"מה אכפת לך?"
"תן לי סיבה אחת טובה".
"כל מה שאני עושה ברבע שעה האחרונה זה לתת לך סיבות טובות".
"לא, כל מה שאתה עושה ברבע שעה האחרונה זה לספק לי תירוצים
עלובים"
"אלו לא תירוצים! תבדוק בספר, אלו סיבות לגיטימיות לחלוטין".
"הספר בעדכון, היו בו כמה טעויות".
"כמו מה?".
"לדוגמה לאפשר מפגש חוזר בין שני אובייקטים".
"אתה מתכוון אנשים".
"כמו שאמרתי - אובייקטים".
אונגוס חש את הייאוש מתפשט בו במהירות, עובר דרך כל איבריו כמו
זרם קר, מכביד עליהם. הוא חש עייף. עייף וזקן. הויכוחים האלו,
בינו לבין דגדה נהיו תכופים יותר, מעיקים יותר ומועילים פחות.
פעם אחר פעם יצא מהם כשידו על התחתונה ונשבע שבפעם הבאה הוא לא
יוותר, גם אם יצטרך לבלות את הלילה בחדר השינה של דגדה כאשר
הוא עומד על ראשו ומדקלם לו תקנות מהספר, שהוא בעצמו חיבר.
"האובייקט הזה", סינן בשיניו, "זכאי למפגש חוזר ואתה יודע אתה
את זה".
דגדה לא טרח אפילו להרים את מבטו מהצעצוע החדש איתו התעסק.
למעשה, דגדה לא עזב את הצעצוע מהרגע שאונגוס נכנס ברוח סערה אל
חדר העבודה שלו.
"זאת בדיוק הבעיה איתך דגדה, אתה מתייחס אל כולנו כמו
אובייקטים לא רק אליהם", אמר אונגוס, "אתה יודע שזה השטח שלי
הרבה יותר משלך, אתה גם יודע שאילולא המוציאים לפועל שלך, שני
האובייקטים כבר מזמן היו מקבלים ממני מפגש חוזר, אולי אפילו
מפגש שלישי אם הייתי מרגיש שיש צורך".
דגדה הרים את ראשו. אונגוס החסיר נשימה, יכול להיות שהפעם אמר
יותר מדי.
"עכשיו אתה מבין מדוע החלטתי לנקוט בשיטת פיקוח חדשה, נראה
שלקודמת לא הייתה כל השפעה עלייך".
אונגוס שתק, בעיני רוחו ראה את חבורת הבריונים ששלח דגדה לביתו
רק לפני שעה קלה. דבר לא נשאר במקומו, הם לא ידעו מנוחה עד
שהפכו כל ספר ומדף, רמז דק כמו פיל מדגדה, שמשמעו - חצית את
הקו.
דממה השתררה, אונגוס שקל את מילותיו הבאות, הוא ידע שהן יהיו
האחרונות בנושא.
"מגיע לה הזדמנות הוגנת", אמר לבסוף, מישיר מבט ומחפש את עיניו
הנבובות של דגדה. הוא מצא אותן, מביטות בו מרוקנות מתוכן
ומלאות בחוסר עניין.
"הם רק אובייקטים אונגוס וכדאי שתזכור את זה, אולי חופשה קטנה
תעזור לך בזה", ענה ושלף את אחד מחיוכיו הערמומיים. אונגוס
נאנח, כתפיו נשמטו, כל תקווה זנחה את גופו והוא פנה ללכת, קולו
של דגדה עצר בו, הוא נעצר, אולי יש עוד תקווה.
"אין משהו שאני לא יכול לעשות, אונגוס, תוסיף גם את זה לרשימת
הזיכרון שלך". קולו היה כה מלא שביעות רצון, עד שלא הייתה סיבה
להסתובב ולראות את מבטו המתמוגג, אונגוס פשוט יצא וטרק את הדלת
מאחוריו, חסר משמעות כמובן, הוא ידע.

הוא עמד במרכז חדר העבודה שלו, שמוט כתפיים, יגון מציף אותו.
הכול הרוס, אנשיו של דגדה השמידו כל דבר שעמד בדרכם. בתחילה
חשב שתרו אחר דבר מה, לאחר מכן הבין שבאו במטרה אחרת. אונגוס
החל לאסוף את ספריו ולהחזירם למדף, הרים את הכיסאות, בדק כל
פיסת נייר על השולחן והרצפה ותר אחר כל שביב מידע חיוני,
שייתכן ואבד במהפכה. כשהרגיש שחל שיפור, התיישב בכיסאו הגדול
והביט במסגרת הזהב הגדולה שניצבה על הקיר אל מול שולחן העבודה
שלו, עד לא מזמן היא הכילה בתוכה מראה, כעת נותר רק השלד
ושלולית של רסיסי זכוכית למרגלותיו. הוא התנודד בכיסאו מצד
לצד, מרגיש את ברכו הימנית נתקלת במגירה האמצעית של שולחן
העבודה, היא הייתה שלופה עד לאמצעה, כנראה התחילו לחפש דבר מה
והופרעו במלאכתם, אולי עקב שובו לביתו, מוקדם מן הצפוי. אונגוס
שלף את המגירה עד שהתנתקה, בפנים לא נותר דבר, אבל זה לא מה
שהטריד אותו. הוא הפך אותה בחיקו וליטף את אחוריה, מחפש, לבסוף
מצא פינה אחת משוחררת וקילף את הבד הגס. לפניו נגלה את שחיפשו
הבריונים, בלתי פגום. הוא שיחרר את המראה הקטנה מהתפסים והניחה
על השולחן. הוא עצם עיניו והתרכז, תוך שניות נמלאה המראה
בדמויות מעורפלות, בדרכן הביתה, לעבודה, בטיול עם הכלב. הוא
ניסה להתמקד, מחפש אותה. הוא הרגיש כאב מנקר מאחורי עיניו,
חיכה מספר שניות ואז פקח אותן. היא נגלתה מולו, יושבת על הדשא,
ספר או מחברת בידה, שותה קפה. הוא חייך. מעולם לא ידע מה משך
אותו אליה מלכתחילה, אבל מהיום שראה אותה, לא הפסיק לחפשה, דבר
שהיה אסור בתכלית לפי חוקיו של דגדה.
"אובייקטים הם רק אובייקטים", אמר לו לא פעם, "אתה לא יכול
להתמקד באחד ולהזניח את השאר, תמצא אחד, תעשה את המוטל עלייך
ותמשיך הלאה. אם הצלחת, יופי".
"ואם לא?", שאל אז בתמימות.
דגדה גיחך לעצמו, "שיסתדרו לבד".  




לו רק ידעו לדאוג לעצמם, חשב אונגוס בעודו מסתכל במראה, אבל הם
לא. ברגע שעוזבים אותם, הם הורסים הכול. לעיתים חשב, שאם רק
יכול היה להשגיח על כולם בבת אחת, היקף העבודה היה מצטמצם.
כמובן שגם לפקוח עין גוזל זמן יקר, אבל האלטרנטיבה אינה עדיפה
בעיניו. כל ימיו מלאים בכיבוי שריפות, בחיפוש אחר מה השתבש ומה
עכשיו דורש תיקון. הוא הביט בדמות שבמראה, הצטרף אליה מישהו,
אבל הוא לא הצליח לראות את פניו. עובדה, גם איתה חשב שסיים
ופתאום מצא עצמו שוב בוהה בה, יום אחר יום.
הוא נשען לאחור בכיסאו ומתח את ידיו, עיניו עצומות, מרכז בראשו
את כל אירועי היום, מנתחם ומוציאם מהמערכת, בזה אחר זה. היא
צריכה מפגש חוזר, הוא ידע שברגע שתקבל הזדמנות נוספת, הוגנת,
הכול יסתדר. המילים 'מפגש חוזר' הדהדו בראשו, הוא שיחק בהם
הלוך ושוב, מחפש משהו הגיוני לקשור אותם אליו, אולי ימצא דרך
לשכנע את דגדה, למרות הכול. העלאת הנושא בפניו, שוב, תגרום נזק
בלתי הפיך, כמובן שידע זאת. ברגע שיידע שהוא עדיין צופה באותו
אובייקט, אותו היה אמור לזנוח לפני חודשים, דגדה יקפוץ על
ההזדמנות להציגו כבלתי כשיר ויסלקו, בלי אפשרות חנינה ואז מה
יהיה עליה?, חשב בליבו ופקח את עיניו. עדיין על הדשא, ברכיה
חבוקות לחיקה, הבחור לצידה. אונגוס חייך, כל כך הרבה רוגע שפכה
עליו. תווי פניו של הבחור נהיו ברורים וחדים מרגע לרגע ועם כל
אחד שהופיע, גווע חיוכו של אונגוס. הוא העביר את כף ידו בריחוף
מעל המראה, מכסה אותה מקצה עליון לתחתון, הרקע נאטם, הדמויות
נעלמו. הוא חיכה בקוצר רוח, נשען על מרפקיו, אפו כמעט נוגע
במראה. צבעים החלו מתפשטים בתוך הענן השחור, עיניו נעו מדמותה
אל דמותו. היא נותרה כחולה כשהייתה, אבל הוא... לא היה ספק
בעניין, פעם בו אדום, חזק ובולט, עדיין רק במרכז, אבל כבר החל
שולח שלוחות אל שאר חלקי הגוף. שם אחד חלף בראשו, דגדה. הזעם
התחיל לעלות, הוא אחז במראה בחוזקה ויצא מהחדר, עם כוונה אחת
ברורה.  

"דגדה!", צעק בקול בעוד הוא פורץ את דלתות משרדו וחבורת
הבריונים מאחוריו.
דגדה ישב מאחורי שולחנו הגדול והרים את ראשו במהירות, בדיוק
ברגע בו השומרים השיגו את אונגוס והחלו מכתרים אותו מכל צדדיו,
שולחים אגרופים מדי פעם. למספר דקות, דגדה פשוט ישב שם מחייך
ומביט.
"דגדה!", צעק אונגוס בכל כוחו, האידיוט עוד מסוגל לאפשר להם
להכות אותו למוות ואז מי יגן עליה?
"חדלו", אמר לבסוף, והשומרים השליכו את אונגוס לרצפה, מדמם
ונאנק.
"הניחו לנו", הוסיף והם צייתו ועזבו את החדר בסוגרם את הדלת
מאחוריהם.
היה שקט, אונגוס לא שמע דבר מלבד את נשימותיו שלו, דגדה לא אמר
מילה.
לבסוף מצא כסא לידו, נאחז בו ונעמד. עדין ישוב על כיסאו, דגדה
היה שם.
"למה?", שאל אונגוס, הוא עדיין אחז במותניו, משהו ללא ספק
הרגיש מרוסק בתוכו ואלו לא היו עצמותיו.
"זאת צריכה להיות הדאגה האחרונה שלך", אמר דגדה, אונגוס התפלא
לשמוע עד כמה סמכותי נשמע קולו לפתע. "אתה מסולק".
"לא אכפת לי", אמר אונגוס מבלי להביט בעיניו העצלות, "זה לא מה
שחשוב".
דגדה הסתובב בכיסאו ופלט גיחוך, "אז מה כן חשוב? הם?, אמר
והצביע באצבעו לעבר הקיר שמשאלו.
אונגוס הביט לכיוון שהאצבע הורתה לו, זה לא היה שם קודם, הוא
היה מבחין בכך, ואולי?
שם היא עמדה, מראה בגודל הקיר כולו, עם מסגרת כסף עבה ומגושמת,
עתיקת יומין. אותה מראה שפעם עמדה בביתו, ניצבה עכשיו מולו,
אותן הדמויות נשקפו ממנה, עדיין על הדשא. ההבנה נחתה עליו אט
אט ואיתה גדל כעסו. "רצית לבדוק אם אני עדיין משקיף עליה".
דגדה לא אמר דבר, למעשה נראה כאילו דבר מהמתרחש לא מטריד אותו.

אונגוס הביטה בדמותה, הוא ראה את חיוכה ודמיין את צחוקה, הוא
הבחין כיצד היא מנסה לסחוט את המגע, את הקרבה, נשענת עליו,
מחכה לאישור ולבו נקרע אליה.
"אין לך שום זכות!", אמר אונגוס בתקיפות, לא בצעקה ולא בכעס,
אלא כקובע עובדה, נדמה שזה הזיז משהו בפניו האטומים של דגדה,
שכן הפסיק את סיבובי הכיסא והביט בו בחזרה.
"אין משהו שאיני יכול לעשות, אונגוס, חשבתי שכיסינו את זה
בשיחתנו הקצרה בצהריים", הוא נשמע משועמם, כאילו כל זה לא נוגע
לו. זה הרתיח את אונגוס עוד יותר.
"היא יודעת?", שאל כמעט בלי קול.
"יודעת מה?", ענה דגדה בתמימות.
"אל תתחיל איתי דגדה! האם היא יודעת שהוא לא פנוי, כן או לא?",
לא היה איבר בגופו שלא רתח מעלבון.
"מה אתה חושב?", הו כמה זלזול היה בקולו.
היא לא יודעת, הוא ידע את זה, הוא ידע שהיא יושבת שם, מנתחת כל
משפט וכל נגיעה וכולה ציפייה, רק מחכה שמשהו יקרה, וכל הזמן
הזה - שום דבר לא יקרה, הצבע האדום שפעם בעורקיו העיד על כך
שהוא לא פנוי בשבילה כרגע, הוא לא פנוי בשביל אף אחת.
"ניצחת דגדה, אני עדיין משקיף עליה", לא נותר לו דבר להגיד,
הוא ידע מה תהיה התשובה.
"אתה יודע מה העונש על צפייה עיקשת באובייקטים", ענה דגדה וקם
מכיסאו, המילה חתכה את בשרו של אונגוס, היא לא אובייקט, "אתה
מסולק, עד שנמצא לך מחליף כל סמכויותייך יועברו לידיי", הוא
גיחך לעצמו, "הייה בטוח שאשתמש בהם בחוכמה".
לא היה טעם להתווכח, דגדה בוודאי עשה כבר את כל הסידורים
הקשורים להשעייתו, אך היה דבר אחד שרצה לוודא קודם, לפני שילך
וזנבו מקופל בין רגליו.
"מה הלאה?", שאלה והפנה באצבעו אל עבר המראה, הדמויות כבר קמו
והחלו ללכת, הוא עם האופניים והיא לצידו. "מה אתה מתכנן
עבורה?".
דגדה השליך לעברו חפץ מאורך, אותו צעצוע איתו שיחק לאורך
פגישתם הקודמת.

"אפשר להגיד שאני עורך ניסוי קטן", לא היה שום דבר טוב בקולו,
בעודו אומר זאת, הכול הרי רע.
אונגוס בחן את הכלי, שעון חול שטפטף קלות, חצי מהכמות כבר עברה
מצד אחד לשני, זה לא היה חול, אלא משהו שהזכיר ענן אדום שהלך
והתפשט. הוא זיהה אותו כעת.
"חשבתי שאסרו את השימוש בכך, זה היה אסון בפעם האחרונה", אמר
בעודו מעביר אותו מיד ליד.
"אני יכול לעשות הכול, גם להחזיר את השימוש בה אם ארצה", חיוכו
היה שטני, "ואני רוצה".
אונגוס הביט בשעון ואז הביט בילדתו, הם עמדו להיפרד וכרגיל
התחבקו לשלום, חיבוק גדול ועוטף, זה היה המעט שהצליח לארגן
עבורה בזמנו, חצי נחמה בים של בלבול.
"יש לה בכלל סיכוי לשבור את הניסוי?", שאל, בראשו רצו
האפשרויות השונות.
דגדה נאנח, נראה הי שהשיחה הספיקה לו ורק רצה שאונגוס ייעלם
ממשרדו, ביתו וחייו.  
"זה מד תקווה אונגוס, אתה יודע טוב כמוני מתי היא תזכה בבחור".
אונגוס רק עמד שם והמשיך להביט בו.
"טוב בסדר, שחק את האידיוט. הדרך היחידה שלה לנצח, היא לאבד את
התקווה" אמר דגדה, "לחלוטין".
אונגוס הביטה בה, חוזרת בגפה לדירתה, מחייכת לעצמה.
"אבל אתה הרי יודע שזה לעולם לא יקרה, תמיד תישאר בה תקווה ולו
קמצוץ".
דגדגה התרסק לכיסאו ברעש רב, השומרים כבר בדרך, אונגוס ידע זאת
אך לא זז ממקומו.
"אז היא תעשה את הדבר היחיד שיוותר לה לעשות וזה להסתדר לבד",
ענה דגדה והחל מפשפש בניירותיו.
אונגוס חייך, הוא חיכה לרגע הזה שדגדה ישכח מה נותר בידיו של
אונגוס.
רגע אחרי, הוא היה שוב על הרצפה, שומריו של דגדה מרתקים אותו
וכובלים את ידיו. דגדה עמד מעליו צורח ובועט, אך אונגוס ספג כל
אחד מעלבונותיו בשמחה. מאחוריו על הרצפה היו פורים רסיסי המראה
והשעון, מנופצים וחסרי תועלת או שימוש.
"תסתדרי לבד ילדה", לחש לה, "תסתדרי לבד".