אני נמצא במסדרון הזה, שכולם מזכירים אותו בסרטים.
מסדרון ארוך וחשוך, אשר בסופו יש מנורה, וכשמגיעים אליה,
מבינים את משמעות החיים, או שמוצאים את אהבת חייך.

אבל אצלי זה שונה, אצלי המסדרון חשוך, בסופו יש נר קטנטן שנדלק
ונכבה מחדש בכל צעד שאני עושה.  למסדרון שלי אין רצפה, אין
תקרה, ואפילו אין לו קירות בשני צדדיו. אבל אני, כל שניה
ושניה, מרגיש כאילו הקירות הללו נסגרים עלי, ומונעים ממני
להתקרב לנר, שגם הוא נראה כאילו הוא בורח ממני.

מדי פעם, האישיות שלי משתנה באופן קיצוני לאופטימיות, עקב
העיוורים אשר עומדים מחוץ למסדרון, וצורחים לי, בקולות ענוגים
ומרככים, כי הכול יהיה בסדר, ושכל מה שאני צריך לעשות הוא
לחכות.

לחכות?, אולי יש סיבה שהם עיוורים, אולי הם לא יודעים על מה הם
מדברים, אולי אני פשוט צריך לנסות שוב, לנסות לסיים את הסיוט
המתמשך הזה. אבל אולי, רק אולי, יש משהו בדבריהם?

הרי יש כל כך הרבה עיוורים בעולם, ולפי חוקי ההסתברות, אם כולם
צועקים לכיווני שהדברים יסתדרו, אפילו אם רובם טועים, עדיין
ישארו כמה ששגעונם נכון. ואם יהיו כמה עיוורים משוגעים, אשר
טענותיהם ממש יתגשמו, אפילו אם זה אחוז מאוד קטן, זה עדיין
אחוז!

לבינתיים אני מנסה להאחז בתקווה עיוורת, בשגעונם של אחרים,
בחלומותיהם ובחייהם, ומקווה שעוורונם ידבוק בי.

אני מנסה, אני מתאמץ, אני סוגר את עיניי ומתאמץ! אני מתחיל
להתעוור, אני מרגיש את הצבעים הפסיכודליים מקיפים אותי, אני
נזכר וראוה את כל הפרטים שהעיוורים צעקו לעברי.

אני שומע את קרלוס סנטנה ברקע. אני רואה בחורות יפיפיות מרצדות
מולי. אני שומע צחוקים של ילדים. אני מרגיש את הרוח נושבת
דרכי, אולי סוחבת אותי הרחק לתוך השמיים, לעבר נופים מדהימים
אשר גורמים לליבי לפרוח. אני מרגיש את גופי עולה לאט לאט
לכיוון השמיים, כל צרותיי וכל בעיותיי נשארות על הקרקע, ואני
פשוט מרחף לי בהנאה, בין העננים. אני מרגיש את כל התענוגות
הניתנות לגוף האנושי.

אני פותח את העיניים, בספקנות. הרי פתאום כל חלומותיי מתגשמים,
כל רצונותי מתגשמים בין רגע, ואני כבר מצפה שכל החלום הזה
יפסיק וישרף ויגרום לי לחזור למצב ההתחלתי שלי. אבל להפתעתי,
דבר לא מפריע לחלום. שנייה ארוכה, אשר נמשכת לעיתים גם כמה
ימים, בה אני עדיין ממשיך לצוף בשמיים, מוקף עננים בטעם דבש,
נערות בביקיני צמוד וחיים זוהרים.

ואז...
נגמרה השנייה שלי.
אני מוצא את עצמי באמצע השמיים, מוקף בעננים אפורים, אנשים שלא
מבינים איך הגעתי לשם, צרחות של ילדים, גשם שוטף, נוף של עיר
שוממת, רעמים וברקים וחברים עם מבט של זלזול על פניהם.

מצאתי את עצמי תלוש, באמצע השמיים. מוקף בזוועות, כשאני מנפנף
בזרועותיי , כמנסה להשאר במקום שהחזיק אותי כל כך נוח עד
עכשיו. אני מתחיל בנפילה, כאילו מי שהחזיק אותי עד עכשיו פשוט
התייאש מאחיזתו.

אני נופל וצובר מהירות, רואה את כל אשר עבר עלי בשנייה הארוכה
שלי, רואה את כל העיוורים כשראשם מופנה אלי במבטי פליאה, כאילו
לא מבינים לאן אני הולך.

אבל אני יודע לאן אני נופל, העיניים שלי נפתחות, ואני מסוגל
להביט אחורה ולראות את כל הזוועות שמאחורי, וגם את כל הנפלאות
והאושר שמתחבא אחריהן.

לבסוף אני נוחת לי, מתרסק לי על הברכיים, כמעט מפוצץ אותן,
ושוב אני מוצא את עצמי בתוך המסדרון הקבוע שלי...

ושוב העיוורים ממשיכים לצעוק לכיווני על חוויותיהם הנפלאות שם
למעלה, ואני יודע שאני אחזור לשם! אני פשוט מקווה שבפעם הבא
אצליח לשמור על עיניי סגורות.