כבר לילות החג קרבו ובאו ועמם ההכנות וההתרגשות, ביתי - ביתי
כמרקחה.
רגע אמי טורחת על לישת בצק למטעמים, רגע צולה בשר ביין
וניחוחותיו ממלאים את הבית ריח ואת פי בריר, רגע מנקה ושוטפת,
רוחצת בכל פינה ומבריחה האבק ואם תתפסני משתעשע בסמרטוטים
ובלכלוך, תמרוט אוזני בזעם ותקרא אחרי בהמלטי "שמנדריק!"
גם אבי, מבלה את זמנו בחדרון הקטן, הסגור, בידו ספר התפילה
הישן של סבא זלמן וכתפיו עטופות טלית. אין מרשין לנו הילדים
להכנס לחדר זה, או אפילו להביט מחוץ, אך כשאין עין אמא משגיחה
עלינו, מציצים אני ואחיותיי מבעד לחור המנעול, מזינים עינינו
הקטנות במעשה אבינו ובתפילותיו, התפלל והתכופף כלולב, מלמל
מלמל מילים אותן איננו מבינים וחזור חלילה, עד אשר קול צעדיה
של אמי נשמע קרב ובא ואנו נמלטים כמו אחזנו שד.
אפילו באחיותיי השתים דבקה מהתרגשות החג, הן שתיהן עומלות
במרץ, זו במטאטא וזו במגב בדלי ובסמרטוט, רצות אחרי אמי כשני
כלבלבים, לכל אשר תלך ומסייעות בידה את הנקיון ואת הסדר המיוחד
לחג.
קשה לומר שבלבי רוח החג לא מצאה לה אחיזה, שכן התרגשות ממלאת
את רוחי בכל אשר אלך, אך דברי אבי: "פרחח לא יוצלח, בן גויים!"
רודפים אותי. אין אני עוזר במאום בנקיון ובסדר לחג הממשמש
ובא, רק מסתתר לי בפינה, שואף מההתרגשות ונמלט ממטלה זו או
אחרת שאמי מנסה להטיל עלי ברגעי המנוחה הקצרים שלה.

היום, כששבנו מה"חדר", התקוטטתי עם מוקי, בנו של חנינא ציפה
האופה.
הוא סיפר, הפרחח, שבחג זה בביתו, יהיה תינוק, תינוק אמיתי, כמו
בביתו של הרבי ליבוביץ'. יותר, כך אמר, לא יצטרכו להסתפק בטלה
בן גדיים, אלא תינוק אמיתי יהיה בביתם, לברך עליו, לתלותו מן
הסוכה וללוש בבשרו ובדמו מצות ושאר דברי מאכל מקודשין.
"לא נכון, בדאי!" קראתי לעברו בכעס ומוקי זה, אינו יודע לקבל
עלבון, רק שומע הוא מילת חירוף, אפילו שאינה מכוונת לעברו, מיד
עולות דמעות הזעם בעיניו והוא מנופף באגרופיו הקטנים לכל עבר,
צועק הלוך וצעק ומסתער.
שני חסידים שעברו להם במקרה, בדרכם לבית הכנסת וראו את המתרחש,
מיהרו לכיווננו ובצעקות עודדו את הקטטה, שכן הקב"ה, כך אמרו,
הינו אל זעם ומדון ואוהב כי נלחמין למען יפואר שמו ותהילתו -
תהילת עולם תהיינה, כאשר הכרעתי את מוקי אפיים ארצה באגרוף
לחוטמו, נשאו אותי על כתפיהם כל הדרך לביתי בזימרה ובגיל.

לביתי התגנבתי על קצות האצבעות. בגדיי, שהיו נקיים ומהודרים עת
עזבתי את מפתן הבית, היו בשובי קרועים ומגואלים בדמו של מוקי
ובבוץ הרחוב. ידעתי שאם תראה זאת אמי, תמרוט את אזני, תרים
קולה אל אבי וזה יכני באלה ובחגורה מכות נמרצות.
כאשר הגעתי לביתי, צפתה לי הפתעה, החזן, יעקוב לחמן, בא לאחד
מביקוריו את אמי, כך יכלתי לדעת לפי שהבחנתי במעילו השחור הכבד
מונח על השולחן הקטן שבמטבח ולפי אנקותיה וגניחותיה של אמי,
שעלו מחדר השינה.
וכשפסעתי לי לחדרי, נפסקו הקולות ויעקוב לחמן זה, יצא את חדר
השנה בגופיה כשגופו השמן והאדום מיוזע כולו והוא קושר את חגורת
מכנסיו. כאשר הבחין בי, צקצק בלשונו למראה בגדי המקומטים, אך
אז קרץ לי, הושיט לי פיסת ממתק קטנה מכיסו וליטף את שערי
ביוצאו מן הבית.
ממתק זה שבפי, השכיח ממני את התגנבותי וכאשר יצאה אמי מן החדר,
אדומה כמעט כחזן לחמן עצמו ולבושה בכתונת הלילה שלה בלבד,
קפצתי בבהלה, אך היא למרות הדמעות שזלגו מעיניה, חיוך גדול
האיר את פניה והיא חיבקה אותי בהתעלמה מבגדי ולחשה לי "השמעת
ינגעל'ה? החג נחוגה בתינוק, תינוק אמיתי, יעקוב לחמן נתנני
אותו!" או אז התרחקה ממני מעט והראתה לי את הצרור הקטן שאחזה
בידה.
לא היה זה תינוק מפואר כתינוקו של הרבי ליבוביץ' - תינוק שמן
וורדרד בעל שיער זהוב ועיני תכלת, תינוק זה שבידה היה מצומק
ומכוער, אדום כולו ומכוסה נוזלים דביקים ובקושי זז, אך היה זה
תינוק ללא ספק, תינוק שלם - זוג ידיים, זוג רגליים, ראש אחד,
עיניים, אף ופה אחד קטן.
מחשבות עלצה מלאו את ליבי ובעיני רוחי ראיתי את עצמי מספר
בגאווה לחבריי ובמיוחד למוקי, את הקטטה עמו שכחתי זה מכבר, על
התינוק האמיתי שיהיה בביתנו בחג.
"עתה, ינגעל'ה שלי, עלי ללכת אל השוק לקנות בצק ללוש בדמו של
התינוק מצות, אתה השגח נא על התינוק שכל רע לא יאונה לו והזהר
שלא יהיה פסול, אחרת אוי ואבוי לך ולנו." ובמילים אלו, הניחה
התינוק על השולחן ויצאה אל השוק.

לשווא! לתת לחתול לשמור על החלב!
ישבתי לי והסכלתי על התינוק, כל כולו אומר קטנות ומסכנות,
ריחו, ריח גן עדן וטעמו של זה, בוודאי כה נפלא עד כי יכלתי כבר
לחוש על לשוני את טעמן של מצות הדם ופי נמלא בריר.
התינוק פרפר קלות ופלט קול חלש "גו!" אמר, אך אני יכלתי לשמעו
קורא לי "קדימה ילד, נשוך, נשוך בפטמה"
עצמתי את עיני, מנסה להשכיח את זכר התינוק ואת פיתויו, אך
לחינם היו מאמצי. בעיני רוחי, צעד התינוק לעברי על רגליו
השמנמנות, חיבק אותי ולחש באוזני "ילד, האינך אוהב אותי? הלא
תטעם? טעם גן עדן הוא זה. נשוך, נשוך בפטמה!"
עיני כמו נפתחו מאליהן וזרועתי הושטו לכיוונו של התינוק ואחזו
בו.
ואני נשכתי.

הורי, ששבו מן השוק, מצאו אותי מקיא את בני מעיי על הרצפה,
טעמו של התינוק, טעם נורא מאין כמוהו, הזכיר לי את טעם דמו של
מוקי עת חבטתי באפו, טעם דם אדם, זוועה!
ונורא מכך, מצאו הם את התינוק, התינוק הפסול, הקטום.
את זעקות השבר שעלו מביתנו, לא ישכחו השכנים זה זמן רב ואימי,
אימי לא תשכח לעולם עת זרקו את התינוק הפסול לכלבים ואותי תלו,
למחילתו ולכיבודו של הקב"ה, מראש עץ האתרוגים שבגינה.