קמתי לבוקר מוזר. יצאתי מהבית והבטתי אל העמק. ענן לבן וגדול
ישב בו. בקושי היה אפשר לראות את צמרות העצים הגבוהים.
זו היתה דרכי. אימצתי את עיני ונכנסתי אל הערפל.
התחושה היתה מוזרה. הכל היה לבן וכבד ולח.
היה די חשוך.
אך אז הבחנתי בשמש. כדור גדול וכתום, כמעט אדום, זהר מבעד
לערפילים הלבנים שנצבעו וורוד חיוור. ככל שגבהה השמש בשמיים
נהייתה יותר זוהרת וזהובה והאוויר הדחוס שסביבה היה וורדרד
ומתוק.
חשבתי שזוהי הזריחה היפה ביותר שראיתי מימי. הערפל הזה הפתיע
אותי ויכולתי להביט ישירות אל השמש בלי למצמץ. היא היתה יפה
ומפתה.
כשיצאתי מהעמק היו השמיים בהירים והשמש כבר סינוורה ממרום.
אך הענן לא זז. קרני השמש לא אידו את הערפל והוא נותר עומד.
תלוי עלינו. יום אחר יום.
נראה כי סרב לזוז ממקומו.
הוא פשוט החליט להשאר.
כל בוקר הייתי קמה ומביטה סביב. הערפל היה שם, מקצר את שדה
הראיה. בקושי יכולת להבחין בקצה נעליך.
והאנשים... התרגלו.