[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זה היה לילה קר, קר קצת יותר מדי לעונה. אין הרבה אנשים ברחוב
בארבע לפנות בוקר ביום רביעי, זה לכל הפחות היה מעודד.
חצי שעה ונהג מונית יקרן מדי אחר כך החלטתי שאני פיכח מספיק
כדי לעלות על הקטנוע. "לא באמת התכוונתי להשאיר אותך כאן עזרא"
אמרתי לו רגע אחרי שהמפתח למטען החל לעשות בעיות, הוא לא אמר
דבר אבל תא המטען נפתח בסוף.
רגע אחרי שהמשאית של הלחם כמעט העיפה אותי חשבתי לעצמי שאולי
יש יותר דרכים להיות בלתי כשיר לנהיגה (במיוחד לרכב דו גלגלי)
פרט לחומרים מעוררי הזיות.
כעבור כמה רמזורים מצאתי את עצמי על הצד הלא נכון של גשר
ארלוזורוב, לפחות ככה האמנתי עד לכמה שניות אחר כך כשגיליתי
שהצד הלא נכון הוא בעצם הצד התחתון.
באותן כמה שניות לא ברורות עם זאת הגעתי למסקנה אחת חשובה מאוד
בנוגע לחיים שלי, במיוחד בנוגע למיקה.
מתחת לגשר הכל נעצר, הטוסטוס שלי רטן והחל להעלות עשן, "דווקא
עכשיו אתה מתחיל?" רטנתי לעברו, "כבר עדיף שתשתוק כמו קודם".
עזרא המשיך לעשן בהתרסה גלויה.
במחשבה לאחור יתכן שהוא דווקא צדק כי העשן היה מה שמשך את שתי
הפרחות שבמקרה נתקעו כמה מטרים צפונית מזרחית אלי עם הפיאט של
אבא.
"אמבולנס זה מאה ואחד, מאה ואחד! לא! לא צריך קידומת!"
התעוררתי כשהדלתות נסגרו והסירנה המעצבנת של האמבולנס התחילה
לפעול. אני מצידי כבר הספקתי לרדת מהסרט של ההופמן רק כדי
להיכנס לסרט של המורפיום. המתנדב של מד"א התחיל לשאול אותי
שאלות מסובכות שלא יכולתי אפילו להתחיל להבין, אחת הפרחות
להפתעתי היתה בתוך האמבולנס. 'זה יהיה סיפור מעולה לספר למיקה'
חשבתי לעצמי, 'אחרי שנפרדנו הייתי כל כך דיכאוני שקפצתי עם
עזרא מגשר ארלוזורוב'. ידעתי שזה לא יעבוד אבל בכל זאת חייכתי,
'אני חייב להשיג לעצמי עוד קצת מהמורפיום הזה', חשבתי בעוד
האמבולנס ניסה כל מהמורה ומהמורה בכביש. זו בטח היתה אחת
המהמורות שהפילה אותה עליו. אחרי שהחזיה שלה עפה לי על הפנים
כבר לא יכולתי לראות יותר, אבל הקולות לא השאירו שום ספק.
הפלאפון צילצל, פשוט ידעתי שזו מיקה, ניסיתי להוציא אותו מהכיס
אבל משהו מנע בעדי להזיז את היד. 'היא בטח רוצה להתנצל על הכל'
אמרתי לעצמי, על אף שאני יצאתי זה שלא היה בסדר בכל הסיפור.
אבל זה כבר לא משנה, אני פשוט חייב לענות לפלאפון!
אמרתי לבחור ממד"א להביא לי את הפלאפון, שום דבר לא קרה. הם
כנראה לא שמעו, 'לעזאזל עם הסירנות האלה' רטנתי בליבי. ניסיתי
שוב ושוב אין תגובה, בפעם השלישית היא סובבה את פניה אלי במבט
עגלי שכזה, יכולתי לשמוע את חריקת הגלגלים בראשה אפילו מעבר
לרעש הסירנה בעודה מתחבטת בשאלה אם להגיד משהו לבחור שמתחתיה
ומה בכלל עושים במצב כזה.
מילאתי את ריאותי אויר
הסירנה נפסקה
הדלתות נפתחו והיו כמה אנשים מסביב לשולחן
כוס הקפה שלי היתה מלאה עדיין וקולות גבריים ונשיים הדהדו
בחדר
"אולי תפסיקו להזדיין רגע ותקשיבו?!" צעקתי לעברם
שניהם הסתכלו והקולות הפסיקו, גם כל השאר עצרו והסתכלו. אמנון
היה אדום מכעס.
ברגע שנכנסתי הביתה עם הארגז המלא בדברים שלי הטלפון צילצל:
"הלו"
"מיקה? אל תשאלי, אנחנו חייבים להפסיק עם הקרטונים"
"מה? מתי?"
"והוא מארגן גם אותנו?"
"רגע ומה איתי?"
"אני? מתי?"
"אה, זו תהיה הפעם האחרונה."
"מתי עוד אמרתי את זה?"
"אה, הייתי מסטול, מה את מקשיבה לי?"
"אז באחת עשרה לאסוף אותך?"
"אוהב אותך"
"היי מה קרה ל'אוהבת אותך גם'?"
"מה הכוונה דיברנו על זה?"
"מה היה חודש שעבר?"
"איזו תאונה???"
"את רוצה להגיד לי שזה באמת קרה?"
...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כותרת אמיתית
מעיתון ידיעות
אחרונות:

ברק עומד להודיע
לקלינטון: "כן
אבל".


אף כותב סלוגנים
לא יכול להתעלות
על זה


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/4/06 14:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אינדי סקריפט

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה