אתמול ראיתי אותו שוב, יכול להיות שטעיתי, שזה לא הוא, מישהו
אחר. רציתי לשכוח את הפנים האלו, הייתי בטוחה שהצלחתי אפילו
בחלומות שלי הוא היה מטושטש, עם קול מעוות, לא אנושי.
4 שנים עברו מאז, הוא השתנה, גם אני. אני לא אותה ילדה שהוא
נגע בה אז, שהוא הרס. הוא נראה שונה, אבל הפנים, הפנים עם המבט
התמים בעיניים הכחולות נשארו אותו דבר.
הוא לא הסתכל עלי, כנראה לא הבחין בי או אולי שכח. מנסה לא
לתהות מה עשה מאז ויודעת שבמקום כלשהו זה אשמתי. נלחמתי עם
השדים הפנימיים שלי במקום לעצור אותו מלפגוע שוב.
בהיתי בו בלי להסיט את המבט. רציתי, לא יכולתי, שוב הייתי אותה
ילדה חלשה בחדר הנעול ההוא, רוצה רק לברוח.
לשניה הייתי בטוחה שהוא ראה אותי מסתכלת והוא רק מסיט את פניו
לא להסתכל עלי אבל ידעתי היטב כי זה לא נכון. הייתי ואני עדיין
כלום עבורו. עוד חוויה חולפת, העברת זמן שכזו לפני שחוזרים
לצבא.
הבנתי, אני לא אצליח לשכוח את הפנים האלו, את העיניים הכחולות,
לא אצליח. |
