יום רביעי. מקפצת קלות מעל גדר, ניגשת אליי. עמדתי עם סיגריה
ליד המכונית החדשה שלי, והבטתי בך במבט הערמומי-תמים שכל כך
מאפיין אותי. מגולח ומבושם, אחרי כמה שעות של הרצאה עם אדישות
בעיניים, גרמתי לך להתאהב בי. קלטתי את זה. המבט הבתולי שלך לא
הצליח להסתיר את זה. ההפף הוא הנכון, את זאת שנישקת אותי
ראשונה כשצפינו בסרט השוביניסטי, ואת זאת שקיווית שלא אהיה כמו
גיבור הסרט. ואת זאת שנוזל חם וסמיך פרץ אל גופך לאחר כמה
ימים.

אחד עשר חודש עברו מאותו יום. אחת עשרה, זה כמו נובמבר, זה
עקרב, זה אני, ואני תמיד מצליח להפתיע את האבן שנעוצה לי בצד
השמאלי של החזה, וגם את ליבך הצלחתי. נחרץ גורלנו הלכנו לצדדים
השונים של המגרש. את הלכת לצער, לבושה ולחרדה, ואני ממשיך
קדימה מחפש את הבחורה הבאה בחלל החיצון. זהו. יצאתי מזה,
ניפצתי את הבועה. אנחנו לא נתחתן, לא יהיה לנו בית משותף וגם
הילדים שלנו לא יהיו יפים. מכיוון שהם לא יהיו.

רגעים קשים עברו עליי מאז. שאיפותינו המשותפות התנפצו לי
בפנים. האווירה האידיאליסטית שמילאה את נשמתי התפזרה בגופי
ויצאה מריאותיי. הרומנטיקה הקלאסית ננשכה עד זוב דם כגבעול של
שושן בפי. המרדנות הבלתי פוסקת שמלווה ברוח שרבית נכבתה על ידי
הגשמים והברקים. הגאווה נרכבה כמו שכבת אדמה של עיר עתיקה.

לא היית בתולה! זה מה שעצר אותי, זה מה שחיזק אותי. זהי העובדה
שרמסה את אהבתי. עובדה זה הייתה מכבה בשניות אחדות את להבת
התשוקה שהייתה מתעוררת בי. אותן הסצינות שהיו רצות במוחי היו
אונסות את נשמתי. אונס אכזר עם תיאורים דמיוניים מוגזמים
ומגוחכים. "השתמש באשליה שלך" - אמרו חכמנו לשווא. אותם השקרים
שבה מילאת את ליבי ואותם התיאורים, גמרו אותי. גמרו אותך וגמרו
אותנו. לילה טוב.