לאחת תקופה ארוכה של שהייה בעלטה
של צלילה עמוקה לבור חסר תחתית
תקופה של הסתובבות ללא בערה פנימית.
מתהלכת בין אנשים כאילו כלום לא קרה
עוטפת את עצמך בקליפה כה דקה
קליפה עדינה, שברירית וסדוקה
כאילו כל רגע עומדת להתנפץ
לרסיסים של דמעות עצורות
דוחקת אותן פנימה בקושי רב
שלא יראו שאת נשברת
והגוף כבר וכואב מלהכיל עוד בכי חנוק ונבוך.
וכבר נראה שויתרת
נכנעת לחרדה ולקושי
איך יכול להיות טוב? איך אהיה שוב מאושרת?
הרי הכל מתפורר סביבי, נשבר, נגמר
כיצד אוכל להרים את עצמי?
נפלתי, נפגעתי, לא נותרו בי עוד כוחות
זהו, נמאס לי, אני עפה מפה
אלך למקום מסתורי וקסום
שנמצא אי שם ביבשת רחוקה
שם אנוח מחיי, אשכח הכל
אשאיר את הכאב והבלבול מאחור
אטייל, אראה עולם, אנשים ונופים חדשים
ובדרך אולי גם אמצא את התשובה
אגלה את התרופה שתגרום לי להרגיש בריאה
זו לא בריחה את אומרת, מה פתאום?
הרי תמיד רציתי לעשות זאת
ועכשיו אין שום דבר שישאיר אותי פה
אוכל פשוט ללכת בלי להסתכל לאחור.
ולרגע קצר אני באמת מאמינה שזה נכון
בתוכי ניצת ניצוץ של תקווה
והפה מתעגל לכדי חיוך קטן
קדימה, את אומרת, לכי!
וכבר הודעת לכולם והתחלת בתוכנית
לפתע נמלאת התרגשות אמיתית.
הימים חולפים להם במהירות
ואת יושבת, שוכבת וחושבת
רוקמת תוכניות, מתייעצת, מחפשת שותפים
יש המון דברים שצריך להספיק
ונראה שאין זמן לכל אלה.
ואת שוב מתבלבלת, מהססת ונלחצת
טובעת בים של חרדה
והלב דופק - הולם בחוזקה
כאילו מנסה הוא לפרוץ מתוכך
חשה במקום הקלה כמי שממתינה לחריצת דינה.
וכבר כלו בי כל הכוחות
רוצה לצעוק! לזרוק את הפחדים לעזאזל!
ומתוך כל אלה , שומעת קול קטן אומר לי בשקט:
תעצרי, תנשמי - נוחי ילדה
איך את יכולה עכשיו? איך את יכולה?!
הרי עברת הרבה קשיים, את עייפה.
ופתאום בבת אחת, הראש שקט.
שככה הסערה הארוכה, המתישה
קרני שמש ראשונות פורצות את מעטה העננה
את נמלאת כולך בחמימות נעימה
ולפתע נזכרת,
שבעצם העולם הוא לא מקום כל כך נורא. |
