זה קורה לפעמים, אדם מוצא את עצמו בסיטואציה שלא תאמן, עד לרגע
שהוא מגיע לשם הוא לא מאמין שזה יקרה, ואז המציאות נכנסת
להילוך שיוט, ומרעימה בפעמוניה.
כך גם אני, אולי זה היה האוויר הקר שהכה בפניי והפך את אפי
לאדום, שחדר אל תוך ריאותיי והתמלא באדים לבנים כשנשפתי אותו.
ואולי העובדה שישבתי על מדרגות הבניין שלי, כשעליי מונחת
ברישול פיג'מה מאוירת בציורי הלוני טונס, ביטוי הגעגועים
הנואשים לתמימות הילדות, מעל הפיג'מה מספר בל יבוטל של סוודרים
שליקטתי מהרצפה בדרכי החוצה.
על רגליי נעלי הבית של אמא שלי, שעברו ללא תיווך אליי ומאז
נעלמו עקבותיהן למשך חודשיים, רק עד החורף, אז עקבות הבוץ גילו
את מקום מסתורן מתחת למיטתי.
ואולי לא כל אלה, אלא עובדה שונה ומשמעותית בפני עצמה, באותו
יום חגגתי את יום הולדתי השמונה עשר, אך במקום להצטנף בתוך
מיטתי, עם שמיכת פוך חמימה ושוקו חם וסמיך, ישבתי כמו הומלסית
אומללה וחסרת מעש על מדרגות ביתי, וחיכיתי לו.
שאלתי את עצמי, האם כל אדם מגיע למצב כזה בשלב מסוים בחייו, בו
הוא יורד מכל מעמד של כבוד, ומתרפס עד מעמד של עפר, רק כדי
להיות שם כשיקירי לבו יחזרו מבילויי הלילה שלהם?
לא היה בידי פתרון לשאלה זו, לכן פסקתי מלחשוב על כך, בשביל מה
להטריד את עצמי, האם אינני מוטרדת מספיק מדאגותיי כלפיו, ואם
הוא עצוב עכשיו, אם הוא בוכה, אבל בעצם הוא בחר ללכת ולעזוב,
אבל הוא יחזור אליי.
על ארבע הוא יחזור, הוא יתחנן לחזור.
ידעתי שלא אוכל לסרב לו, אני אוהבת אותו ולא אשאיר אותו לעולם
לבדו.
הלילה החשוך קורץ לו, זה מה שהוא אוהב.
מבעד לשכבות של הסוודרים, עדיין היה ניתן להריח את ריחו ספוג
בי, והייתה לכך סיבה, כל היום חיבקתי אותו, במין פינוק אימהי
שכזה, גם בחורה בת שמונה עשרה עלולה להרגיש כמו אמא פתאום.
צעדים עמומים העירו אותי מחלומות בהקיץ, קללה עסיסית נפלטה
מפי, הרעיון שמישהו מהבניין יראה אותי כל כך מרושלת תסכל
אותי.
זו הייתה לינדה, השכנה החדשה בבניין, היא התחבבה עליי מהר
מאוד, טיפוס חביב שכזה, איתה היה אפשר לדבר על הכול.
נאנחתי אנחת רווחה, לפחות היא תצחק קצת מלראות אותי ככה, יש לה
צחוק מתגלגל.
"את שוב מחכה לו, אה?" היא הביטה בי במבט משדר אימהות פולנית.
הנהנתי, והיא הנידה בראשה לשלילה.
"אמרתי לך כבר אז, תחנכי אותו, אבל את", היא נופפה באצבע
מטיפה, "את לא מקשיבה".
שתקתי לאות הסכמה.
"אבל הוא אוהב אותך, רואים את זה, אתם ישנים באותה מיטה, נכון?
בטח זה נותן לך הרגשה שמישהו שומר עלייך, זה טוב להרגיש ככה."
גיחכתי קצת, באמת זה נחמד לישון איתו, למרות שהוא נוחר.
"ביי, חמודה", היא פתחה את דלת חדר המדרגות.
"הגיע הזמן שאעשה קצת ספורט", אמרה וחייכה.
"לילה טוב", עניתי.
ושוב, פניתי לעיסוקיי, שקעתי בחלומות בהקיץ.
אותו יום שבו פגשתי אותו, זו הייתה אהבה מחיבוק ראשון.
למעשה ידעתי שאני עומדת לפגוש אותו, ואפילו תמונה עדכנית שלו
נשלחה אליי בדואר האלקטרוני, אך לא דמיינתי שפרפרי הבטן יפצחו
בריקודים כבר כשאהיה בכניסה ל"תנו לחיות לחיות".
בחורה שחרחורת פסעה לעברי, מחזיקה רצועה שאליה הוא היה קשור.
היא הביטה בי בשמחה, ואמרה "טוב שבאת, הוא חיכה כבר הרבה זמן".