לילה שלישי. (ינואר)

לכתוב בלילה, זה שונה בתכלית מלכתוב ביום. אבל אני מחשיב את
עצמי כבחור די ניאופילי. טלטלות שטולטלתי קדימה אחורה ובחזרה
לא הרגו אותי, עדיין, כך שהרשיתי לעצמי גם את הניסיון הבא:
חזרתי לגור עם ההורים. הקופה השבירה שאצרתי לי טרם נסיעתי
לברלין התרוקנה בחזירות, ואם זה לא מספיק - גם עברתי לסיפורת,
(קצת לפני שנגזר עלי להתעשת, ולהתחיל להיות פרקטי). אז התחלתי
לכתוב בלילה.

בבוקר, בחורות מנומסות להפליא ממחלקת השיווק של חברה זו או
אחרת מטרידות אותי בטלפון, מבקשות לדבר עם "אבא". ואני יודע
שמזמן אין לי קול כזה שאפשר לבקש ממנו את "אבא". "אבא בעבודה".
גם אימא. זאת שעה כזאת. אנשים בבוקר הולכים לעבודה. חוץ ממני.
אם הייתי אומר כל בוקר שאני הולך לעבודה, והייתי מאלף בית קפה
אחד קרוב להיות המשרד שלי, הייתי אולי יכול להאמין בזה. אבל
אין לי כסף לאספרסו. ולעוד אספרסו, שמתחייב מעצם ישיבתי
הממושכת שם, כמעט כמו דמי-שכירות. וכך, כל לגימה מרירה מחליקה
איתה מטה טענות מסוג אלה שאפשר להשתמש בהן נגדי, ושמעוררות בי
אי שקט, כזה שהכתיבה לא ראויה לו. אז אני כותב בלילה.
בלילות אני מעיר את אימא שלי, כשאני מקשקש במטבח בחיפוש אחר
כוס מים או בהיתקלות בכפכף שאבא שלי איבד בדרך לשירותים. בלילה
הראשון היא שרקה "מי זה?" מבוהל, ואני עניתי - "זה רק אני",
והתנצלתי. וככה זה המשיך. עד שהיא הפסיקה להיבהל, ואני הפסקתי
להתנצל. עכשיו היא רק ממלמלת אוטומטית - "מה אמרת"? לפני שהיא
מתהפכת, וחוזרת לחלום.
הלילה לא. ההורים שלי מחפשים את עצמם בתאילנד, ואני יכול
לכתוב. אני כותב כל היום.

שאול, חבר שלי מהתיכון, פתח פאב בשכונה שלנו. דווקא די מגניב.
בערבים שבהם אני לא מוצא מנוח אני יורד לשם, לעזור בסידור
שלפני הפתיחה, ובתמורה אני מתפנק על הבר שעות. חובק לי ג'ק,
ידידי הנאמן תמיד, ומתחפר בתוך ענן סיגריות שנועד להכתיב לי
השראה. עוד מעט יעברו שבועיים מאז הפעם האחרונה שהייתי אצל
שאול. (החו"ל של ההורים שלי הוא החופש בשבילי לעבוד). שאול
מעיר אותי ב-12:00, שאצל שנינו זה עדיין בוקר, כדי להודיע
שהמנקה שלו חולה. "אני יודע שלא ישנת", הוא מקדים, "רק שכבת
במיטה, מנסה לגרד מהתקרה משמעויות חדשות לרומן שלך". "הוא לא
צריך לקבל משמעות", אני מתקן. "הוא צריך להגיע לבגרות". "טוב,
אז אולי הוא יגיע לפרקו מהר יותר אם הוא יתחיל לשתות. מה אתה
אומר? תביא אותו הנה עוד שעה"? אולי באמת לא יזיק לשנינו, לי
ולסורר, איזה ניעור. אני משתכנע, ואחרי מקלחת, החפרפר הממושקף
יוצא מהמאורה, ממהר לחצות את שני הרחובות המפרידים בין הבית
לפאב, ולהחליף חושך בחושך.

שנייה אחרי שסיימנו להשחיז סבונים היא נכנסת. "את דורכת לי
ברטוב"! צעקתי עליה, בגב כפוף, סופר רגלי שולחנות. "סורי", היא
אומרת, והקול שלה נעים מאוד אז אני מרים את הראש, וקולט קודם
כל רק פוני, שמצייר מסגרת קשוחה לפנים לבביים במיוחד, ואחריהם
כתפיים רחבות באשליה שיוצר מעיל עור שגדול עליה. "את מי את
צריכה"? אני מנסה לשוות לקולי טון חסר-סבלנות, אבל יוצא לי רק
טון מחויך שמשתלט עליו. "אני ל-שאול". אני מנחש שהיא נהנית
לגלגל את ה- ל' של השאול, ומיד נזכר שההורים שלי בחו"ל. "למה
לך את שאול"? - "ענייני עבודה", היא עונה בביישנות, שחושפת מיד
את ההגדרות האישיות שלה למושג "עבודה". וכששאול, שמגיח מאחורי
הבר מעלה מיד הבעה של מיאוס, אני מחליט שזו ההזדמנות שלי. "איך
קוראים לך"? "דנה"."ומה אתם עושים, דנה"? "סתם. דקורציה." "את
רוצה לעצב את המקום"? היא מהנהנת. "אפשר לראות"? "אולי אני
אסיים עם שאול, ואתה תסיים עם הרצפה, ואחר-כך נראה". היא נותנת
לשאול את המבט הכי גאה, והוא רק רוכן בלאות, ומנגב את הדלפק
לפני שהוא מניח עליו את המרפקים. והיא נרגשת ומצחקקת, מוציאה
כל מיני שרטוטים, ותכף מאמצת ארשת עניינית. אצלי החזה מתנפח
במחווה של שליחות לסייע לחיה המסכנה הזאת, כי היא ממש מדליקה
אותי עם ההשתדלות שלה.

אני חוטף לה את הטלפון הנייד מבין האצבעות הדקות שלה כדי
להכניס לזיכרון את המספר שלי, והיא כאילו מתעלמת, אז אני נעלם
במטבח לשריין לי טוסט ונס. כשאני חוזר, אני שומע אותה שואלת את
שאול אם הוא רוצה לבוא איתה לאופרה, כי יש לה זוג כרטיסים
מהלימודים, או מהעבודה, או מהלימודים של העבודה. עוד לפני שהיא
מתחילה להפציר בו, אני ממהר לשאול אותה אם אני יכול לבוא
במקומו. לרגע היא כל-כך מחייכת אליי שאני יכול לאכול אותה.
בייחוד איך שהיא משגיחה בשאול בזווית העין, כאילו שואלת את
רשותו. אבל הוא, טרוט עיניים מהג'וינט האחרון, לא מבין מה
הולך; לא ברור לו אם אני עושה לו טובה או מאתגר אותו. היא עונה
לי במין סלחנות מתנשאת: "למה לך? זה באמת מאוד משעמם",
ומוסיפה: "וארוך". באותו רגע מתחשק לי לשבור לה את הראש, אבל
לפני שאני מסתובב, אני רוצה לשחק איתה משחק קטן: "אפשר ללכת
באמצע", ולראות אותה מסתבכת: "אני חושבת שצריך למצות את החוויה
עד הסוף", היא נזהרת במילים שלה, ואני מרגיש את הילד הרע שבי
עולה. "טוב, אז נניח שנישאר. עד הסוף", אני מדגיש, "מה נעשה
אחר-כך"? "אחר-כך"? היא מסמיקה, נזכרת ששאול עומד בינינו, ואז
גם תומר נכנס. "אחר כך נבוא לשתות בירה אצל שאול." "ואחר כך"?
אני מתגרה. "אחר כך נלך לישון". יופי, היא תופסת מהר. "ביחד"?
אני שואל והיא נדרכת, מסובבת את הראש אל שאול ואחר כך אל תומר,
ואז אליי: "ככה אתה מתחיל איתי לפני כולם, עידו? (כבר שאלה
לשמי) זה לא יפה"."אין בעיה, אפשר גם בטלפון. יש לך אותו שם",
אני מצביע לה על הנייד, וחוזר למטבח. מתחיל לספור יומיים
שיעברו כדי שהיא תתקשר בסקרנות, ואני אמחק לה את הסקרנות הזאת
ביובש שלא מבייש אפילו את שאול, כשאומר לה שבאמת רק רציתי ללכת
לאופרה.

לילה ראשון: (יולי)

החוצה עם הכלב. אני מטיילת יחפה. רודפים צל. אני מתגרדת עם
כפות הרגליים בדשא, נותנת לנמלים לטפס עליהן. דגדוג- גירוד,
דגדוג-גירוד. שירה, הזונה, לא עונה לי. בטח שוב משתגלת עכשיו
עם איזה כוכב בוהמייני עולה, שיזכור אותה ברגעים הזוהרים שלו,
כמו את מה שהוא אכל אתמול בארוחת הערב.

יש לי חברה שחקנית. מה שחקנית? דוגמנית בפוטנציה. אני מחזיקה
אותה כדי להזכיר לעצמי כמה החיים שלי בזבל. כשאנחנו יוצאות
לפיק אפ, אני יושבת קרוב, ומשחקת כאילו המחמאות שהיא מקבלת
עוברות דרכה אליי. שירה היא כוסית רצינית, ואני עם החמיצות
הבוטה שלי מקבלת רק קריצות מזויפות לפרצוף. אני בוחנת את
האגודלים שלה, איך שהם מרשרשים בצרור מפתחות בעל עיטור מוכסף
שמגלה את מזלה האסטרולוגי. הלוואי שהיה לי כזה מזל להתפאר בו,
ולקשט בו מפתחות. במקום זה אני מרעיפה כיבודים וולגריים על פרק
כף היד שלי, כאילו נחוץ לו עידוד ויזואלי. הייתה תקופה בה
האמנתי שפרק כף היד שלי הוא החלק היחיד בגופי שמותר לי להציג
לראווה. כך הרגלתי את עצמי לשתף את הידיים שלי בכל שיחה ברת
חשיבות. ככל שהן התרברבו בחישוקי נחושת ופלסטיק שאספתי מהקריות
ועד סיניי, כך יכולתי להסיט את תשומת הלב מהפנים שלי,
מהמותניים ומכל שאר חלקי ה'פריק שואו' הפרטי שלי.

שירה מחזיקה אותי בגלל כל ההבטחות המוגזמות שלי, שכאשר אחת
הדרמות שלי תהפוך לרווחית היא תוכל להשתתף בה, ואפילו תהיה לה
זכות ראשונים. אבל לאחרונה גיליתי נטייה להתאהב בדמויות שלי,
ולא להרפות. אם הייתי משחררת קצת, אולי היה סיכוי שהיו
מתוודעות למישהו מכריע ומתחבבות עליו, בשביל ההזדמנות לצאת
מהכלא הספרותי שלהן ולקבל חיים. אבל החבלה שלי עקבית: אני תמיד
דואגת לערב אותן בתפניות לא הגיוניות; כאלו שאין להן מקום של
ממש על הבמה.

במחשבה שנייה, גם אם מסיבה לא ברורה יבוא מישהו שיסכים לקחת
אותן לסיבוב, על כל הסטיות והמוזרויות שבהן, את שירה אני לא
אוהבת מספיק, ולא הייתי נותנת לה להתלבש על אף אחת מהן.
"תסתכלי עלי רגע", היא מפזרת אותי פתאום, כולי מרוכזת בטוויית
קורים דמיוניים לאורך הצלילים האלקטרוניים שהתעופפו בחלל. אני
מביטה בה, ובשפה העליונה המתפנקת שלה, מייללת חתולית: "אני לא
יפה היום"? אני מברישה עליה ליטוף מהיר עם העיניים, ועונה
בנחישות של בן-זוג נאמן: "את תמיד יפה,שירה. את יודעת שאת
משגעת"."אז למה הוא עזב ככה באמצע, והלך לשירותים"? "אני לא
יודעת", אני משתתפת בתימהון שאחז בה. "כנראה היה צריך להשתין."
-"את לא מבינה", היא מחליפה במהירות את התימהון בכעס, כמו שרק
'שחקנית' יודעת, "חשבתי דווקא שהולך לי, אבל הוא... נו, הוא
פשוט לא מתחיל איתי". "שירה", אני מאבדת את הסבלנות, "הבנאדם
נפרד מחברה שלו, תני לו אוויר. תני לו כתף - לא משנה למי היא
מחוברת". רגע היא חושבת. "אז אם הייתי תופסת אותו ביום אחר,
הוא היה שם עליי"? היא מחליקה את שיער הדבש שנח לה על הכתף,
ומפנה לו מקום אצל הכתף השנייה. רציתי לנתק לה את השדיים.
"ואולי הוא שם עלי..."

אני מצטרדת, ושומעת אותה משתנקת מצחוק. "כן, בטח..." היא
מחבקת אותי חזק, נושקת לי בחמלה גדולה ומתבלת: "את החברה הכי
טובה, את יודעת? איזה מזל יש לי שאת חברה שלי". ואחרי המשפט
הזה בדיוק הקאתי. הקאתי את כל הוודקה ששתינו אצלה לפני שיצאנו.
בקבוק שלם הורדנו, ועישנו. והיא נשארה כמו קודם - חיננית
ופטפטנית ברמות מתקבלות על הדעת, ואני נשארתי כמו קודם - חצי
סמרטוט רצפה. וככה החלטנו לצאת, כי ככה אנחנו רגילות ומכירות
כל שבוע, מאז האוניברסיטה. אבל שלא כמו תמיד, הפעם אחרי סיבוב
בתוך הראש שלי, החליט האלכוהול שאת הטריטוריה הזאת הוא כבר
מכיר, ושהגיע הזמן לבקר טריטוריה אחרת. ככה הגיע הכל לרצפה,
ויותר. שירה הסתירה את הריסים השחורים שלה מאחורי הידיים
הקטנות, וקימטה את האף בבושה. המלצרית שהבליחה עם דלי מים
העלימה ראיות כאילו לא היה, והסתלקה במקצועיות ואולי גם
בהזדהות מה. ורק הבחור שחזר מהשירותים כדי להחזיק לשירה את
היד, גרר אותי לשם בחזרה, כשהוא מקרצף לי את הקרקפת עם האצבעות
הגסות שלו. חשבתי, שבחיים לא הייתי מנחשת שמגע כזה יכול להיות
סקסי.

אני קוראת לכלב. זמן להתקלח ולצאת. הערב שירה כבר לא תבוא,
ואני אלך לפרמיירה הזאת לבד.
שלוש שעות של צפייה בטיעונים פוליטיים מפלסים דרכם בכוח אל תוך
עולם דימויים מונפץ, ובין לבין להתהלך בפואיה בין לחיצות ידיים
ומצמוצי שפתיים כפויים, ולהתעלם מזה שמתעלמים ממני בעצמי.

בתום המערכה הראשונה האור עולה. המיית הקהל נשטפת באדוות קטנות
החוצה, ואני איתה, עד שאני מצליחה לפרוץ את הזרם, ולהרחיק
לזווית שיוצר הכותל המסויד עם הדלת. מציתה סיגריה ויונקת
עמוקות. שתי שאיפות. מרגישה שהספיק לי, ופונה לצאת. עד מחר אני
בספק אם יימצא לי תירוץ הולם להברזה הבלתי-תקינה פוליטית הזאת.
ובכל זאת יצאתי.

מחוץ לסטודיו יושב בחליפת הכותנה המתויגת שלו המאבטח ומזיע.
אני מברכת אותו לשלום, והוא מניד בראשו בכבדות, ומחזיר לי
"נסיעה בטוחה". אני תוהה רגע כמה חשובות הברכות כשיש בהן
כוונה. ואף על פי שאני לא נוסעת לשום מקום, אני מכוונת אליו את
קופסת המרלבורו פתוחה, והוא נענה, ומודה לי.

התכוננתי להתיר את האופניים שהמתינו לי, מתגעגעים, תחת פנס
רחוב מוצנע, אבל מקצב נעים תפס לי את האוזן. הנחתי למנעול
והתחלתי לעקוב אחריו, עד שגיליתי את הרגליים הכי ארוכות בת"א
מקישות בחוצפה מתוך מגפיים גבוהים. המגפיים הובילו אותי למן
מוסך תת-קרקעי שעד לאותו לילה לא ידעתי על קיומו. קהל קטן
התגבב שם, ונמשכתי לעמוד על טיבו. עוד מועדון הם פתחו פה? מה
זה? רעש ההמון סחרר אותי, ולרגע היה נדמה לי שאני מזהה מישהו.
בתום דקה ארוכה של בהייה ממושכת התקרבה אלי אותה דמות אדמונית
ומתולתלת. בניסיון נואש לחבר שם לפנים האלה אני מאלצת את החיוך
המתחנף שלי. זה עובד. הדמות מתבהרת, נגזרה מעברי הצבאי הרחוק.
קוראים לו רונן, והוא מחזיר לי מתלהב: "מה קורה? שנים, ולא
רואים אותך". "אני..." - הנימה הבנאלית שלו מדביקה אותי בנקל -
"מסתובבת. מה...מה אתה עושה"? - "אני מופיע! איפה את חיה"? הוא
מצביע לעבר כרזה חולה, שאזלו לה כוחותיה מלנסות ליישב את
הפינות הקופצניות שלה על לוח הכרומו הצעקני. מין מלחמה
גיאוגרפית עם הכרזות השכנות. (יתרון אסטרטגי ניתן לאלה
שהצטיינו במקוריותן). "אני... לא... לא יוצאת הרבה." כולם
נהיים לי אמנים פתאום. אני ממהרת להחליף נושא: "לא השתנית".
משקרת בלי בושה. הגבר שעומד מולי לובש חולצת טי מצוירת, שלא
מתיישבת עם גילו, ולא על כרסו המתבגרת ומתגברת. על חזהו
מתנוססת כתובת מביכה. "את פה לראות"? החלטתי לזרום. (יותר נכון
לטבוע במסכה שיצרתי.) "כן, כן. סיפרו לי על המקום, חברים. באתי
לבדוק". "חכי כאן, אני אדאג לך," הוא נעלם. ולפני שאני מספיקה
להתחרט הוא מופיע מאחורי, מנפנף מולי בתלוש לבן, כמו קוסם -
מצפה שאגיד לו וואו. על הכרטיס מודפס: "רוק מקומי - חומר
מקורי". אני נבהלת: למה הכנסתי את עצמי. אבל מספיקה הברזה אחת
להיום. קבוצה של בנות מטופחות עוטפת אותי בסימני שאלה. פשר
לבושי הגמלוני חידתי משהו, אני מניחה, ומפלסת דרכי בין ההליכות
הזאביות שלהן לכיוון דוכן שנראה כמו מזנון זול. כדי להתבדר,
נחוצה לי מנה הגונה של בירה, ואני מסכימה עם עצמי שההוצאה הזאת
לחלוטין מוכרת.

בפנים, משני צידי האולם ממלא את הרמקולים מקצב מונוטוני בועט.
הקבוצות הראשונות עברו מהר, ותורו של רונן הגיע. הלהקה שקדמה
לו נשארת ללוות אותו. לא רע (אם אני מבינה נכון). אחרי שהוא
יורד ובא לשבת איתי, מבושם מעצמו, חבורת פאנקיסטים קטנים
ורוטטים צובאת על המוניטורים, והמוזיקה הופכת באחת לדמונית
ויורקת אש. אני מציצה בו בחצי עין - הוא מהנהן בראשו במעין
הסכמה מוזיקלית. אני מסיקה שאנחנו נשארים. רק כשהניאונים
נדלקים עבור אחרוני סרבני הפינוי, ואשת המזנון באה לגרש אותנו
עם המטאטא שלה, רונן מציע שנשתה. ואני לעולם אינני מסרבת
למשקה.

הלכנו ברחובות הערים. איש שחום קטן שמכר קטורת נמהר להציג לנו
את מרכולתו. "מה את מציעה"? פנה אליי רונן. סרקתי את הפתקיות
הקטנות בשעמום: לבנדר... אורנים....שמש. איזה ריח יש לשמש? הוא
שילם על שתיים, ונתן לי להסניף אחת. שלישיית יונים כרכרה סביב
שארית פיצה שהושלכה ליד פתח ניקוז, הן ניקרו אותה בתורות. איך
הן יודעות שזה טעים?

בסמטה הבאה פנינו. תכולתו של פאב נשפכה אליה כמו אשפה הגודשת
את הפחים בימי שביתה עירונית. כמה נשים ישבו שם, וליטפו צווארי
בקבוקים מול עיניהם החרמניות של גברים בעלי לחיים מגולחות
בקפידה. רונן התביית על שולחן מיותם, והזמין לנו ג'ק. המלצרית
החליפה לנו את המאפרה באחת נקייה, ומיד שקענו בשיחה נעימה מלאת
זיכרונות.

הוא מדבר בהתלהבות, עם הידיים. מזכיר לי קצת את עצמי. חוץ
מהעניין שלו במוזיקה. אני, עם כל הקנאות הארטיסטית שלי חוטאת
בחוסר-טעם מוזיקלי. ואין גרוע מזה. הרי עדיף להיות בעל טעם רע,
מאשר להיות חסר טעם בכלל, לא? על המחשב בו אני כותבת שמורים
שירים שאספתי באקראי מחברים. מעולם לא טרחתי לצייד את עצמי
ברשימה פרטית משלי.

רונן מספר בריגוש עמוק על הופעה שהיה בה. אני מזהה ריגושים
מהסוג הזה, ולמדתי איך לתת להם להזין אותי. הייתה לי חברה,
שרון, שהייתה רוכבת על סוסים (עכשיו היא גרה עם חבר שלה
באמריקה, ואני לא יודעת כמה סוסים היא יכולה למצוא שם.),
והצליחה לתאר לי בדיוק מופתי תחושות שלא ידעתי. ואני, מה לי
ולסוסים. הם עניינו אותי בדיוק כמו הופעות הרוק של רונן עכשיו.
אבל אם יש לך מישהו כמו שרון או רונן, ששוטחים בפניך באדיקות
כנה את משנתם וכמה חסד יש בה, את נדבקת ומתגלגלת בתשובה שלהם
יחד איתם.

עכשיו הוא מערסל את המשקה הצהבהב בפיו, וניכר בו שנחה עליו רוח
פיוס. לא שקודם הוא נראה לי מתאבק, פשוט יש מתג שנלחץ בשעות
האלה, ובאווירה כזאת, שמעלה רעיונות שמתחת אל פני השטח. וזה
הזמן בו אני מתחילה להקשיב באמת. "איך תמיד בהופעות הגדולות,
שבאים מחו"ל וכל זה, את יודעת, כולם שרים יחד באקסטאזה עד
שיוצאים הגרונות, ובסוף ההופעה יוצאים לחניונים מלאים באנרגיה
חדשה של אהבה, מחובקים ומבסוטים..." "נכון", אני קוטעת אותו כי
אני מרגישה שדווקא פה אני יכולה להשתתף: "ומרגישים כאילו - מחר
יום חדש, ולא איכפת מהבוס, ואולי אני אפילו אתקשר לאימא שלי
לשם שינוי". עכשיו תורו לקטוע: "ואז הם נכנסים למכוניות שלהם,
וכל האופוריה המשיחית מתנפצת כשהם עולים חזרה על הכביש, וחזרה
למציאות שבה כולם רוצים לחתוך אותך". "אתה צריך לכתוב על זה
שיר". לא ציפיתי שהרעיון שלו יסתיים ככה, זה מוצא חן בעיניי.
והוא מרגיש את זה, ומחליט שאפשר לעבור לשאלה הבאה: "אני גר לא
נורא רחוק, אם את רוצה לקרוא שירים שלי". ומיד כשחש בהתנגדות
הקרבה הוא מטעים: "אפשר גם סתם לעשן".

מגיעים למעבר חצייה עצום, שנינו קצת שיכורים. אנחנו מביטים זה
בזו ופורצים בצחוק. "מה נראה לך"? הוא נותן בי מבט חרד. "נצליח
לחצות אותו"? אני מסתכלת שמאלה, ימינה, ושוב שמאלה. אין תנועה
בשעות האלה; מכונית אחת האיצה כדי להספיק את הירוק שלה. אני
מסתכלת אל רונן בחזרה, ומנידה ראשי לשלילה. "בואי"! הוא תופס
לי חזק את הזרוע, ומושך אותי לקצה המדרכה. אנחנו עומדים שם,
משחזרים 'תלמה ולואיז' לפני הקפיצה לתהום. "פתח!!!" הוא מרעים,
ואנחנו מסתערים קדימה כמו שני ילדים מפגרים. וכשמגיעים לצד
השני הוא צועק ברשמיות: "סגור!!!" אני צוחקת כמו שלא צחקתי
חודשים, ומתחילה להשתעל. "אוף, עישנתי יותר מדי," אני מתנשפת.
הוא מעסה לי את העורף בדאגה מעושה, אבל לא מעביר בו צמרמורת.
אולי הוא הומו. אני חושבת לעצמי. כן, אני מחליטה, הוא מוכרח
להיות. ועכשיו זאת הבטחה. כי אם זה כך, בטוח הכל יהיה בסדר.

לילה רביעי: (אפריל)

לתערוכה שהזמין אותי חבר - הוא לא בא. הכניסה הייתה כרוכה
בתשלום, וכבר החלטתי לוותר על הלוקסוס שבחיפוש משמעויות בין
קנבס צחיח לפאלוס מאיים מאבן, ופניתי לחזור. אבל אז באה מיה.
הביטחון שליווה את הכניסה שלה הבהיר לי שהיא מסודרת. ברגע
שראתה אותי היה ברור לי שעכשיו גם אני מסודר. אבל עכשיו אני לא
משוכנע שאני רוצה. אם היא כאן, בטח יהיו בפנים עוד כמה שאני
מכיר. לא בטוח שאני מוכן לעימות עם הפרצופים שפעם דגמנו לי את
החיים, והיום הם רלוונטיים כמו קטלוג ישן. מאז שחזרתי מברלין
די התחבאתי. מתוך הבטחות שהבטחתי לי - להיות אמיתי ולרצות את
טובתי בלבד - נמנעתי מדפוסים שהכתיבו את חיי בעבר והגעילו
אותי: לראות ולהיראות, להתערבב, להכיר, לחלק שבחים לא ראויים,
והכל בהמתנה המייגעת לאיזו שהיא דריסת רגל. ככה הפסקתי לכתוב
את המערכונים הדבילים שלי, והתמקדתי בסיפורת. לא צריך טובות.
אבל אחרי חמש שנים, ההתנזרות הוכיחה את עצמה כבלתי משתלמת,
והנפתלין שבעבע בעצמותיי דחף אותי לצאת מהארון. חזרתי לכתוב
בשביל כסף. אפילו הצלחתי לפתח סובלנות. נו, איך אומרים,
התבגרות?

להפתעתי, כשמיה שולחת אלי את חיוך הליפסטיק עם כל השיניים
המסנוורות שלה בחוץ, זה כמעט מחמם לי את הלב. ורק בשביל
הפוטנציאל החבוי בדמותן של עוד הפתעות כאלה אני נכנס.
כמו שכבר ציינתי, הייתי טיפש גדול, ועשיתי המון שטויות. אבל
השנה אני מתקן הכל. בקצב שלי.
גם זה חלק מהפרקטיות החדשה שלי: לא להבטיח לעצמי הבטחות
שאי-אפשר לקיים, לא להיות קטנוני, להשמיע לאנשים את מה שהם
רוצים לשמוע.

את החוזה שלי על מיה כבר סגרתי. לקח לי קצת זמן, אבל חזרתי כמו
גדול למשרד שלה, וביקשתי מהמזכירה שלה שתפנה לי זמן. חמוש בשני
הפוכים, בכוסות נייר שמהודרות בלוגו היומרני ביותר שיכולתי
למצוא, צעדתי בחן-מה אחרי דלת הזכוכית המפלצתית למשב משתק של
פראון. ואחרי שאני מציע לה סיגריה, כי אני יודע שהיא לא מעשנת
במשרד, אלא אם היא חושבת שזה מעשי לפגישה, (עקרונות אידיוטיים)
אני מציע תיאוריות חדשות, שלפיהן היא חכמה וצודקת, ותרומה
גדולה לאיש שאני היום, וכמה אני מקווה שאוכל ליהנות מעבודה
איתה בעתיד. והיא שמחה נורא, ולוחצת את ידי בקור אף על פי שהיא
מתה לנשק אותי, כי לא עוברות שתי דקות והיא קובעת לנו מקום
לבראנץ'. עסקי כמובן. השקר הזה לא הולם אותה - שנינו יודעים
שאני לא עושה יותר סיפורת. אבל כיון שחדלתי מקטנוניות, אני
אומר: "בשמחה," ומצטרף אליה לנשנוש חברותי של עלים ירוקים.

במבע כלבלבי ניגשתי אליה. היא לבשה את אחת השמלות המסובכות
האלה, שנועדו לדבר בשבילה כמה היא מיוחדת. הגבות שלי כבר לא
יכלו לעלות יותר גבוה, וביקשתי ממנה שתעזור לי להיכנס. אבל מיד
הבנתי שאין צורך בפרצוף הזה שעושה אותי קטן. כי רוחב הלב שלה,
והשם שלה לבד - כפי שהיא לא פסקה מלהזכיר לי אחר כך - זוכים
להכרה גדולה כאשר היא מנדבת אותם בפני הקולגות לדג רקק כמוני.

בהתחלה עוד נצמדתי אליה, אפילו שלא דיברנו חצי שנה ושאין לי מה
להגיד לה. זכרתי את הקיק שהיה לה, שסתר את כל הפמיניזם המתלהם,
שיעמוד מאחוריה גבר. אחרי כמה דקות שחיכיתי למישהו שיחליף
אותי, וזה לא קרה, פרשתי בהדרגתיות, בלי להבליט את העובדה שאני
בעצם נוטש אותה. כי אם יש משהו שמיה לא יודעת לעשות זה להתמזג.


מתוך כל משיחות השמן, שמקבלות יראת קודש כאשר מלבישים אותן
במסגרת כבדה מדי לממדים הטבעיים שלהן, שמעתי את הקול הנעים
שלה: "עידו!" הסתובבתי. מהפינה שממנה הגיע התחוור לי שהיא צופה
בי כבר זמן מה. "אתה לא זוכר אותי," התקרבה כשעיניה תלויות לי
על האוזן, לא מעזות להתיישר משם. והיא דווקא נראתה לי מוכרת,
רק השיער היה קצת אחר. "אני זוכר. אני רק לא זוכר את השם",
ניסיתי לומר בלי להביך אותה, לכן היא ענתה ללא טינה: "דנה".
"נכון. מה שלומך"? "תודה. יש לך משקפיים"."תמיד היו לי"."לא
ידעתי. את מי באת לראות"? "באתי לראות... את התערוכה." "אה...
לא באת למישהו ספציפי?" "לא. תזכירי לי מאיפה אנחנו מכירים"?
הרגשתי כאחד האמנים, כשאני צובע שאלות טעונות השפלה בשיא
הענווה."מהפאב של שאול". זה היה כבר יותר מדי, אפילו היא כבר
יכלה לראות שמתחת לשכבות של נימוס אני מת לצעוק: היו שם כל כך
הרבה, מאיפה את הגעת לי לעזאזל? "עם האופרה. דרכתי לך ברטוב"
אני לא מאמין שהיא זוכרת את זה. "אה, כן." ואז שנינו שותקים.
"אז... על מה אתה עובד עכשיו"? "ברגיל. ויש את השבועון המקומי,
תודה לאל, לא חסר". "אני גם כותבת, אתה יודע"? הנה זה מתחיל.
אני כמעט פולט אנחה אוורירית מהולה בזלזול, אבל אני נמנע.
"לקחתי כמה שיעורים באוניברסיטה." "אל תאמיני למה שאומרים".
אני כמעט קורץ, אבל היא נותרת רצינית. "ואני חושבת לנסוע
לפריז"."מה תיתן לך פריז"? אני שואל בעדינות. "סיפורים. אין לי
פה מספיק". "דווקא הייתי שנה בברלין, ולא כתבתי כלום." מה
פתאום אמרתי את זה. "זה מפני שאני לא כותב באירופאית, אני כותב
בישראלית. כאן הכל מלא במילים שאני צריך, ושם, המרחב המילולי
שלי הצטמצם. אנשים שדיברתי איתם באנגלית דיברו אלי אנגלית
בחזרה, ובעצם לא אמרנו דבר". היא מוחה: "אומרים, ששורשה של
אומנות הסיפור היא בהזדהות של הנהנה ממנה". ואני חושב - זה מה
שקורה כשלוקחים שיעורים באוניברסיטה, אבל נותן לה להמשיך. "גם
אם הגיבור הוא רוצח, או נכה, או סתם משוגע, אם מצליחים לבודד
את התמצית האנושית שמשותפת לכולם, כל מה שנשאר זה לגלגל אותה
לנוף מתאים, ולקשט בדמויות שעונות על החוקים. ישראלית או
אירופאית זה לא משנה, כי כשאנחנו כותבים, אנחנו מכוונים
לתחושות שמשותפת לרוב. רק שהרוב לא מצליח למלל אותן". "למלל"?
אני צוחק. "זה בטח הכישרון שיש לנו, אני מניחה." אהבתי את
הקלות שבה הכניסה אותנו לגוף אחד. "ואיך את מכוונת לחוויות של
הרוב"? "אני לא." היא לוחשת, ואני מקרב את אוזני. "רק לשלי."
אני מרחיק את אוזני ממנה, ומעניק לה את המבט הכי עמוק שאני
יודע כדי להראות לה שאני מוכן למשפט המחץ. "כמו שאני תמיד בוכה
על מר גורלי ולמה, למה הכל קורה דווקא לי - עשרות רבות של
אנשים זרים לי בוכים על אותו גורל. ככה זה". היא משפשפת ידיה
בניצחון, ומשאירה את המבט העמוק שלי תלוי באוויר. לראשונה מזה
הרבה זמן, אין לי מה להגיד. ועכשיו היא כמעט קורצת בעצמה: "אז
אתה צריך לפלרטט עם מילים, מה"? אני דווקא חשבתי שזה סידור
נחמד. אבל היא... "ואת, את רוצה לפלרטט עם חוויות, מה"? "זה כי
אני צריכה ליהנות קצת בעצמי לפני שאני משתפת בהנאה שלי את
הרבים, אתה לא חושב"? אני חושב שאני מתחיל להיות מוקסם, ומוסיף
לזה ממד משלי: "או לסבול". והיא מהנהנת בשמחה: "קצת". "אני
סיפרתי לך כבר את הקטע שיש לי עם לימונדה"? אני שואל, ועוקב
אחריה לוגמת בהנאה מכוס גבוהה. שמתי לב שאני כבר לא היחידי
במקום ללא כוס יין. "לא". היא עונה בתיאבון, ורומזת לי שנצא.

עם כל הסיבובים האלה שעשיתי הלילה, וכבר שכחתי איפה הוא התחיל,
אה, בפרמיירה. זה היה הלילה? אני מנסה להיזכר איפה בדיוק
החניתי את האופניים. אין מצב שאני משאירה אותם כאן, אני חייבת
להחזיר אותם הביתה. אפילו אם... מצאתי. לרכוב בלילה זה שונה
בתכלית מלרכוב ביום. בשעות מתות כמו אלה שחזרתי מרונן,
כשהכבישים ריקים, הייתי אונסת איי-תנועה, מדרגות נמוכות. אני
קוראת להם ככה, כי אין להם הסמכות של איי בטון, ולא צומח עליהם
דשא. רק סימונים לבנים אלכסוניים. בשבילי, איי תנועה כאלה
טובים יותר מסקס. הכי טוב כשהם נמשכים, וכשזה מרגיש אסור.
רונן גר ברמת גן, ולילה ברמת-גן זה כמו ביום בתל-אביב; השמש של
תל אביב מאירה על כולם זהה. בכל תמונה שתתפוס העדשה שלך - הרקע
מעניק לדמויות בו מכנה משותף. כמו בבית גידול אקולוגי שהמינים
השונים מקיימים בסימביוזה. מין שכנים. רק בטעות אתה לא ניגש
להגיד שלום. מקסימום לבקש אש. ובלילה של רמת-גן החולדים
האנושיים מגדילים את אישוניהם המבריקים כמו פנסים זעירים, וכל
אחד גם הוא שכן. כאילו הלילה הוא בית דירות ענק, והולכי-הרגל
חולקים חדר - מדרגות ציבורי, שהאור בו נדלק ונכבה בתדירות שבה
אנשים משתמשים בו. כל מפגש אקראי מצוין בניד-ראש ידידותי.

באזור הבורסה, הזונות נשזרות כצלקות על האספלט. חוץ מבלות הגוף
אותו הן מציעות למכירה, לא מצאתי בהן שום סימן שעונה על
המיתוסים שסופרו לי עליהן. כך הן מעבירות שיעור מזורז, כשהן
מרשות לך לשטוף את העיניים בהבדל המתגבש בין המציאות, לאיך
שאנשים אוהבים לתאר אותה. לכולן מחציתה המדובללת של סיגריה
בחצי הפה, ונדמה כי אותה מחצית בוערת ולא נאכלת לעולם. כמו
דבוקה בחיבור נצחי לקיום המתעקש שלהן: כן, מה יש? קיימות.
נושמות ומעשנות, ואנושיות, כמעט. עם ירכיים שכאלה, ובשר,
שמקניט ואומר: לא תוכל להתעלם מהגשמי שבי.

גם אני. לא תוכל להתעלם מהגשמי שבי. ברכיבה הלילית, כשהסם הזה
בדמי, אני הדוגמה החיה למי שמעביר את ימיו בציפייה מתמדת
לסיפוק. מגיל צעיר מאוד אנחנו פותחים את אוסף ה"מתישהו":
מתישהו אלמד לבשל, או "ממש אחרי..." אפתח סדנא לניפוח זכוכית,
או אהיה אלופת התעמלות קרקע. וכשאתה צעיר הכל נראה אפשרי.
הדחיות הקטנות רק נאגרות לרגע אחד, שיהיה נכון. עם הזמן, השלמה
נוגה הופכת את "מתישהו" ל"כמה חבל", או "כמה רציתי", (לנגן על
פסנתר) וגם - "יכולתי להיות"...

כשאני מגיעה לירידות, פורצת הילדה שבי שרצתה להופיע. רצון
שמקורו ביצר חשפנות, שכבה כשהתחלתי להסתתר מאחורי הקלעים.
במקומו פיתחתי לי חולשה לאנשי צוות טכני. יש להם ריח של חשמל,
וכל פעם שאני רואה אחד - שיער מקורזל אסוף ברישול, רזון לא
מחמיא וגוו עקום - אני נדלקת.  רק תחזיק לי פנס ואני גומרת. לא
צריך לגעת, גם לא לדבר. הקונוטציה לבמה לבדה תחזיק אותי כל
הלילה. כי מי לא רצה פעם להיות על במה? ולשיר...

בואו לראות אותי בהופעותיי הליליות על האופניים! טסה מעל כבישי
רמת-גן, מתמסרת לקולה של דיווה צווחנית שבוקע מהדיסקמן שלי,
אני לועסת את המילים בפאתוס מטורף של דראג. בלי ידיים!!
ולאופניים הקצב הנכון להישאר מספיק כדי להיראות, אבל גם לחלוף
במהירות. הצופים לא יכולים לנעוץ מבט.
אני חושבת שזה לא כל כך בריא, לרכוב איך שאני ככה, כי אני
שומעת את הנשימות שלי כבדות מתמיד. בלי להרגיש, עוקף אותי
בדהרה יצור מחרחר בדמותו של אוטובוס, שחשבתי שכבר מזמן פרש
לישון. בכניסה לשכונות - כשהכביש מצטנף להיות צר וחשוך -
הכידון מפתח עצמאות, ונע הצידה להתנשק עם מראות של מכוניות
חונות. וגם הדיסקמן שלי, שבדרך כלל מבטיח ניגונים יבשים של
נסיעה -  פתאום זר. שומעים בסים.

לוקח לי נצח, אבל אני מגיעה. הביתה. בתל אביב של לפני נסיעתי
לברלין, הדירה הרווקית שלי ריקה מריהוט (אפילו הכלב לא חדל
מלהתלונן), ובמקום הפאב של שאול עוד עמדה קונדיטוריה אורגנית.

כבר לפנות בוקר. למה תמיד כשספק עומד לפרוק סחורה לפני מכולת
עולה הדחף להציץ לו לתוך המשאית? זה לא עובר לי. כשאני קושרת
את האופניים מתחת לבניין, החולצה נדבקת לי לידיים.
הלחות, בליווי המתחייב שלה את כניסתו של יולי, מרגישה לי כמו
אמבטיה. אוויר-אמבטיה. בדיחה גרועה. אם עד סוף החודש הזה אני
לא מתארגנת על קטנוע ישתלט עלי טחב.

למה היא לא נעצרת המעלית הזאת? אני כבר בקומה שלישית והיא לא
עוצרת. בראי הפרצוף שלי נראה עצוב. מוזר. רק לפני שעה אצלו
בדירה צחקתי, כשישבנו וקראתי את אחד השירים שכתב על הודו,
וערכנו שיחות דלוחות על טיבה של האהבה.

רוצה לבוא אלי לקרוא שירים? אז ככה קוראים לזה היום. אבל
נזכרתי שיצא לך ללהג משהו על ידידה אחת, שמחכה לך ברעננה, ומיד
נרגעתי. אמרתי לעצמי: יש לו ידידה אחת. אולי יש סיכוי לקחת את
זה פעם לאט? לבדוק אם זה אפשרי שגם נעים לנו להיות ביחד. אני
סיפרתי לך כבר את הקטע שיש לי עם לימונדה? לא. אין סיכוי שיהיה
לנו נעים, אם אנחנו פה בחדר שלך, ואני כאן, ואתה לא ממש רחוק,
ובין שנינו מגדל של ציפיות, שכל אחד מוסיף לו קובייה מהוססת
ומתנדנדת. מגדל מיועד להריסה. וכל כך חבל לי. עד לפני כמה שנים
כל אחד הסכים לשחק בקוביות לשם התענוג שבמשחק. היינו בונים
מגדלים יציבים. אני עייפה מאוד. שורפות לי העיניים, ואני לא
רוצה ללכת ככה הביתה. אני בודקת: לא יכול להיות, שאני רק אשאר
לישון? "אני אתקשר אליך". אני משחזרת בקול משפט אחרון שהיה
אמור למנוע טמטום שסופו ידוע מראש. ואז, אני מניחה לגוף לצנוח
למיטה המזמינה המעומלנת שלי, שסידרתי לי הבוקר. מיטה נטולת
קמטוטים מתנועותיו של זר אחרון. וקצת לפני שהבטן מתהפכת
כתזכורת על הסקס המיותר הזה - הכלב מתחיל לדבר. ואני מביאה את
עצמי לענות לו: "למה כל אחד חושב שאם הוא הזמין אז מגיע לו?"
סך הכל הצעת שנעשן משהו. והכלב מטה את ראשו, תמה, ונותן בי
פיהוק רחב.

אבל אני לא נרדמת. קמה. רוצה לנקות את הבית. עכשיו? כן עכשיו.
טובלת סחבה במים ורודים עם ניחוח פלסטי. משייטת בתנועות נדיבות
מעל המרצפות השרוטות, עד שדאבה ממסטלת פושטת בשכמות, והירכיים
מגששים אל הכורסה. לשבת. סיגריה. שיעול. טפיחה קלה על ראשו של
הכלב. עיסוי הקרסוליים. בלב מנצנץ לי "למה" גדול."למה?" כי רק
ככה אני יכולה להסיר את ריחי שלי. לפעמים הגוף משווע להתנער
משריון החלקות האישי שלו, ולהתפלש בחספוס של מישהו אחר. לא טוב
להריח רק מעצמך כל הזמן. בחוץ מתעוררים רעשים של בוקר. לכתוב,
אני כבר לא אכתוב היום.

ועכשיו הדנה הזאת, כי מה אני אמור להבין מהחיוך הקמוץ הזה?
הלילה לא. יא בת זונה, בשבילך גלגלתי עוד אחד. "את בטוחה שאת
לא רוצה?" לא נורא, יישאר לאחר כך.

אני יודע שהייתי חרא עם האופרה והכל, אבל אני כבר לא יודע איך
להתנהג. ומה לעשות כשהיא מתחילה קטעים, ואתה רוצה לצאת מזה לא
לגמרי מעוך? חוץ מזה, זה היה לפני 5 שנים. ועכשיו חלקנו ערב
מוצלח יחסית, את לא חושבת? אני חושב שהבנתי ש... "אני מסופקת",
היא אומרת, ואני שומע את עצמי אומר: שכלית? היא לא עונה. רק
קמה להציל את הנעליים שלה, שעקביהן נמעכו תחת הספה. אני תוהה
אם שאלתי את זה בקול. ולפני שאני מגייס כוחות אחרונים לקום
ולהראות לה את הדלת, היא נעה על צידה ופולטת: "אוי... אני
מקווה שאני זוכרת איך חוזרים מכאן". עוד פעם היא מתחילה. כבר
עברנו על זה, לא? לעזאזל הדיאלוגים המרומזים האלה, זה סוג של
מבחן? "את יכולה להישאר," אני מתקרב אליה, ואני בלי חולצה.
המזגן לא עובד. היא לא מגיבה. לא מסתכלת לי בעיניים. "אני
אתקשר אליך", היא עוד עומדת שם. "סבבה. אם יבוא לך בטוב".

מה, לא רק בברלין זה ככה? כנראה גם פה מדברים עברית, ובעצם לא
אומרים דבר. או שאומרים יותר מדי, כי כל מילה טעונה כל כך,
ומחביאה מאות פירושים. מה חשבתי לעצמי, שיהיה קל יותר. שוכבים
זה לצד זה, חולצים כפתורים עקשניים שמאטים את גילויי התשוקה
שלנו. את נלחמת בחולצת הכותנה שלי, אני בסוגר חצאיתך המסורבל,
ולאחר שנרגעים גופותינו אנחנו מתנחמים בחיבוק ארוך. אני נושף
בכבדות לתוך האוויר המבושם שמעניקות לי שערותייך. לא נראית לך
התמונה? חבל. ככה אני מדמיין לי את זה. לראשונה בחיי אני יכול
לדמיין. ויש לי חשק. ויש רצון גדול.

המשכתי להיפגש עם רונן.
עברו קצת יותר מחודשיים, כשבשעת צהריים אחת, כששנינו עמלנו על
הפרדת הלבנים שלנו מהצבעוניים במכבסה השכונתית, הוא אמר לי
שהוא אוהב אותי. ואני? אני קניתי כרטיס לכיוון אחד לברלין.

אומרים שזה לא טוב להיות לבד. מה כבר לא אומרים?
אמרו שרואים עלי שאני לא נותנת, ככה שאני לא אקבל דבר בחזרה.
אמרתי שאין לי מה לתת, ואולי אני לא מסוגלת. (זה גנטי?) אמרו
שאחכה שיימצא לי האחד, ואז יבוא לי. חיכיתי. זה הוא? זהו? לא
בא. אמרו שאני צריכה ללמוד להתפשר. אמרו לי קודם כל לאהוב את
עצמי. ככה מתלבשת אישה? ולמה לא תאריכי את השיער? ושאני לא
אצפה. אבל אני לא. אין ציפיות, ואין דמיונות. אין רצון גדול
לכלום.

לילה שני: (ספטמבר)

כשחזרתי מברלין לא מצאתי את החברים שלי. לא יודע לאן נעלמו
כולם. גם ככה לא היו מזהים אותי עכשיו. במקומם מצאתי בובות בד
רכות שהחיוך שלהם תפור, והדרך היחידה לעשות אותם חברים שלך זה
לתלוש להם איזו עין כפתור. גם הכלב התנכר לי.

אחרי שנה של מרחק שלוש שעות טיסה, לפנות ערב לקחתי אותי לטיול.
מנסה להלביש ריטואל עתיק על גוף חדש. לבדוק איך העיר תקבל
אותי. זה הרגיש כמו חבר ילדות שמתרפק באלימות על סצנות שמזמן
שכחת, והוא תוקע בך מרפק בין גלגול צחוק אחד למשנהו, ויורה
מדושן עונג: "אתה זוכר את זה? זוכר?" לא זוכר.

תל אביב היא לא אירופה. זה אני כן זוכר. אין בה אביב או סתיו
תחומים בצבעים אופייניים. בברלין כל חורף לבן. בסתיו המדרכות
נמרחות בכתום מלנכולי, והאביב משוויץ, ומגרה לך בהתרסה את
הנחיריים. עכשיו סתיו, אני מניח, כשהשדרה בשכונה שלי נשטפת
ברוח מתוקה של ים. והצוואר נמתח מעצמו ודורש לקבל קצת מתיקות.
חיפשתי את הספסל המושלם: מימין - זוג קשישים מתופפים בסנדליהם
ברוגז, נימת רטינותיהם מנגנת פזמון מוכר. מלפנים - קשת של
צבעים קורנת מחצאיות שמתבדרות מעל מושבי זוגות אופניים
מתקלפים. (השלכות גוויעת האסכולה הרומנטית על ייעודה של הרמה)
ובשמאל - דיאלוג נשכני בין רועה גרמנית לכנעני אחד קטן עם
שאיפות גדולות. התיישבתי. מעלעל בכותרת ברפרוף ומניח, כמו כוס
לאליהו הנביא. פורש את הספורט בחדווה ילדותית, וצולל... "אחי,
אפשר?" האצבע המונפת אל הכותרת שנחה לצידי בסבלנות מחוברת
לבחור עם רסטות, ואני משיב: "היא חיכתה רק לך.".

עכשיו אנחנו חמישייה מנצחת: אני והספורט, האורח והכותרת,
והרסטות שלו. ורק אחרי החלפת כמה מילים סתומות על בעד ונגד, כן
ולא כיבוש, אני נזכר: ככה זה ת"א.

זה היה שאול, הבחור עם הרסטות. לא ידעתי את זה אז, הוא כמובן
לא ידע מי אני. כשסיפרתי לו שאני כותב, הכיר לי את מיה. אז היא
עוד הייתה אחת הקבועות שלו, והקבועות של שאול תמיד שמחו לעזור
בכל מה שביקש, לכן הסכימה לקבל אותי בתוספת כתב-יד או שניים.

את האופניים מכרתי לפני ברלין. ועכשיו, קרוב מדי למועד החזרה
שלי, לא מצאתי אחרים במקומם. חוץ מזה שהתחיל לרדת גשם. לא נותר
לי אלא להתוודע מחדש לנסיעה באוטובוס. אחותו הקטנה של שאול
כתבה לי על פתק - איך להגיע, ועכשיו הידקתי אותו מולי כאילו
חיי תלויים בו. ואכן, חשבתי, החיים שלי מתחילים - עכשיו. (אני
רק מקווה שהיא לא יודעת שאף פעם לא כתבתי סיפורת). התחלתי
לספור תחנות. כל נוסע חדש שעלה הכניס איתו את הקור מבחוץ,
וצמרמורת שטפה לי את החזה, לא רציתי לרדת. השעון החדש שלי הציץ
לי מהשרוול, (שעון פטרוני להחריד) ונסך בי ביטחון חסר הגיון.
נעמדתי מול הדלתות האוטומטיות, שגילו את השתקפותי והושטתי את
היד - לתרגל לחיצה עם אופי. התחלתי לשנן: "אני עידו".