מה אתן לנערה לה יש הכל?
אתן לה משהו מיוחד, כי כוכבים יש עד אין סוף,
ומילים יפות לעולם אין פי הוגה כפי שליבי מורה לו.
ואולי, נסיכה, אולי אתן לך נשיקה.
כמובן שיש בה, בנשיקה, גם שבריר של אגואיסטיות,
כי אין דבר ענוג יותר מזוג שפתייך,
בהן כל סדק הוא נהר צמא למים.
אפשר אולי להיות להיות לך לענן?

רבים הם הימים בהם השתהתה השמש,
רבים מדי הם הימים בהם ייבשה היא את ליבך.
אך לא עוד, נסיכתי, כי אביר לך אהיה!
עם גבעול ירוק בפה, רכוב על חמורי.
ואז, אחרי שאת השמש אניס, את מקומה אקח.
שמש עדינה ומלטפת אהיה לך, נסיכה.

הרואין שלי,
אם רק תתני לי, אזריק אותך לוריד, כל וריד שהוא!
בסוף כולם ללב הם מגיעים.
ושם תשארי.

וכשנהיה לבד, ידיי אז יפגשו את שיערך.
אצבעותי, כמו נוצות ספוגות בדיו, על צווארך תרקודנה.
תשארנה אחריהן מילים של אהבה,
שירים כמותם לא נשמעו עוד מעולם.

לו רק היה צייר אותך מצליח לצייר,
היתה זו יצירה כמותה לא נראתה.
לו רק היה פסל את חיוכך מצליח לפסל,
לפיגמליון היה הופך.
לו רק היה הוגה דעות תוהה כשאת שם לצידו,
את משמעות החיים היה מוצא.

אך כל אדם בצל יופיך אינו אדם יותר.
צייר הופך עיוור צבעים,
פסל הופך לאבן,
פילוסוף את דעתו הוא מאבד.

וממני, נערה, את הלב לקחת.