שכבנו, ברוך הפולני ואני, בתוך שיח קוצני, וחיכינו. רק ברגע
שמוטי המפקד הודיע בקשר שמוניר הגיע, הבנתי שישנתי שעה וארבעים
דקות. התחלנו לזחול, ברוך הפולני מלפנים ואני אחריו. עברנו
חמישים מטרים עד שמוניר הבחין בנו.
מוטי המפקד החל לצרוח בקשר שצריך להוריד אותו לפני שיברח. קמתי
במהירות, כיוונתי, ובטרם הספקתי לסחוט את ההדק מוניר כבר היה
על הקרקע. הבטתי על ברוך. הוא חייך את החיוך המיוחד שלו. הוא
ידע שיקבל פטור מתורנות מטבח מחר. מוטי מחק את החיוך של ברוך
כשביקש בקשר שנראה אם מוניר מת. התקרבנו בזהירות עד לגופה
השרועה על הקרקע, ובטרם הספקנו להביט ולוודא הריגה, ילדה קטנה
יצאה מהבנין בבכי היסטרי. הבנו שזאת הבת של מוניר. ברוך הפולני
שתמיד ידע לשמור על קר רוח דיווח למוטי המפקד, שאמר: "עוד קטנה
אני מגיע". מוטי המפקד ניגש לילדה, חייך אליה חיוך עצוב כזה
שמחייכים כשמצטערים ומגלים הבנה. הוא הכניס את היד לאפוד
והוציא משם סוכריית טופי, מאלו שזורקים בבית כנסת בבר-מצווה.
בהתחלה היא פחדה לקחת, ורק אחרי שמוטי הוציא מהאפוד עוד
סוכרייה ואכל אותה, היא לקחה ואכלה אותה. היא חייכה ורצה בחזרה
לבניין.