ידעתי בודאות כי בבית הישן לא נגור יותר. למרות מצבי הגרוע,
בעלי ואני יצאנו לחפש דירה. את מבוקשי מצאתי במקום שקט באיזור
שהזכיר לי את מקום הולדתי. עברנו לדירה זמנית עד סיום העבודות
בדירה החדשה.
אך כמו בבית הישן גם בחדש, אף אחד לא שאל על שלומנו. וכך כמו
שהייתי יתומה בקטנותי נהייתי יתומה בבגרותי המאוחרת. לדעתי אין
פגיעה גדולה יותר מאשר בנים המתנכרים להוריהם. לא צריך להיות
פסיכולוג כדי להבין שאני בדיכאון עמוק. הפסקתי לאכול, לא ישנתי
לילות רבים וכל הזמן כירסמה בי השאלה,למה ומדוע עזבוני כולם,
כאילו היתה לי איזו מחלה מדבקת?
ביקרתי אצל הרופאה והיא אמרה לי כי אם אמשיך לא לאכול סופי
למות. למות לא רציתי למרות כל הצרות שפקדוני, אז לאט לאט
התחלתי לאכול, אימצתי כלב חמוד ומאוחר יותר משפחת חתולים, אמא
ושלושה גורים, כי היא היתה אמא נהדרת בטיפולה המסור לגוריה.
אולי הזכירה לי את התקופה בה טיפלתי בילדי.
לאמא נתתי שם 'אחלה' בגלל מסירותה לגוריה. לגורים קראתי
'יארין', 'דניז' ואחרון חביב, ג'ינג'י חמוד, 'מאמי'. כך יצרתי
בי הרגשה שיש לי משפחה חדשה.
ועוד עשיתי סביב ביתי החדש, גינת עציצים ואדניות. על המדרגות
העולות לביתי ועל  שביל הכניסה, כי לצערי שטח לגינה לא בנמצא.
כמעט כל שבוע מגיעה למשתלה ובוחרת את השתילים היפים ביותר.
כך עברו עלי ועל בעלי שנים על שנים.
סבלתי מאוד אך החיות והחוזק לא נתנו לי ליפול.