אישה ובנה חלפו ליד סניף הדאר המרכזי בערב - צוחקים.
דומים ומתרוננים, כאילו הרגע הזה לעולם. או לפחות ישוב שוב.
תמיד שם.
תמיד יהיה ילד קטן ותמיד תהיה לצידו אמא צעירה ומתרוננת.
אתמול אמנם היה תינוק מחותל, והיא נערה...
אך היום זה היום. והיום זה מה שצריך היה להיות.
היום לא יעזוב עוד, הוא כאן כדי להשאר.
ושניהם ימשיכו לעבור ליד סניף הדאר, צוחקים ומאושרים.
היא לעולם תשאר צעירה, תמיד ליד בנה. והוא לעולם לא יתבגר
ואפילו יזדקן חלילה.

כך נראה, כך רואים את הרגע הזה; יציב, איתן ונצחי.
אך כה שביר, כה שביר הוא הרגע הזה.
הרגע הזה, החיוך הזה, האושר הזה, הצמידות הזו של שניהם -  כה
חלשים, כה ארעיים, כה זמניים.
שהרי הכל נע, הכל זז, הכל שוקע. לאט.

2.1.2006