופי שבאת.
באמת אימא, עונה לה קול אישה, אני באה בכל יום שלישי, אל תעשי
את עצמך מופתעת. את לא מתארת לעצמך איזה יום היה לי, אני
הרוגה.
הן נכנסות יחד לסלון והאישה נעצרת בהפתעה למראהו.
תכיר, אדון זיגמן, זו הנסיכה שלי, נעמי.
נעמי, האיש הנחמד הזה, זה מר זיגמן, שכן שלי.
נעים מאוד, מר זיגמן.
נעים מאוד גם לי, אבל בבקשה, קראי לי מאיר. אמא שלך הזמינה
אותי לאכול איתה ארוחת ערב. לא ידעתי שאת אמורה להגיע, אני בטח
מפריע.
לא מר זיגמן, אתה לא מפריע בכלל, להיפך, יהיה נחמד לצרף מישהו
לשיחה.
הן נכנסות שתיהן למטבח והוא יכול לשמוע את קולותיהן משם.
נו, מה את אומרת עליו?
מה יש להגיד?
נכון שהוא נחמד?
אמא, הרגע פגשתי אותו. אני לא בדיוק האדם המתאים לספר על
התכונות שלו.
למה את כועסת, יא בינתי? מה כבר אמרתי לך? רק אמרתי שהוא
נחמד.
הזמנת אותו בשביל שאני אפגוש אותו, אמא?
לא, מה פתאום, שכחתי בכלל שאת באה היום.
על מי את עובדת, אמא? כמה פעמים אני אגיד לך, תפסיקי לדאוג לי,
אני מסתדרת, אם אני ארצה להתחתן אני אעשה את זה גם בלי עזרה
ממך.
היא יוצאת מן המטבח כרוח סערה ואז, כאילו הבחינה בו לראשונה,
עוצרת ומחייכת במבוכה.
אני מצטערת, מר זיגמן, זו אמא שלי, לפעמים היא יוצאת משליטה.
אני לא רוצה להפריע, נעמי, באמת, אני יכול ללכת.
חס וחלילה, מר זיגמן. אחרי שהיא הכריחה אותך לשבת כאן ולהריח
את הריח של הדג? מגיע לך לקבל מנה. תישאר כאן ותאכל את ארוחת
הערב שהיא הבטיחה לך.
הוא מתיישב חזרה במבוכה, אינו יודע כיצד עליו לנהוג במצב
שנוצר.
תסלח לי, מר זיגמן, היא אומרת, אני רק אערוך את השולחן.
היא נכנסת חזרה למטבח ושוב הוא שומע את קולה של האם.
מה יש לך, יא בינתי? למה את מתנהגת ככה? מה קרה? הוא איש נחמד,
מנומס, עם עבודה טובה. מה קרה, עשיתי לך משהו רע?
לא אכפת לי כמה הוא נחמד, אמא, כמה פעמים עוד נחזור על זה? אני
לא רוצה שתחפשי לי שידוכים. את גורמת לי להרגיש כמו מקרה
צדקה.
היא שוב יוצאת מן המטבח ובידה ערמת כלים. הוא מחייך אליה
במבוכה, שואל עצמו איך הוא יוצא מכאן ואילו היא, עורכת את
השולחן בתנועות כעוסות, בקושי מביטה אליו.
גברת גואטה יוצאת אף היא מן המטבח ומניחה סיר מהביל במרכזו של
השולחן, הריח העולה ממנו מדהים, אך ככל שבלוטות הרוק בפיו
יוצאות מגדרן, כך הוא רוצה יותר לצאת מכאן.
אני אלך, גברת גואטה, אתן צריכות לדבר, אני רואה.
לא, מר זיגמן, תישאר, תראה איזה יופי של דג. נסיכה כזו לא אכלת
אף פעם.
לא, גברת גואטה, באמת, יותר טוב שאני אלך, אולי בפעם אחרת
אוכל, הוא אומר ופותח את הדלת. שלום נעמי, היה נעים להכיר
אותך.
לאחר שהוא יוצא, הן יושבות שתיהן בשקט זו מול זו ואוכלות.
לועסות בשתיקה, רק קולות הלעיסה נשמעים והבלו של הדג ממלא את
האוויר.
הדג מצוין, אמא, היא אומרת לבסוף.
למה היית צריכה להבריח אותו, יא בינתי? מה היה קורה לך אם היית
קצת יותר נחמדה?
די, אמא, די. כמה אפשר? את חושבת שנעים לי שאת מנסה לשדך אותי
כל הזמן? אני קורעת את עצמי בעבודה, נסחבת בשני אוטובוסים
לכאן, את באמת חושבת שיש לי כוח בשביל השטויות שלך?
אמה לא עונה. היא יושבת בשקט ודמעה של עלבון זולגת על לחיה. רק
עכשיו היא מבחינה פתאום עד כמה הזקינה אמה. פניה חיוורות, גווה
כפוף וידיה רועדות.
סליחה ,אמא. לא הייתי צריכה להתרגז. אני מצטערת, היה לי יום
קשה.
הייתי אצל הרופא היום, יא בינתי.
אצל הרופא? מה קרה? את לא מרגישה טוב?
זוכרת את כאבי הבטן שהיו לי בזמן האחרון?
כן...
עשיתי בדיקות, יא בינתי. היום הגיעו התשובות.
נו?
יש לי את המחלה, נסיכה שלי.
איזו מחלה?
המחלה, יא בינתי, המחלה.
על מה את מדברת אמא? היא מתחילה להרגיש את הפאניקה מטפסת
בגופה, איזו מחלה?
אני צריכה להגיד לך את השם, נסיכה שלי? אומרת אמה בקול שבור.
סרטן, יא בינתי, סרטן. איזו מחלה היא אומרת לי.
למה הלכת לבד, אמא? למה לא אמרת לי? הייתי באה אתך. אל תדאגי,
אנחנו נטפל בך. מחר נלך אל הרופא ביחד.
אני לא רוצה שתישארי לבד, נסיכה שלי, היא אומרת והדמעות זולגות
על לחייה, אני לא רוצה שתישארי לבד.
היא מרגישה את לבה דופק בחזה במהירות, הדופק מכה ברקותיה.
על מה את מדברת אמא? על מה את מדברת?
למה היא צועקת? היא צריכה להירגע.
אין מה לעשות, יא בינתי. זה מאוחר מדי. הרופא אמר שזה התפשט
כבר יותר מדי. נשארו לי אולי שלושה חודשים, לא יותר.
זה לא יכול להיות אמא, זו טעות, נלך לרופא אחר.
ששש, נסיכה שלי, זה בסדר, תאכלי את הדג שלך, אני אכין לנו כוס
תה.
היא קמה והולכת למטבח, משאירה אותה לבדה ליד השולחן. יושבת שם,
המומה, חסרת מילים, בודדה כפי שלא הייתה מעולם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.