ספק מופע תאטרון, ספק סרט קולנוע.

הסרט שלי.
תמיד האמנתי בכך.
החיים, זה סרט.
מילדות ידעתי זאת.
הסתכלתי על העולם תמיד, במבט מתפלא, ידעתי ששום דבר אינו מובן
מאליו.
ידעתי, שמה שמתגלה לנגד עיניי, הוא לא יותר מהסטודיו, בו מצטלם
הסרט שלי.

כל חלק מגופי נרתם לעזור לסרט.

ראשי, ונפשי - הם הבמאים, יוצרי הסרט. הכל נכתב על ידם.

עיניי - לא סתם הן גדולות. עיניי הן המצלמות.

וגופי - גופי הוא התפקיד הראשי. עליו אני מממשת את תוכניות
הבמאי, עליו אני מציבה את המסכה המתאימה לסצינה, הוא החלק
הפעיל.

הסרט שלי הוא סרט מדהים. מרחב אין סופי.
עיניי מצלמות את הסצינות המתאימות, את האנשים המתאימים לסצינה,
הכל מתהלך בדרך כלל, כפי המתוכנן.
זהו סרט, כאן אין מקום לאילתורים.
וסרט הצילום, הוא מתאכסן בחדר שמור ביותר, בעמקי הזיכרון שלי.

סרט מדהים ביופיו.
מעט טראגי, מעט קומדיה, ללא ספק גם אימה, ודרמה.
אעשה הכל, כדי לממש את הפינאלי הגדול המתוכנן אצלי בקפידה.

לפעמים אני תוהה.
אם מה שעומד לנגד עיניי הוא רק סטודיו, לוקיישן לסרט, היכן הוא
המקום האמיתי?

היכן הוא המקום שאוכל להביט בו בלי השגחת המצלמות?