כולם יודעים ששמעון אוחיון הוא בן אדם פשוט. אפילו אני יודע את
זה, ותאמינו לי, אני לא יודע הרבה דברים. אני ושמעון גדלנו יחד
בקיבוץ, וגם שם הוא היה בן אדם פשוט.
היינו יושבים ושותקים. ביחד.
שנינו הבנו מהתחלה, שאין כ"כ מה להגיד וגם אם נגיד משהו זה
יהיה מיותר, אז פשוט שתקנו. שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא
שאנחנו חכמים, ממש לא, אבל העדפנו לשתוק. זה שיחרר הרבה
מתחים.
אחרי הצבא שמעון עזב את הקיבוץ ועבר לת"א. אני נשארתי, לדעתי
כל מקום הוא קיבוץ, אז כבר עדיף שיהיה קיבוץ עם טבע. שמעון לא
אהב טבע, הוא היה בן אדם מריר כזה...
איך שלא יהיה, העיקר שיהיה, זה תמיד היה המוטו שלנו. הוא לא
היה ברור לשנינו אבל ניסינו להישמע חכמים... אני מניח שזה לא
ממש עבד.

אפשר לומר, ואף רצוי, ששמעון הוא פתטי. זו עובדה. יש לו
פנטהאוז בצפון ת"א, הוא נשוי עם שלושה ילדים, והוא מנהל חברת
היי טק מצליחה. פתטי לחלוטין לא?
אני לעומת זאת, גר לבד בחדר שלי בקיבוץ ואוכל מסטיק. אני גם
מנקה את הרפת כל יום כדי שלא יהיו מחלות בקיבוץ, זה תפקיד חשוב
מאוד!
אם אני לא אנקה את הרפת מי ינקה אותה? שמעון ינקה אותה? אף
אחד! בלעדיי כל הקיבוץ היה נופל, והייתה מתפשטת מגפה עצומה
שתכלה את כל הארץ! בלעדיי, המדינה לא הייתה מחזיקה שניה!

קבעתי פגישה עם שמעון, לרענן זכרונות ולשתוק טיפה. הייתי צריך
את זה, אחרי כל הלחץ שיש לי בקיבוץ וברפת. החלטתי לצלצל אליו,
ידעתי שהוא צריך את זה יותר ממני המסכן... הוא בן אדם כזה
שצריך שיתמכו בו אחרת הוא לא מצליח לעשות שום דבר לבד.

הגעתי לת"א ביום שני בצהריים, לקחתי אוטובוס ישר לבית קפה,
הרגשתי שהוא צריך לראות אותי דחוף. ירדתי בתחנה ובדרך לבית
הקפה ראיתי עשרות אנשים עם חליפות ותיקי עבודה הולכים במהירות
כנגדי. תהיתי, כמה אנשים כאלה יש פה? איך כל כך הרבה אנשים
פתטים נמצאים במקום אחד ולא משתגעים אחד מהשני? הרגשתי טוב עם
עצמי במחשבה שאני מאפשר להם לחיות כשאני מנקה את הרפת.
כשהגעתי לבית הקפה לא ראיתי את שמעון. לא התייחסתי לזה, היה לי
ברור שבקרוב הוא יגיע, הרי הוא כ"כ צריך את העזרה שלי...
התיישבתי ליד אישה אחת שישבה שם גם, בלונדינית גבוהה, מבנה גוף
צר אבל לא צר מידי. בדיוק האישה בשבילי. היא תשמח לעזור לי
להציל את המדינה.
"שלום", אמרתי בקול רך ונעים,"את מחכה למישהו?"
"כן, למעשה, אני מחכה למישהו. הוא אמור להגיע בקרוב."
"הבנתי", השבתי עם קריצה, "את גרה פה באיזור?"
"כן אני גרה בצפון ת"א. מקום מדהים..."
"אני לא מפה, ותודה לאל שכך. אני לא מסוגל לחיות עם כל האנשים
הלחוצים האלה שגרים בת"א" אמרתי, בתחושת ניצחון חזקה.
"אני מבינה למה אתה מתכוון, כ"כ הרבה אנשים בעיר הזאת לא
יודעים מה לעשות עם החיים שלהם, זה ממש מעציב." היא השיבה
ופניה נראו קורנים כשקרני השמש ליטפו אותה.
"טוב אני מניח שיש לך עיסוקים חשובים יותר לעשות מאשר לדבר עם
אדם פשוט כמוני" אמרתי כשהסתכלתי בתיק עם המסמכים שניצב לו על
הכיסא לידה.
"לא, אל תדאג, אתה לא מפריע. האמת שאני מחכה לחבר אחד של בעלי,
הם קבעו להיפגש אבל בעלי עסוק מאוד. כל היום הוא בישיבות. אם
כבר הזכרת סדרי עדיפויות, יש לי דברים יותר חשובים מאשר להיפגש
עם החבר הקיבוצניק של בעלי. הם לא התראו שלושים שנה ועכשיו אני
צריכה למלא את החסר במקומו... הוא תמיד שולח אותי לעשות את
העבודה השחורה שלו..." היא אמרה בטון כועס. אפילו כשכעסה היא
נראתה יפה...
ראיתי ששמעון לא מגיע אז החלטתי ללכת. הצלחתי לפנות לו זמן אבל
הוא לא הגיע. אני חייב לחזור לנקות את הרפת, אמרתי לעצמי.
"להתראות, היה נחמד להכיר!" אמרתי לגברת היפה והלכתי.

בדרך חזרה לקיבוץ לא יכולתי להוציא לי מהראש את העובדה ששמעון
לא הופיע לפגישה. תהיתי איך זה יכול להיות שבן אדם שכ"כ זועק
לעזרה, כ"כ חסר אונים, יפסיד פגישה עם חבר שיכול לעזור לו...

שמעון הזה, פשוט פתטי.