ערב בודד מול המקרר הריק,
אני והמקרר - חד הם.

המקרר עומד דומם, ניצב מולי,
מתריס כלפיי:
"כה ריק! כה ריק!"
ולי אין דבר להציע לו.

ואני סרוח על מיטה, בוהה,
מתריס כלפיו:
"רעב! רעב!"
ולו אין דבר להציע לי.

מתפקידי היה למלא אותו.
מתפקידו היה להשביע אותי.

המקרר ידע ימים יפים מאלו,
בחברת שותפו החדש והלא-מועיל:
ימים בהם ידע שפע,
מכל טוב הארץ, מכל הבא ליד,
עמוס לעייפה במכל המיטב.

גם שותפו, זה אנוכי,
ידע ימים יפים יותר:
ימים בהם הייתי גדוש בחום,
מלא באהבה עד להתפקע,
ויכולתי אף למסור נשמתי לבורא,
ולמותר מאושר.

וכעת שני שותפים כושלים,
בסימביוזה חסרה.
זהו ערב ריק מול המקרר הבודד,
המקרר ואני - חד הם.