א. אנו חיים חיינו כאילו נולדנו לחיותם, כאילו נולדנו כדי
לחיות, נולדנו לחיים. נולדנו, לחוות הרפתקה מסקרנת ומופלאה.
בתחילה פתח-הלידה. אחר מבוא או פרוזדור - הילדות והנערות. ואז
סלון-הבגרות: החיים. הדבר העיקרי, שאותו סוף סוף אנו חיים.
אך לא כן, לא זה, לא היא.
סלון חיינו אינו תחנה סופית. אינו מחוז חפץ נייח ויציב. שהרי
קירותיו זולגים אל החדר הבא, וכל חדר קטן ממשנהו. כל חדר זקן
מן הקודם לו. ובשלב כלשהו יאזל מרחב חיינו. לא יהיה עוד. ולשם
מובילים חיינו.

ב. ואילו אנו חיים חיינו כברי מזל. ולא כ'אכול וושתה, כי
מחר'... אלא כזוכים בהגרלה הגדולה והפרס הוא החיים. ועתה הגיע
העת להשתמש בפרס - לחגוג.
ותוך כדי החגיגה וליקוק הדבש, אין אנו משגיחים, ואולי, דווקא
מתעלמים - מן הקירות השוקעים, מן המרחבים המצטמצים, מן הזמן
ההולך ואוזל.

ג. חיינו מובילים ומובלים לקראת אין היותם.
ולשם כך נולדנו; כדי לא להיות. כדי להעלם סופית.
נולדנו למות, נולדנו למוות. נולדנו לחדול.
והכל הוא אך הקדמה ומבוא לקראת החדר האחרון, הסופי.
נולדנו כדי למות.

"''אהה'', אמר העכבר,' מיום ליום הולך העולם וצר. תחילה היה
רחב עד להפיל אימה, רצתי הלאה ומה שמחתי כשראיתי לבסוף מרחוק
חומות מימין ומשמאל, אך חומות ארוכות אלו אצות כל כך להתחבר זו
עם זו, עד שזה כבר הגעתי לחדר האחרון, ושם בפינה עומדת
המלכודת, ולתוכה אני רץ'. 'אינך צריך אלא לשנות את הכיוון',
אמר החתול ובלעו!".

הסיפור: "משל קטן", מתוך "המשפט" של קפקא

גבריאל רעם. בית קפה 'מטילדה', רח' בני אפריים 109 תל אביב.
17.12.2005