פתיתי שלג קלים, שהחלו את מסעם כשעוד היה אתמול, מסיימים אותו
בצניחה חופשית על ראשו של ג'ון.
שקיות המכולת עדיין בידיו, כובעו מוטה בזווית של 45 מעלות,
חושף קצוות שיער קפואות, ג'ון עומד על השביל המוליך לביתו
ומביט קדימה.
התפנות שגרתית למכולת, כזאת שבדך כלל אורכת 9 דקות, נתארכה יתר
על המידה, לטעמו של גו'ן.
ולמרות זאת, הוא אינו זע. רגליו כאילו הכו שורשים באספלט הקפוא
הרובץ מתחת לשכבות הפתיתים. ג'ון הפך חלק מן הטבע.
ככה סתם, משום מקום ממש, כי הרי בחדשות אמרו שלא ירד שלג עד
סוף השבוע, באמצע החיים, זה היכה בו.
יש ויגידו אנשים מסביב כי השתגע, עומד לו ככה באמצע השביל בעוד
גאות של שלג תוקפת אותו.
אבל ג'ון מבין את עצמו, וזה מה שחשוב.
הוא משפיל מבט, מתענג על יופיו של המרבד הצחור שמתחתיו.
בצעד קל הוא תולש את רגליו מן השלג וממשיך בדרכו, בחייו, כאילו
לא קרה כלום.
אולי בעתיד יביט ג'ון אחורה לאותו היום בו ירד עליו השלג ממש
משום מקום, אותו שלג ששינה את חייו, לו רק לשעה קלה, ויצטער על
שדרך על משהו כה מושלם.
אבל בסופו של דבר, הוא ידע כי עשה את הדבר הנכון.

יש אנשים שיעמדו במקומם עד שיימס השלג בכדי להמשיך בדכם,
פוחדים לפגוע בשלמות, פוחדים שהרגע המופלא הזה, של לראות מרבדי
שלג טהורים, לא יחזור.
ויש אנשים שיתענגו על הרגע, וימשיכו בדרכם.
אלו הם האנשים שיקפצו מקצהו של צוק בתקווה שיצמיחו כנפיים.

לכל דבר יש סוף, בסופו של דבר.
להישאר במקום מפחד שמשהו טוב יותר לא יגיע, או לכיוון גבוה
יותר,
זאת ההחלטה האישית שכל אחד יצטרך לקבל מתישהו.