"אנחנו הולכים ליישב את הירח!" קרא בהתלהבות הנשיא המכהן של
ארצות הברית בעת ישיבת העיתונאים החגיגית שכינס.
עוד מעט נכנסים לשנת בחירות ולפי כל הסקרים, הפער בינו למועמד
השני רק הלך וגדל מדי שבוע, לרעתו.
כל המדינות שניתן היה לפלוש אליהן כבר נפלשו, בכל המדינות
שניתן היה להלחם בהן ללא סיבה רק בגלל שהן מוסלמיות כבר נלחמו
וכל המשטרים הטוטליטארים כבר השלימו עם הדמוקרטיה הכפויה שנפלה
עליהם יום אחד מהשמיים. בעיקר ממטוסי קרב ומסוקים.
מלחמות זה כבר לא מה שהיה פעם בעיני הציבור, ואם פעם נאום קטן
אך כריזמטי בסגנון "אנחנו לא ניתן לטרור לנצח! אנחנו לא ניתן
להם לנצח את הדמוקרטיה והרוח האמריקאית!" הספיק לקדנציה נוספת,
היום הציבור האמריקאי כבר נהיה אדיש לדבר, וכיבוש האויב הוא
כבר לא ערובה לכיבוש המקום הראשון בסקרים.
על שיפור הכלכלה אין בכלל מה לדבר. מדובר בפעולה ארוכה שדורשת
תכנון ומחשבה רבה, שפשוט לא משתלמת. אין שום סיכוי לאושש את
הכלכלה בשנה וקצת עד הבחירות, גם כהונה שלמה לא בטוח תספיק,
ולמי בכלל יש כוח לזה? למי יש כוח להקשיב עכשיו לכל האנליסטים
והכלכלנים האלה. עדיף לשמור על הסטטוס קוו, לפנק אותם באיזשהו
פרס נובל, ולעולם לא לממש את עבודתם.
הנשיא, בתור אדם מקריח ידע טוב מאד, שהתנהלות הכלכלית הכי טובה
היא לקחת קצת מכאן ולהעביר לשם ולהפך, תלוי בכיוון הרוח, וככה
כולם בסוף יוצאים מרוצים.

מכיוון שהפתרון הצבאי והפתרון הכלכלי חסרי טעם, לא נותר לו אלא
לשלוף את נשק יום הדין - המירוץ לחלל. הציבור האמריקני חולה על
זה. כולם אוהבים את זה. מי לא אוהב את החלל? הוא גדול, ואפל
וכל כך מיסתורי, איך אפשר להיות אדישים אליו? מוכרחים ליישב
אותו עכשיו! ברור שאין שום צורך ממשי ביישוב הירח כרגע. לא
צורך קיומי, לא צורך מעשי, לא צורך כלכלי ואפילו לא קיים עדיין
צורך דמוגרפי. אז מה אם מדובר בבזבוז כספים גרנדיוזי, תחשבו
קדימה- לעתיד.
הרי כולנו מכירים את ההרגשה שפשוט נהיה כאן צפוף מדי. חנוק. אי
אפשר לנשום. אז נכון, גם בירח אי אפשר לנשום, אבל היי... אם
אנחנו לא נהיה הראשונים ליישב אותו, אז היפנים האלו עם
הטכנולוגיה שלהם עוד עלולים לעקוף אותנו בסיבוב. אם הם כבר
מסוגלים לייצר טלפונים סלולריים עם מצלמה בגודל של ציפורן, כמה
רחוק אתם חושבים שהם מיישוב הירח?
או הרוסים, כן, הרוסים האלה, הם כל היום יושבים וזוממים להם
איך הם מתחילים ליישב את הירח שלנו, זה שכרגע מתנוסס עליו
בגאווה דגל ארצות הברית שניל והחברים שמו. החללית שלהם כבר
מוכנה לצאת, הם רק צריכים לתדלק והופ בלי שנשים לב הם יהפכו את
הירח לבר וודקה אחד גדול.
או חלילה הצרפתים, הצרפתים החלאות האלו. אתם באמת מוכנים לתת
להם את ההזדמנות הזו להיות הראשונים ליישב את הירח? אתם מוכנים
לקחת את הסיכון הזה? אתם יודעים מה זה יעשה לאגו שלהם?
אתם מבינים עד כמה קריטי וקיומי הצורך שלנו, האמריקאים להיות
הראשונים שיישבו את הירח? אם לא נעשה את זה עכשיו, זו תהיה
בכייה לדורות.

ההודעה עשתה את שלה, והאומה האמריקאית שמחה וצהלה.
סוכנויות הנסיעות החלו לפרסם חבילות תיור עתידיות וכרישי נדל"ן
תכננו איך לנגוס ביס מהרווחים. תוכנית הריאליטי החדשה, שנעשתה
בשיתוף עם הממשל האמריקאי, "חלוץ נולד", שברה את כל שיאי
הרייטינג. האומה עקבה בשקיקה אחר הדינמיקה הקבוצתית בין דיירי
מבנה דמוי חללית שמתוכם יבחר באמצעות SMS מתיישב אחד על הירח,
ועצרה את נשימתה בפרק הסיום בו זכה ג`ון, הבחור הבלודיני
המסוקס והכריזמטי, שלא היה מבריק במיוחד, אבל בהחלט ייצוג נאה
לעין שישאיר רושם טוב,  במקרה של פגישה עם חוצנים. אפילו
המודחת הראשונה מהתוכנית, שניקוואה, בחורה שחורה מהארלם,
התנפלה עליו בנשיקות וחיבוקים ברגע הזכייה.
לפני שאפשר היה להספיק להגיד "ארנולד שוורצנגר", כל הסקרים כבר
העידו כי הנשיא האמריקאי הבטיח לעצמו קדנציה נוספת. אפילו
העברת נתח גדול מתקציב הרווחה למטרת הפרוייקט לא העיב על
האופוריה, כי לחשוב עכשיו על עצמך זה נורא אגואיסטי, כיבוש
הירח ישתלם לכולם בטווח הרחוק ובגדול, גם לשניקוואה.

כל יתר אומות העולם קיבלו את הכרזת הבעלות של האמריקנים על
הירח באדישות מפתיעה. ראש ממשלת אנגליה התקשר לנשיא ואיחל לו
הצלחה ושלא יתבייש לבקש עזרה אם הוא צריך משהו, כל דבר, באמת.

היפנים פירגנו, הם בכלל העדיפו להתמקד בפיתוח סלולרי עם מצלמה
בגודל גרגר אורז, כזה שאמנים יוכלו לעטר עם שם הקונה, וככה
להשתלט על שני השווקים במקביל.
הרוסים העדיפו להמשיך להשקיע במכירת נשק גרעיני למדינות עוינות
שעדיין לא נפלו תחת הטוטליטאריזם הדמוקרטי של אמריקה. הם הבינו
שעכשיו זה הזמן להפסיק לישון עם עין אחת פתוחה, מפני שאם הם
יעשו את הג`סטה הקטנה הזאת לארצות הברית, הארצות הבריתים
יעלימו עין.
והצרפתים? זה לא נשמע שהם כועסים יותר מדי, אבל מי כבר מבין את
המילמולים הצרפתיים שלהם, אם הם רוצים שנקח אותם ברצינו ושנבין
אותם, שידברו אנגלית.

ולאחר כמה חודשים, שנראה היה שהכל הולך לעבור בשלום, היה זה
דווקא שר החוץ הפיני, שבשעה שהקריא לביתו סיפור לפני השינה
שעסק בעיגול הלבן שבשמיים בין היתר , עלתה בו התהייה שאיך זה
שהאמריקנים האלו בעצם הכריזו בעלות על הירח, והעולם שותק?
מיד כשנרדמה הקטנה,הרים טלפון זועם לראש הממשלה. ראש הממשלה
הקשיב לדבריו המאד משכנעים, ואין מה לומר, שר החוץ צודק. עוד
באותו היום כינס ראש ממשלת פינלנד מסיבת עיתונאים והודיע על
שאיפתה של פינלנד ליישב את הירח, ולא סתם ליישב אותו, אלא
לעשות את זה לפני האמריקנים. האמריקנים נשפכו מצחוק כששמעו
זאת, אך היו שאננים מדי.
תוכנית יישוב הירח הפינית תפסה תאוצה, לאחר גיוס כספים מאסיבי,
והסכם עם נוקיה, שעל לבוש האסטרונאוטים יהיה הסמל שלהם ממש לצד
דגל פינלנד.

התקנאו המדינות השכנות, ותוך חודשים ספורים, היו גם איסלנד,
נורבגיה, שוודיה ואפילו דנמרק עסוקות מעל לראש במירוץ ליישוב
הירח. המתיחות באזור הפתיעה את כולם, והגיעה לשיא כשאיסלנד לא
נתנה אפילו נקודה אחת לדנמרק באירוויזיון ולהפך. התקרית
האירוויזיונית התפתחה במהרה לתקרית דיפלומטית, ולצד המירוץ
לירח, החל מירוץ סודי לחימוש. רוסיה הייתה יקרה מדי, אבל איראן
שמחה למכור ארטילריה גרעינית שקנתה מרוסיה,  לכל המרבה במחיר,
במחירים מופקעים כמובן. בכל זאת, פרסים.

ובכל הבלאגן הזה, היו אלה דווקא הסטלנים מהולנד, שהיו מוכנים
ראשונים לשיגור ממשי.
בשקט בשקט, ממתחת לראדר, פיתחו להם ההולנדים תוכנית למופת,
וממש ברגע האחרון הכריזו על השיגור.
האסון שאירע ביום השיגור, הכה את ההולנדים בתדמה. כל מאה
וחמישה עשר חברי הצוות נספו בפיצוץ שאירע בזמן השיגור. האצבע
המאשימה הופנתה דווקא לאמריקאנים, שניסו להאשים דווקא את
איראן, שכרגיל האשימה את הציונים.
בחוסר ברירה, החליט נשיא ארצות הברית, שאין דרך לצאת מזה אלא
לשתף פעולה עם איראן, ופיברק הוכחות שאכן ישראל אחראית לפיצוץ,
ומיד שלח את המוטסת להשמיד אותה.
שמח הנשיא מהתושיה שלו, והיה מרוצה מכך שגם שוב פעם כולם
מרוצים מכך שמצאו את האשם, וגם מכך שסוף כל סוף הצליח להפטר
מהגיבנת הזאת ולהשמיד את המקור לכל הבעיות במזרח התיכון. הוא
היה מרוצה, איראן היו מרוצים. כל העולם היה מרוצה למעשה, ולכמה
ימים, העולם ללא ישראל נראה ממש אוטופי. אבל רק לכמה ימים.
אחרי הכל, צרפת עדיין קיימת.

מלחמת העולם השלישית התחילה באמת בטעות. "לא משנה מה תעשה, אל
תלחץ על הכפתור האדום", אמר מחמוד לאוסמה, המתלמד החדש בכור,
ועזב אותו בשביל לקנות סנדוויץ`, כשלפתע החלה האזעקה לפעול.
מוחמד תמיד הזהיר שהאזעקה הזאת רגישה מדי ושיום אחד היא תפעל
סתם ויקרה אסון, אבל אף אחד לא הקשיב לו, בעיקר בגלל הבל פה
ממש לא נעים. אוסמה המתלמד נחרד מהצלילים ונכנס להלם. הוא היה
בטוח שזה הסוף שלו, והדבר היחיד שהצליח לזכור מכל הדברים שלימד
אותו מוחמד באותו יום היה "תלחץ על הכפתור האדום". אז הוא לחץ
- וקפריסין נמחקה מהמפה.
מוחמד תמיד טען שהממשק לשיגור מופשט מדי, ויום אחד בגלל זה
יקרה אסון, אבל אף אחד לא הקשיב לו.
בתקופה רגילה אף אחד לא היה עושה מזה עניין. כולה קפריסין, לאף
אחד לא באמת אכפת ממנה. אז ביג דיל, מישהו עשה טעות. קורה
לכולם, אף אחד לא מושלם.
אבל בתקופה רגישה כמו במירוץ ליישוב הירח, צעד זה היה בהחלט
קיצוני בנוף. מדינות הים התיכון לא האמינו שזה היה בשוגג,
וטענו שזה נעשה בכוונה בכדי למנוע מקפריסין להגיע לירח ראשונה.

לא עבר יותר מדי זמן, וטילים עם ראש גרעיני החלו להתעופף ממקום
למקום והמין האנושי החל להכחיד את עצמו.

ממש ממש ברגע האחרון, הספיקה המשלחת האמריקאית ליישוב הירח
לצאת לדרך ולהשתגר על כל משלחתה העצומה שמנתה 500 איש, בינהם
הנשיא ופמלייתו. הוא היה מאד מאוכזב שהכל נעשה בסתר, כי הוא
ידע שמי שעושה ולא אומר- כאילו לא עשה. האכזבה הטרידה אותו
לאורך כל המסע, אך הכל נשכח בשעה שנחתו על הירח.
הוא הביט בהלם על החורבות שהיו פעם כדור הארץ, על העשן והתופת
שהיה ניתן להבחין בהם גם משם. הביט בתדהמה וחשב לעצמו בגאווה
כשדגל ארצות הברית וסמנכ"ל מקדונלדס לצידו- עשינו את זה,
יישבנו את הירח!