הם מצאו את עצמם יושבים
מביטים אל המדורה
אל הזרדים הישנים
היא רצתה לספר לו מחשבתה
רצתה לספר לו את סודה

אך ביישנותה גברה
והיא שתקה
הוא ידע שמוכרח ללחוש לעברה
ולו רק מילה קטנה בודדה
אך שתיקתה הדהדה בליבו
שתיקתה הסעירה את נשמתו
והוא שתק

צחוק ילדים הפריע את מנוחתם
הפריע את שלוותם
הוא הביט לעברה
וחייך
ודאי קר גם להם לשובבים
בואי נכין גם להם מעט תפודים

היא רכנה לעברו
ולחשה
אהבתי אליך כמו כוכבי השמיים
כמו החול על פני המים
כמו גלי הים השוצפים הקוצפים
שלעולם אינם נגמרים

אך אהובי לעולם לא אוכל להעניק
לך את האושר המושלם
האושר היחידי
היראה לך את אהבתי
כי לא אוכל ללדת לך את ילדך ילדי
לא אוכל ללדת לך את בנך בני
כי עקרה הנני

הוא חייך במבוכה
מה יגיד מה יומר
והרי כל רצונו
כל מבוקשו
הוא ילד שלה ושלו

הוא הביט בה רק עוד שניה
מהסס
מחפש
מבקש
את התשובה הנכונה
ואז לחש לעברה
אהובתי אוהב אותך כיעקב את רחל
כאברהם את שרה
ואם היושב במרומים ירצה
יעניק גם לנו את זו המתנה..

והוא נשק ללחייה הבוכייה
עטף את גופה
חיבק את מותנה
ולחש
אתם עדים השמיים
לאהבתנו השניים....