והיא, רועדת, רוטטת כולה, כמעט עפה ברוח, שוקעת לאט לאט.
נופלת. עפה ומתרסקת על הריצפה. הדמעה הראשונה. כואבת כל כך.
ואחריה עוד אחת, זולגת אט אט, וכך שבילים של דמעות, זולגות
להן, על לחייה היפות והאדומות. והיא יושבת שם ובוכה. מדמיינת
שהוא שם איתה, החיבוק החם והאוהב שלו. היא כל כך זקוקה לו
עכשיו. אך הוא איננו.
אף פעם לא היה שם כשהיתה צריכה אותו, את החיבוק התומך שלו, את
הקול החם שלו, אותו. שיעטוף אותה באהבתו הנצחית וכך ישארו שם,
מתחת לגשם, למבול הזה.
היא מדליקה סיגריה, וכך גומרת לה חפיסה אחרי חפיסה. והסיגריה
נגמרת מהר כל כך. נשרפת רוטטת כולה ברוח החזקה. בסערה שלה.
יושבת שם על החלון, בערב. כמו שנהגה לעשות תמיד כשהייתה
מאושרת. רק עכשיו היא לא שמחה יותר. כואב לה, והיא יושבת שם
ובוכה. בוכה את נשמתה, מחכה למוות הפיזי, כיוון שהנפשי כבר
הגיע.
זה היה יום יפה כל כך, והערב היה כה בהיר והשמיים יפים כל כך.
השקיעה הזאת, שקיעה יפה כל כך, וכל כך עצובה. ולא היה ענן אחד
בשמיים. ופתאום, כאילו כל העולם הרגיש את עצבותה, השמיים נהפכו
כהים. הגשם החל לזלוג על חלונות של בתים. ורק החלון שלה, פתוח.
והיא יושבת ובוכה, ואיתה המבול מתחזק והולך. ברד חזק דופק על
חלונות, אך היא איננה זזה ממקומה. מקום יפה כל כך מצאה לעצמה.
הבית הגבוה, אחת הקומות האחרונות, חלון נחמד ונוח לישיבה, ונוף
של ים מולה.
והים מתעורר בסערה, וכאילו קורא לה. מבטיח לה לשמור עלייה.
והסופה משתוללת, והיא נרגשת כולה רק ממשיכה לבכות, כי לא נשאר
כבר מה לעשות. מדליקה לה עוד סיגרייה, העשן של הסיגריה מתערבב
בטיפות הגשם ובדמעותיה שלה. הריח הזה. הריח של הגשם. הגשם
הראשון אחרי זמן רב כל כך. האדמה היבשה שצמאה למים הללו בולעת
כל טיפה כאילו לא הייתה.
הדמעות האלה, שלא עוצרות, וממשיכות לזלוג להן על פנייה היפות.
והיא, הייתה תמיד ילדה יפה כל כך. העיניים האפורות שלה, היו
צלולות כל כך, אנשים נהגו לטבוע בהן ועכשיו היא יושבת וטובעת
בדמעות שלה. עצוב כל כך, הסיפור שלה. ילדה יפה כל כך, וכבר
מזמן איננה ילדה. רק משתוקקת לטיפת אהבה, חום. החום היחיד
שהרגישה בחייה היה חום הסיגריה שנגמרת מהר כל כך. רק נדלקה
וכבר נגמרת. לא הספיקה לעשות את שלה עדיין.
הסיגריה כבר מזמן לא עושה את שלה. וגם בקבוק הבירה, שמתערבבת
לה עם טיפות הגשם, כבר אינו עושה את שלו. הדירה הפוכה ורואים
רק חפיסות סיגריות ובקבוקים זרוקים ברחבי כל הדירה. והייתה
ילדה כל כך מסודרת תמיד. ילדה טובה מבית טוב. לא עישנה אף פעם
ולא השתכרה. כך לפחות חשבה אמה. וכל זה למטרה אחת בלבד היה.
להרוג את הכאב, אך סרב למות החלאה.
שום דבר כבר לא עזר, לא הבריחות באמצע הלילה החוצה, אל הים,
ולא הסמים. דבר כבר לא הקל על הכאב. ילדה טובה כל כך, התדרדרה
שלא מרצונה. לא אלה היו החיים שחלמה עליהם.לא אלה החיים שבחרה
לחיות, נולדה למציאות מאולצת ולא התמודדה איתה.
החפיסה האחרונה נגמרה. הסיגרייה האחרונה כבתה לה אט אט, בשקט.
הלגימה האחרונה, והבקבוק שוחרר מהיד. למטה שמעו ניפוץ של
זכוכית. כך נשבר לו על המדרכה הבודדה, אבל רעש הגשם גבר על רעש
הזכוכית המתנפצת על המדרכה. גם היא עצמה הרגישה נופלת לתהום
נוספת, האחרונה, ומתנפצת לרסיסים קטנטנים על מדרכת החיים.
ולאיש כלל לא אכפת שנפלה לה. התהום האחרונה. היא ידעה שהפעם
כבר לא תצליח לקום. הפעם קשה מדי, כואב מדי, וגם אין בשביל מה.
הסתכלה בפעם האחרונה לעבר הים. הבית שלה, המקום שאהבה כל כך,
ודווקא בסערות כמו באותו יום. הים האפור והשמיים השחורים
שמתמזגים להם שם באופק. הדמעות כבר הפסיק ליפול. כבר לא נשאר
דמעות לעולם הזה.בכתה את כולן כבר מזמן. ובלי לחשוב על כך
אפילו רגע נוסף, קפצה למטה, על אותה המדרכה. מתנפצת עלייה כמו
הבקבוק זכוכית שנפל רגע קודם לכן...