אני זוכר את הפעם הראשונה, ההתחלה של כל הסיפור. סדקים התפשטו
במעטפת הקיום שלי, ודרכם התאבכו לאיטם אדים של חולשה ותחינה.
יוסי, מוכר הבאגטים מהתחנה המרכזית והחבר הכי טוב שלי, סיפר לי
על זה. אמר לי שאני חייב לנסות, חייב להרגיש את זה, חייב לעבור
את זה אם אני גבר, חייב חייב חייב. למה מי מת? באמת נראה לו
שאני לא מספיק גבר? אני אנסה, אני ארגיש - אני גבר לפחות כמו
כולם.

פגשתי אותה באחד מהקורסים שהיו בקמפוס הסגור שלנו. המתאדון לא
עזר באותה עת - כלום לא עזר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי,
והקורסים העבירו את מרבית היום - אז שרצתי בהם. קראו לה דפנה,
והיא הייתה בחורה קטנה עם שיער בהיר ומתולתל, מלאת רוח חיים
ועוקץ - אבל בגוון אשכנזי. ישר תיעבתי אותה. מנחה הקורס לא היה
שותף לגועל שלי ותמיד בחר בדפנה לפני כולם לכל פעילות או
תשובה, הציג את העבודות שלה כאות ומופת למטרות הקורס. כלב רזה
ליד נדנדה בתנועה, מגרש משחקים עם בור ענקי באמצע ארגז החול,
שאריות הבניין הישן שבו סגל הקמפוס התגורר לפנים שנים - כל
התמונות הללו עברו בעיניי כשראיתי אותה רצה לעברי, עם שמלה
קרועה שמתוכה מבצבצת חזיית תחרה וורודה.

שורה לבנה. זה דווקא מתאים, כשחושבים על זה - האשכנזים דחפו
אותנו למטה, שורה של לבנים שלקחו להורים שלי את כל הסיכוי שהיה
להם לפרנסה מכובדת. והנה - שורה לבנה חדשה נותנת לי כל בוקר
כוח להמשיך, ממלאת אותי בשמחה, תאווה ורגש. חיי השתנו כל כך
בעת האחרונה, כשכל יום עובר בחיפוש אחר קצת אוכל, למלא את
הקיבה האומללה שלי - ובעיקר בעמידה בצמתים של תל-אביב. המקום
שלי היה במחלף השלום, בירידה מאיילון לכיוון צפון. אף אחד לא
העז לעמוד שם במקומי, גם לא מכלוף וריימונד הזקנים שלא פחדו
כמעט מכלום. כולם יודעים שאיתי לא מתעסקים - רק ככה אפשר
להרוויח מספיק כסף בשביל לחיות בכבוד עם שורה של אשכנזים.

היא ישנה לידי, בשלווה נדירה שלא ראיתי על פניה מאז שהכרתי
אותה באותו יום נורא. גם אני שליו. המתאדון הופסק - אני לא
צריך אותו יותר. אני חושב על רמי, המנחה האנס, שנעלם מן הקמפוס
לפני חודשים מספר - אך נמצא לפני ימים ספורים זרוק בין השיחים
של אחד מאיי התנועה של הכבישים המהירים בצפון גוש דן. איך הוא
הגיע לשם לא ידע איש מלבדי, אפילו לא דפנה. היא לא הייתה צריכה
לדעת - היא הייתה מרגישה אשמה, וכל מיני רגשות שהייתי שמח
לחסוך לה. היא לא צריכה לדעת הכל. רמי ידע הכל, כשחתכתי אותו
לאט לאט. השנאה ביעבעה בי, כמו מים רותחים בקפה בוץ - היא
מבעבעת בי גם עכשיו. לא מגיע לו לחיות, לאנס השפל הזה, הרוסי
המזדיין. איך אפשר לפגוע בדבר יפה כמו דפנה?

פגשתי את יוסי לפני כמה ימים. הוא עובד עכשיו בספריית וידאו
בצפון העיר - התחתן עם איזו שרלילה והביא ילד לעולם. הוא לא
זיהה אותי בהתחלה: "כמה רזית! אתה חצי בן-אדם, חצי עוף... מה
קורה איתך?" "מה קרה לשיער שלך? הוא התדלל כל כך, בן-אדם, אתה
יודע שאפשר לסדר את זה היום!" ולסוף, "תפסיק למשוך באף, זה
משגע אותי". הוא לא הבין - ולא ניסיתי להסביר לו. אני לא צריך
את הרחמים שלו. מי שדחף אותי לבור לא יהיה מי שיזרוק לי את
החבל וימשוך אותי החוצה. כשהוא הלך, הרחמים העצמיים התפשטו בי
- תוצר של קנאה איומה במה שהיה יכול להיות לי, ומה שהיה לו.
הזבל! איך הוא מספר לי על הילד הקטן והחמוד והמקסים והנפלא
והגאון שלו?? את מי זה מעניין? ולמה אכפת לי כל כך, לעזאזל?!
אני לא רוצה ילד, לא רוצה אישה. טוב לי ככה. טוב לי... ככה.
טוב לי?

אני אוהב את דפנה. אוהב אותה. לא אהבתי מישהי אף פעם לפניה, אף
פעם - בכלל לא ידעתי איך זה מרגיש. היא כל כולי, כל רגע, כל
נשימה, כל שנייה. כל תנועה שלי - היא רובצת מאחוריה. היא
מבצבצת מתוך הזיעה שלי, היא בריח הפה שלי בבוקר. היא בכל כולי.
אבל היא לא איתי, כבר לא. אני לא יודע מה לעשות. אני כל כך
אוהב אותה - כל רגע בלעדיה כואב. אני לא יכול לנשום כשאני חושב
שלא אגע בה יותר. אני לא יכול לדמיין קיום כזה. זה לא נראה לי
הגיוני. פתאום אין מטרה לחיי. פתאום אני יכול למות ואיש לא
ישים לב. פתאום הכל נראה מיותר. אני אוהב אותה, אוהב אוהב
אוהב. איך אנשים מסתדרים עם ההרגשה הזאת, הכוח שנמצא מאחורי
התודעה שלך, הלחץ המוזר שנובע מתוך בית החזה שלך, מתוך עומק
מרכז הגולגולת שלך. אני מרגיש את זה בוורידים. דפנה!!!

ועכשיו אני בקמפוס סגור של אפסים שלא יכולים להפסיק להסניף,
להזריק או לעשן. אנשים חלשים, חסרי אופי - לא אנשים כמוני. לי
אין ברירה - ההתמכרות היא מעבר לאופי, היא פיזית ממש - ככה
לפחות אומרים הרופאים. כולם נורא התלהבו מכך שהכנסתי את עצמי
לקמפוס, מכך שהגעתי בעצמי. רוב האפסים שכאן לא רוצים להיות
כאן, לא מבינים מה הם מפספסים - מה היה יכול להיות להם. כולם
רואים בצורה כל כך קטנה... כמו שהייתי רואה פעם, כשיוסי עוד
מכר באגטים. העניין הוא שאני לא מרגיש שאני יכול להפסיק, למרות
הכל. אני מרגיש את זה בוורידים, אני מרגיש את זה בכפות הרגליים
- אני צריך לקום, לצעוק - להשיג את המנה. אני כבר לא יכול לשבת
כאן. הם לא מנסים לעזור לי, לא מנסים. אני אדבר עם הרופא, אולי
הוא יידע מה לעשות.

23-08-2005