החיים דרך התאבדות אימי:

השכיחות של המוות נוקשת שיניים / משמיעות חריקות מעצבנות /
מעירה אותי מסיוטי הלילה / לשונה ארוכה כמו של לטאה והיא
מתאימה את צרכיה לכל משפחה שמאבדת איש משפחה נהדר / אב מסור /
אימא דאגנית / ועוללים שעוד לא צמחו להם כל השיניים אבל
כשמדגדגים אותם בבטן הם צוחקים עד לב השמיים/ עד כדי כך שבטקס
מסוג זה / יהיה עוול לא להצטדק בפני כסילי ההמון / לומר מילים
של יגון ושכול.

לגימות האנשים הקטנים בתערוכות הלוויה המחרידה / האבנים
המחודדות שננעצות על השיש הקר של מצוות אימא משמיעות קול נקישה
מצמרר / נותנות לי להרגיש רע בכל פעם / אותה הרגשה שאני כועסת
עליך כל כך / ולא מסוגלת להגיד לך כלום מחשש שתשרוף את פני
מזיכרונך כפי ששרפו את עצמות הגופה במשרפות הגדולות שגדושות
עשן סמיך בין שיניהם התותבות של זקנים ובלורית משי של נער רך
עור עם גומות של דוגמנית/


"ההיכרות בננו עוד לא נגמרה, למה את מסתובבת", אני פותחת בחיוך
הציני שלי והיא שולפת מיד את קלף הסמכות.
בנגיעות קלות תחת השולחן, יכולתי לחוש את הצרות המיניות שלה
תופסות תאוצות כשאני מסתרקת לי  באמבטיה מנסה להעלים עין
מהגניחות.

אז ספרי לי קצת עליו, איך הוא נראה?
" יש לו אף מחודד, וקיפולי עיניים של מכשף, הרקמות שלו בצוואר
ממוספרות והקודים שאינם מפוצחים, זרקורים קטנים שמתגנבים לי כל
פעם אחרי המין אל תוך השדיים, דופקים בפטישים, הולמים את
מכונות הכביסה בביתי, את ארוחות הצהרים, משביתות אותי
לחלוטין".

הנשימות שלו בבוקר הן מרקם,
המהירות בה הוא מתפשט היא דלות.
הוא נשען עלי בכל כוחו ואוטם את חלון חדרו בקדחת נעוריו
מחוספסת ולא בשלה דיה, אך אני אוהבת אותה בדיוק כמו שהיא.
קולחת, בוערת כמו מחצלות שמש סרטניות ביולי אוגוסט - היכן
שנסעת  רחוק ממני
והלב הבשיל עד שאתבגר, לשאת את הכאב כמו אישה.

תיאור צולב, איננו עדין אך מיוסר מקצר לי את הדרכים בשניות,
פשוט לשאת את הזיכרון עד למפתן הדלת - להחזיק אותו על הקצה,
לרכב משם במהרה על סוסי הפרא מוכי שוט, לקוות שלא ימעד מהאוכף,

ינצל ממעיכת הפרסה-
ישאיר לי עדות שלא חלמתי הפעם.

הציניות המרירה של פשוטי העם מיושנת ולא אמיצה / ההתחבאות
הסתמית שלי ממחויבות ומביקורות עוקצניות / אתה לא מבין מילה
ממה שאני מתכוונת / וזה מרגיז עד שמתחשק לי/ להצטרף לכל אותם
אנשים בלויים שחוצים דרכם ברגל / ועורגים את השמיים כמו
עכבישים מלאכותיים עד לחתונה / להפסיק עם התמהמהות המטופשת שלי
בשירה.
ואולי לקבור אותה יחד עם הבחילה ממשרדים / עם החרדה משגרה / עם
ההתבדלות ממדים ירוקי- זית והצדעות מחויטות שמעמידות את סדרי
עדיפותם על פני האגו הנשי.

מחצלות השמש בתוך מוחי תופסות תאוצה, קרני השמש מחממות אותם
ואני מכהה בעיקר בחורף, מתחת לבגדים כשאיש איננו יודע כמה
שורפות לי כפות הידיים כשאני מתרוקנת,


משפשפת אותם אחת בשנייה בזריזות כאילו היה מדובר בחיי שלי,
כאילו הווסת שלי הייתה פוסקת ברגע שהיית אוהב אותי.