בערבות הבדידות, במדבריות הנחלה
יושבת דמעה, אומללה, לבדה
ומולה לה חולף ההמון הזועם
ואף אדם לא עוצר, לא מיתמם
ואני רק עומד, מסתכל מתבונן
טיפה משתופף, שיכור, מעשן
ובתנועה עדינה, לא קשה, לא חדה
תפסתי מקומי על יד הדמעה.
בערבות הבדידות, במדבריות השכינה
יושבת דמעה, ואני איתה
והנה עוברים חברים, משפחה
עוברים וחולפים, משנה לשנה
ולפתע עוברת לה המלאך
עם עיניים סגורות במכסה של פח
הפה לה כבול, כנף לה שבורה
והלב הזועק לפתע נרגע
ובאה מלאך עם מסמר בלחיים
התיישבה ליד הדמעה, לידי, ליד שניים.
בערבות הבדידות, במדבריות מלחמה
יושב לי אני, עם מלאך ודמעה
ומתוך הישימון עולה לה לפתע סופה
ודלתות של ברזל, מסיבה לא ברורה
ומתוך הדלתות יוצא השטן
עם חיוך מאולץ, צלקות של הזמן
ולפתע החלו חברות הדמעה צונחות
והשטן ניקה עוד נשמה מבין ניביו החותכות
וירדה הפלדה מעיני המלאך
הכנף התאחתה, הצוואר הוארך
ובשטח עמדו מלאך מול שטן
הדמעות בתקיפה, ואני בין כולם.
בערבות הבדידות, במדבריות הבחילה
כולם נלחמים, בלעדי, בלי תקווה