אדי לא יכול היה לחכות עד שתתפשט. הוא היה משוגע על גופה
העירום. עירום הטריף אותו. הוא יכול היה להתבונן בה בריכוז משך
שעות מתהלכת בדירתה כשהיא עירומה ולחמוד כל קפל בגופה, כל
קימור, כל פינה. לעולם לא ידע שובע מהביט בגופה הנפלא. ישבנה
היפנט אותו כליל. כל אימת שהפנתה אליו את אחוריה, חישב עצמו
להתפקע מרוב כמיהה. כשהתכופפה להרים דבר מה היה מתמוטט במקומו.
הוא היה אסיר תודה לה על שחשפה את גופה עבורו, אף שמבחינתה היה
מדובר בעניין טבעי לחלוטין. מעולם לא טרחה להתלבש בביתה, כפי
שנהגו הוריה ויתר בני משפחתה בילדותה. העירום היה עבורה פשוט
כמו נשימה, אך עבורו הוא היה עוצר נשימה. גוף נשי עירום היה
מבחינתו תופעת טבע כה קסומה, עד שחש קינאה ממש במין הנשי כולו
על זכותו הבלעדית להתבונן במראה, כל אימת שירצה, ולראות מקרוב
כל-כך את השדיים, הפטמות, המתניים הגבוהים, הפות, הישבן.

מקרוב. מקרוב ככל האפשר. הוא רצה לראות את נקבוביות העור
בשדיים שלה, בישבן. הוא לא יכול היה לתאר לעצמו מצב של קירבה
מוגזמת. הוא רצה לראות פטמה ממלאת את כל שדה ראייתו. היא ידעה
זאת ומדי פעם נהגה לחלוף בקרוב מאד לפרצופו כשהיא מחככת בו,
בנגיעה קלה, את השדיים הזקופים שלה. הוא הגיע מזמן להכרה שעבור
רגעים אלה כדאי לחיות מחזור חיים מלא.

אט-אט היה אוזר אומץ ומבקש ממנה, בדחילו ורחימו, לעשות מעשה.
פעם היה מבקש ממנה לאסוף שערה, פעם לפזרו. היה משפיע עליה
בשמים ושמנים ריחניים על מנת שתסוך את גופה, והיא נענתה לכך.
מה אכפת היה לה? כך חשה עצמה נחשקת עוד ועוד. התלהבותו
האין-סופית מגופה קסמה לה. היא חשה את נשיותה מתעוררת בכל פעם
שראתה את מבטו המורעב, השוקק, הנכון לכל.

אבל לגלח את ערוותה - סרבה.

לא עזרו תחנוניו. תחינותיו. הפצרותיו. הבטחותיו. היא היתה
נאמנה לשיער הערווה השחור, המקורזל הזה. היא לא אבתה להפרד
ממנו ולו ליום אחד. היא חשה כאילו הוא בשר מבשרה. אף שהיה
מוצנע מעין כל בדרך כלל, היא ראתה בגילוחו משום התפשטות
מוגזמת. היו לה גם חרדות מהכאב הכרוך בהסרתו, מהזיפים הקשים,
מצריבת העור. אך הוא בשלו. הוא רצה לראות אותה עירומה כל-כך,
עד ששיער הערווה הפך לאויבו המושבע. האויב המסתיר את האוצר
היקר מכל. הסבך הפראי והעיקש הזה המאפיל על הפות היפהפה. הוא
רצה להסתער עליו כאותו חוקר טבע הנלחם בעלוות הג'ונגל במצ'טה
ענקית. הוא רצה לסלקו מן הדרך. אך לכך סרבה והוא לא יכול היה
לעשות דבר.

עד לאותו לילה בו נרדמה, עירומה ופשוקת רגליים, על ספת סלון
ביתה, בעודו צופה בה, כהרגלו, מתוח ונרגש. הוא ידע כי המעשה
אותו הוא עתיד לעשות יצמית לנצח את זכותו להיות שותף למחזה
הנפלא של עירומה. אך הוא לא יכול היה לעצור מבעדו. הוא היה
חייב את זה לעצמו. הוא חש דחף פרוע לגזום כליל את הציפוי חסר
הטעם הזה. וכך אמנם עשה. בחסות האפלולית ששררה בסלון התקרב
אליה עם מספרי הציפורניים שנטל בהחבא מארון התמרוקים שלה,
וסילק בזריזות את גיזת הצמר. הוא אסף בקפידה את כל העלעלים
שנשרו על השטיח וקיבץ אותם לחבילה קטנה אותה הטמין בכיסו. עתה
התיישב מולה והתבונן בה נפעם. קרני הירח שחדרו דרך המרפסת
האירו את הפות החלקלק והנוצץ, מתעתע בנוגה לבן ומבריק, אך הוא
יכול היה להבחין בבירור גם באור הבהיר, השקט והצלול שהחל לבקוע
מתוכה ולנצנץ לעברו, כאילו רומז לו: תודה לך. עכשיו גם אני
נושם.