לאורך פאת השדה החרוש,
אני משתרך לאיטי בכבדות, דרומה,
אך מחוז חפצי אינו ברור לי כלל ועיקר.
מתחת לשמים חלקים, מבריקים, נטולי ענן,
השמש קופחת על ראשי בנחישות ובהתמדה,
מעשה היה זה יעודה היחיד בחלד.
ריח אבק נישא באוויר היבש, המחניק,
עדות לרוח פרא של צהרי אוגוסט, אשר קדמה לבואי
וזה עתה נתגמדה לה למשב חרישי בין ענפי הבוקיצה,
עדין, נעים כצליל ענבל זעיר.
אני יודע שלא חשוב לאן אלך או מה אעשה,
ואין זה משנה על מה אחשוב ולאן אפנה.
מתחת לרגבים הגדולים, החומים,
רוחשים וממשיכים חיים,
ובמימי השלולית העכורים, מאחורי שער הברזל החלוד,
מתנהל ללא הרף מאבק הישרדות.
והידיעה הזו ממלאה את ליבי שמחה,
שמחה גדולה,
אלא שאינני מבין מדוע.
|