קשה לי להוציא את המילים מהפה ולהגדיר בדיוק את שאני מרגיש
כרגע, הכל כל כך מבולבל ולא ברור שזה מפחיד. מין תקופה עמומה
של חוסר וודאות על ההווה והעתיד שלי. בן אדם תמיד חייב לדעת,
בכל רגע נתון היכן הוא עומד מכל בחינה ואני לעומת זאת מרגיש
מין סוג של ריקנות כלפי הכל ואת הדברים הבודדים שאני יודע
ומודה אליהם אני מכחיש מ"טעמי בטיחות". אני יודע שאני אוהב
אותך, אני גם יודע שאת בכלל לא ראויה שאני יתייחס  אליך ושאני
שונא אותך אבל אני גם יודע שאני מתגעגע אליך מאוד שטן טיפש. על
כל זה אני משתדל שלא לחשוב ולא לנתח כי אין סיבה מספיק טובה
שבגלל זה אני אכנס לדיכאונות מיותרים. חוץ מזה אני פשוט מרגיש
תלויי באוויר, כמו נוצה שהתנתקה מציפור גדולה וממשיכה לרחף
בסיבובים שמכתיבה לה הרוח או הסערה ברוב הזמן, החיים שלי לא
מתקדמים לשום מקום או לפחות לשום מקום שאני מודה אליו. השרות
הצבאי שלי מרגיש כאילו הוא קפה מתישהו במקום והסוף שלו נראה
יותר מדי רחוק בשביל לקבל את זה. אני לפני מבחן גדול ואני
אפילו לא יכול להגיד בוודאות שאני מסוגל לעבור אותו למרות שאני
משקיע את כל כולי.
לא חסרים לי פלרטוטים במקרה הטוב וזיונים במקרה הקצת יותר טוב
אבל שום דבר שאני לוקח ברצינות כי בסך הכל נשים זה כאב ראש,
ומתי נשים שכחו איך לנשק כאילו שהן נלחמות בי עם הלשון, זה כבר
לא קורה כמו שאנחנו היינו מתנשקים ושתדעי לך שזאת הייתה אומנות
וכבר לא קורים דברים כאלה לצערי. ממש קר פה בתקופה הזאת של
ינואר - פברואר  וקר בצורה שלא מרגישים את האצבעות ברגליים
וכואבות האוזניים ואת ניחנת בכישרון מאוד מיוחד ליצור איתי קשר
מתי שממש קר, אז אוטומטית אני מרגיש שחום הגוף שלי צונח בעוד
עשר מעלות צלזיוס בערך וזה תמיד מלווה ברעידות והתכווצויות
בבטן, הרגשה של בחילה וריקנות זוועתית כזאת שלא מרפה עד שאני
נרדם. מזל שזה קורה בלילה אחת לשבועיים במקרה הטוב ואחת לשבוע
במקרה הפחות טוב או להיפך כי לא קל לי לשמוע אותך רק פעם בשבוע
במקרה הטוב ורק פעם בשבועיים במקרה הפחות טוב כי אם כל הצער
שכרוך בזה אני עדיין מתגעגע...