תלמה מציקה לי בעניין השדיים. רוצה להקטין. אמרתי לה - את
מקטינה, זה הסוף. תחזרי לאמא שלך. אני רוצה אותם גדולים, כמה
שיותר. אני רוצה כריות להניח עליהן את הראש. אני צריך שיתאימו
לי לכף היד. אני רוצה לדחוף באמצע את הזין. אני רוצה לקבל מהם
סטירות בלחיים. אני רוצה שיהיו בדיוק כמו של מפקדת המחנה. אבל
היא לא מרפה.

היא שונאת קור. כל היום היא במטבח, סופגת את ריח השמן המיטגן
כל היום על הגז. ריח עז של סופגניות פורץ מחלונות הבית. היא
צפה באויר החם סביב התנור, העובד אף הוא 24 שעות ביממה. כל
היום וכל הלילה דולק התנור, והיא מכניסה אליו ומוציאה, מכניסה
ומוציאה. מה שנכנס לבן יוצא שרוף. וחוזר חלילה.

היא רוצה ילד. אמרתי אין בעיה, אבל חייב עיניים כחולות ושיער
בהיר. אחד שיכול להעביר מזון בלי להיתפס, אם צריך. אמרה לי
שאני חולה. אמרתי לה שתפתח חזייה. לא רוצה דיבורים יותר, רוצה
את הפטמות העבות בפה שלי. כמו כפתורי ריבה. כאלה המבצבצים מבעד
לפודרת הסוכר השלגית של הסופגניות הענקיות. כשאני נותן לה
בנגיסות קטנות היא מושכת לי בשיער וצועקת.

היא אוהבת לאכול. אוכלת ולא משמינה. אוכלת ומרזה. אוכל טוב
מחרמן אותה. כשהיא אוכלת היא גונחת בהנאה, בקול רם, והמבוכה
רבה. כולם מסתכלים מה זה פה. צריך לדעת לחלוק באוכל. צריך לדעת
לחלק כל פרוסה לשניים, לשמור על כל פירור. ההבדל בין חיים
למוות יכול להיות כף אחת של מרק.

במיטה תלמה צריכה תאורה מיוחדת. חשיכה מוחלטת מהממת אותה. אור
מרצד מאפשר משחקי צלליות. יש לי מלאי של נרות זיכרון לעת
הצורך. ניתן לשמוע אותם בוערים, להאזין לאש, להקשיב לשריפה
הפורצת, בוערת, משתוללת, מכלה הכל, הכל.

חשוב לה מאד הקצב. בקצב, בקצב, היא דורשת. כשהבוכנה נעה
מעלה-מטה, היא מתחילה לצוות עליי בפקודות קצרות: שנל! שנל! שנל
לעלות לרכבת, מהר מהר. השריטות נחרצות בגבי. הדלתות ננעלות
מאחור והראשים מציצים בצוהר הקטן, אין אוויר, אין אוויר. אני
נחנק. אני גומרררר.

אני משגיח עליה. למקלחת אני תמיד נכנס ראשון. אין לדעת מה
יזרום מנקבי האפרכסת. אחר כך היא מצטרפת. תחת זרם המים אני
מרגיש לפתע קילוח חם על רגליי. היא משתינה עליי. יש לה סבונים
מיוחדים שאין להשיג בשום מקום בעולם, חוץ מאשר באתרי הביקור.
אני מסבן אותה ושוטף ואחר כך מנגב. היא דורכת עליי בדרך
החוצה.

אני
דופק
והיא
לא
פותחת

הנר
יותיר
טיפה
לא
רותחת