כשאני מסתכל במראה מה אני רואה?
אני רואה את עצמי. אבל האם זאת באמת אני? או רק איך שאני רוצה
שיראו אותי? האם כך, בעצם, אני יוצרת לעצמי שיריון, מרחיקה את
כולם מהאני העצמי שלי באמת? או שאני רק אני, עצמי שמנסה שיחשבו
עליה, על הדמות שלי, שהיא גבוהה יותר, רזה יותר, ואולי אפילו
יפה יותר, אבל בעצם, שם במראה זאת באמת אני ולא רק מסכה ותדמית
לא רק סוג של שיריון?
התדמית שלנו, אותה "פוזה" שאנחנו לובשים מחדש כל בוקר, אותה
סטיגמה שמודבקת לנו: "שמנה", "יפה", "כוסית", "נותנת" וכיוצא
באלה, האם זה באמת אנחנו? או באמת רק תדמית מוזרה שהיא, בעצם,
הסתרה של מה שבפנים? תחפושת לרגשות שלנו ומקום מסתור ללב...?
אבל תמיד, כל מה שאלבש, מה שאגיד, תמיד אחשוב מה יגידו עליי
אם... וזאת אף פעם לא תהיה האמת, כי האמת היא סוד הגדול ביותר.
אולי חוץ מרגש, אם כי הרגש בלי האמת לא שווה כלום; אם לא נגיד
את האמת על הרגש זה לא יעבוד, זה לא ילך והרגש יתפוגג...
התמית שלי היא בעצם מה שאני רואה במראה, אותה סטיגמה, אותה
פוזה, אבל אותה התדמית היא אני, כי אני, בעצם, משקפת את החברה,
את אותה החברה שרואה אותי...

- כל אדם באשר הוא רואה את החברה כולה במבט אחד חטוף למראה -