..."אין אנו רואים את הנולד, ואת מבטו החביב,
והנולד אף הוא, לא זכה לראות את אביו.

שנתיים נפלאות עברו הם ביחד
כעת לבדה היא, חיה בפחד.
הוא הבטיח, וקיים
הוא שר לה, וניגן.
אט-אט רכש את אמונה,
הממזר, הבן זונה.
הביא לה מכל טוב
ידע מה ניתן לעשות
הבטיח לה כי ישוב
"אל יהיו פנייך כועסות"
הוא הבטיח לה להיות מנומס
על כל דמעה, פציעה, הוא חס
גרם לה לראות כי ליבו רחב
לעת עתה, שמר את ידיו בכיסיו
והיא הרגישה כל כך חייבת
היא האמינה, הרגישה מאוהבת.

כשהגיע הרגע, פרצה סערה קולחת
הוא, כל מה שנתנה, היה מוכן לקחת
הן חיכה לזה זמן כה רב
רק בשביל זה לכאן הוא שב
ביום למחרת, בוקר שטוף שמש
פוקחת היא את עיניה,
אט-אט, חרש-חרש
היא מאושרת, הינה עכשיו אישה
אך מדוע זה, היא מרגישה פתאום טיפשה?

נטושה לבדה, כואבת בביתה
והנה מתחילה עוד בחילה בבטנה
היא הלכה לרופא, לגמרי לבדה
היא התביישה, עכשיו היא בודדה
את הבשורה היא קיבלה
עם הרופא כבר דיברה
ועוד רגע, והנה המועד כבר נקבע.
נותרה לה שעה
עם בנה היא דיברה
בכתה, התנצלה
הרי היא לא ידעה!
והיא עדיין, בסך הכול, ילדה!
היא הבטיחה שיגיע לעולם שכולו טוב
שם אביו, הממזר, ישלם את החוב
היא תתגעגע אליו
תאהב אותו לעולמים
היא כבר מרגישה קרובה אליו
רגש נעים, חמים
והוא אפילו אינו נולד,
היא עדיין לא אחזה בו בידיה!

והנה עוד ליטוף קטן ילדי,
שנייה לפני שהרופא מרדים אותי..."