הימים עוברים, והתחושה הבלתי מוסברת הזאת לא חולפת...
עדיין, בכול רגע שאני נזכרת בך, הלב שלי מתחיל לדפוק חזק.
אני נזכרת בדברים שעשינו ביחד, ודברים שהייתי רוצה שעוד נעשה.
דברים שאני חושבת שעוד לא מיצינו בתור אנחנו.
במיוחד בזמן האחרון, כמעט כל דבר שאני רואה - מזכיר לי אותך.
כשאני הולכת ברחוב ופתאום מריחה את הבושם שלך, הפיוזים שלי
קופצים.
כשאני רואה שלט של הקבוצה שאתה אוהב, שפתאום גם אני בתוכי גם
אוהבת אותה - בגללך, אני נזכרת בשירים שאתה כל הזמן שר להם.
אפילו כשאני עוברת ליד החנות "ההיא"... אני נזכרת בזה שאתה
מכיר את הבעלים... בלשון המעטה.
בלילה אני לא מצליחה להירדם, אני נזכרת במגע שלך, בנשיקות שלך,
בחיבוקים שלך, איך שהרגעת אותי ואמרת שהכול יהיה בסדר, ושאני
לא צריכה לפחד משום דבר כשאני איתך. אבל זה מה שמפחיד אותי
יותר מכל. שאני איתך... שבעצם מחר אתה כבר לא תהיה לידי. שאולי
הכול לפתע ייגמר.
אני מנסה לחשוב, ואני לא מצליחה לראות את החיים שלי בלעדיך. כל
שנייה ושנייה בשנה וחצי האחרונה אני רק חושבת עלייך. למרות כל
הסבל שגרמת לי וכל העצב והאכזבה, וכל הפחד הזה של מי אתה ומה
אתה באמת רוצה. מה אתה באמת רוצה את זה עדיין לא הבנתי. וכנראה
שאני גם לעולם לא אבין. אתה אוהב אותי. אני יודעת... וזה לא
משנה מה תגיד... אני מרגישה את זה... ואני לא מנסה לשכנע את
עצמי ככה שאני אומרת את זה... אני פשוט יודעת.
הכול כל כך מסובך איתך. למה זה לא יכול להיות כמו אצל כולם?
למה זה לא יכול להיות נורמאלי... ובעצם... אולי אז זה בכלל לא
היה מושך? אולי כל ההצגות האלו, וכל המתח של מתי נתראה בפעם
הבאה, ואם באמת תתקשר מחר ומחרתיים... זה מה שמחזיק את זה?
אבל ככה זה איתך... וככה זה איתי.
המילים שאתה ממלמל באמצע... משגעות אותי. כל דבר שיוצא מפיך
המתוק משגע אותי. האוויר והריח שיוצאים מתוכך מרימים אותי. חום
גופך ממיס אותי. רק המחשבה על השם שלך, משתקת את הגוף שלי...
אני רוצה אותך בחיי, את זה הבנתי ברגע הראשון שראיתי אותך.
אני רוצה אותך איתי, שוב פעם, בתוך ליבי... שתחדור עד עומקי
נשמתי... עד שלא יותר בי כוח.
אך למענך... ישאר הכוח, וישאר הרצון. תמיד.