בפעם השלישית שבה סימון אמרה לאנרי שז'ולייט איננה, התעורר
חשדו לראשונה כי ז'ולייט כבר לא תחזור. היה משהו גולמי באופן
בו מסרה לו סימון את המידע ויובש עצוב במבטה, שעוררו את תשומת
ליבו. לכן הציץ לתוך חדרה של ז'ולייט כשעלה לקומה השלישית,
בדרכו אל מוניק. ואמנם, כל הסימנים העידו כי ז'ולייט לא היתה
בחדר מזה זמן. הסדינים האדומים היו מתוחים על המיטה, התמרוקים
נעלמו מהמדפים, והריח המתקתק-חריף של הקטורת ההודית (פטשולי
לבנדר) נעלם כלא היה. אנרי חשב לעצמו שהחיים בלי ז'ולייט
משולים למרק ללא קרוטונים וכי החיים כולם אינם אלא מסע מפרך
במעלה הר שרק צידו האחד מואר בחודשי החורף. בעודו מטפס במדרגות
הלולייניות הוא תהה בינו לבין עצמו אם ניתן להאיר את הכפר
הממוקם בצד החשוך באמצעות מראות ענקיות שיוצבו על ראש ההר?
אולי בעזרת זרקור ענק? או אלפי גחליליות?

העובדה שאנרי חשב לעצמו מחשבות שכאלה היתה שינוי מרענן עבורו,
והוא שמח לגלות שהוא אכן מסוגל לחשוב לעצמו. יתירה מזאת,
כשנכנס לחדרה של מוניק נדהם לגלות שהוא עדיין שקוע בהרהורים,
למרות שבדרך כלל לא זכה לרגעים של חשיבה במוסד המכובד בו ביקר
מדי שבוע. לרגע בהה בפטמותיה הצעירות והזקופות של מוניק שכבר
היתה ממתינה, רחוצה ומבושמת שלא כמנהג המקום. הוא שמח לגלות
שוב עד כמה היא אדמונית אוריגינלית ונזכר שרק בשבוע שעבר ספר
46 נמשים על ירכה השמאלית בלבד. עודו תוהה לעצמו איזו מתנה
תתאים לה לסיום בחינות הבגרות, שבו והשתלטו עליו געגועיו
לז'ולייט, והוא שקע בשרעפים נוגים, דבר שגרם לדעיכה הדרגתית אך
בטוחה בכל שדירות אבריו.

אנרי ניגש לחלון החדר, המשקיף אל כנסיית הלב הקדוש, על פיסגת
מונמרטר המוארת באורם המעומעם של הפנסים הישנים, ושלף חבילה של
ז'יטאן מכיס מעילו. הוא החל לנשוף עשן לעבר חלון החדר. מאחורי
גבו נטלה מוניק בגניבה אחד מהבונבונים שהיו בקערת החרס על
השולחן הקטן שבצד המראה הענקית מול המיטה. אנרי שמע את רשרוש
העטיפה מאחוריו, ואחריו את לחישתה של מוניק אליו, המזמינה אותו
להצטרף אליה בגיהוק קטן. הוא יכול להבחין בבקבוק היין הריק
שהיה מושלך בפינת החדר. הוא חשב לעצמו שגילה הביולוגי של מוניק
מפגר בשנים רבות אחרי גילה האמיתי. מאחוריו התקלפה עוד עטיפת
שוקולד.

"איפה ז'ולייט?" המהם בקול רם. הרשרוש מאחוריו פסק בפתאומיות
ושיעול לא-טבעי החל לבעבע מאותו כוון. הוא הסתובב במהירות וראה
את מוניק סמוקה משרשי שערותיה ועד קצות פטמותיה המנומשות. היא
הפנתה את ראשה ממנו והלאה ומיהרה לחדר האמבטיה. אנרי דלק
בעקבותיה והספיק לנעוץ נעל ברווח שנותר בין הדלת למשקוף. הוא
התפרץ פנימה ואחז בכתפיה של הנערה העירומה. היא הצטנפה מיד.
"איפה היא?" שאל בלחש. מוניק הסבה שוב את פניה. הוא טלטל את
כתפיה בעדינות, ויכול היה להבחין כי שדיה המוצקים והנעריים
כמעט ולא התנודדו. הוא טלטל שוב ובדק את הפלא הזה בקפידה.
אחחח, נפלאות הגיל הצעיר. כמה מהר חולפת תהילת הנעורים. אז נעץ
בה מבט חודר ושאל שוב: "איפה?"

מוניק זקפה קומה, התנערה מאחיזתו ומלמלה בקול ילדותי: "אצל
הנרייט."

פיו של אנרי נפער והסיגריה נשמטה ארצה. "הנרייט?" לחש בזעזוע.
"כן, מסייה" אמרה בפסקנות ופסעה חזרה אל החדר, מנדנדת את
ישבנה. הוא כבר הספיק להבחין בכך שזו הפינה הרכה והמעוגלת
ביותר בגופה. "יש לה סלון חדש ברובע ה-16 וכל הבנות עוברות
לשם". היא נטלה עוד בונבון וחייכה אליו, חושפת שיניים מצופות
שוקולדה.

"כל... הבנות... עוברות" הוא גלגל את המילים המזעזעות האלה
בפיו. הנרייט היתה שנואת נפשו, מאז הארוע ההוא במונפרנאס. הכל
ידעו על הבושה הגדולה בלילה בו שלחה לחדרו את אותה... אותו...
הו, אלוהים! הוא גירש את הזיכרון הנורא בכל כוחו. רגלו לא
תדרוך בסלון של הנרייט לעולם! לעולם! אבל ז'ולייט...
ז'ולייט...

"טוב, לא כולן עזבו" ציחקקה מוניק והשתרעה על המיטה. "נשארנו
בערך 10 בנות. עכשיו אתה בא, מסייה?"

"אבל למה? למה כולן עוברות?" התעקש אנרי והתיישב לצידה. "מה
חסר להן כאן? כל כך הרבה זמן הן עובדות פה, יש פרנסה לכולן, יש
כסף טוב, לא?" מוניק התיישבה והניחה את ידה על הגבעה הרכה שבין
רגליו. "מסייה תיכף יתן לי את הכל..." לחשה באופן המפתה ביותר
שהכירה. הוא הסיר את ידה ממכנסיו אך לא הרפה ממנה. "למה?" הוא
הגביר את קולו. היא נרתעה לאחור וכבתה בבת אחת.

"הנרייט מביאה 34 מנדטים" אמרה ביובש. "זה למה."