במסעו של האדם אל תוך עצמו,
ישנם אומרים שההתחלה קשה
ואחרים אומרים שזה דווקא הסוף.
צועדים על מסגרת חברתית לוחצת
לעבר תמונה עצמית מאובקת.
שואלים:
האם כואב יותר לצעוד על מסגרת נוקשה וקרה?
או שמה
קשה יותר להביט בתמונה עצמה?
אנו כל הזמן דוחים את תחילתו של המסע,
כי קשה להתחיל.
ולא תמיד מסיימים אותו,
כי הסוף קשה.
בדרך כלל, מאבדים תחושה איפה שהוא
בין סוף ההתחלה... לתחילת הסוף.
מתיישבים מסביב למדורה כבויה ומשווים.
משווים בין הקושי שעברנו,
לבין הקושי שעוד נשאר לעבור.
יש שקוראים לזה "לעצור לנוח".
ואני שואל:
לנוח אחרי התלאות שעברנו?
או אוגרים כוחות לתלאות חדשות?
סביר להניח שזו רק העדפה.
אנו מנסים להתנחם
בחצי הדרך הפחות קשה.  
שכבר עברנו
או שנצטרך לעבור.