היא הולכת במנהרה מזה חודשים, כמה חודשים בדיוק היא לא יודעת.
מגששת באצבעותיה הארוכות מחפשת את הדרך שתוביל אל האור, מחפשת
את סוף הדרך הפתלתלה שבה היא הולכת כבר חודשים.
בדרך לא פגשה באיש. בהתחלה עוד צעקה בניסיון נואש למצוא מענה
לחיפושיה, אך היא כבר לא צועקת.
היא נזכרת במראות המרהיבים שראתה בחייה, אנשים שאהבה, פרצופים
שראתה , קולות ששמעה.
כבר חודשים לא הרגישה דבר, לא מגע חם של ידיים אוהבות,
אנושיות, לא ריגוש, לא כעס. חושיה הכהו ואין לה עוד מציאות.

לפתע רואה היא אור חזק, היא חושבת שהגיע סופה, היא לא מפחדת
למות, היא גם ככה איננה. היא עוצמת עיניים חזק, פותחת פיה
לנשימתה האחרונה, רק לגלות שהיא לא האחרונה. פותחת עיניה
בבהלה, זה לא מה שציפתה, זהו אור השמש הבוהק, שלא ראתה מזה
חודשים, האור אותו חיפשה כל אותו זמן, ולו כמהה.
אך הוא כל כך חם ובוהק, היא כלואה בקרני השמש הלוהטת, נאבקת
להשתחרר, היא לא מצליחה, היא לא מספיק חזקה, מנסה לברוח חזרה
אל תוך הנהרה אך זה מאוחר מדי. היא נכנעת לגורלה המר, נאנחת
ביציאת נשימתה האחרונה מחזיה, עוצמת עיניים חזק.