(או: הרפתקאות הבלש בעל רגלי הקטיפה)
רשימת הפרקים
1. מי הוא מה בלש פרטי מישי
2. פרשת הפטוניה הנעלמת
3. גנב בחדר ההלבשה של הנבחרת
4. מי חטף את עמי הבולדוג
5. מסתרי החתול הבלתי נראה
6. בעקבות אוצרו של הסולטן התורכי
7. היכן החביא החתול השחור את הפנינה
8. פרשת הריגול בחדר יולדות
9. לאיזה כיוון הולכות הרגליים
10. מי צבע את הדגים
11. תעלומת התחתונים הנוצצים
12. מי ייעץ לראש העיר
פרק ראשון - מי הוא מה בלש פרטי מישי
במרכז ת"א מצפון לכיכר דיזנגוף יש שדרה אחת הנקראת שדרות בן
גוריון על שם ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל שגר שם פעם
בבית גדול וירוק.
בזמנו השדרה נקראה קק"ל, התחילה משפת הים מול בריכת גורדון
והסתיימה בבית העירייה בצד גן החיות של תל אביב. כן, היה פעם
מקום כזה שנקרא גן החיות של ת"א. כיום שפת הים מוסתרת על ידי
ככר אתרים וגן החיות הפך לגן דירות על שם גולדה מאיר (שהייתה
אף היא ראש ממשלה בישראל). ממר בן גוריון נשאר רק בית ירוק
ושומר ירוק.
מול בית בן גוריון מעבר לשדרה עומד בית מס' 18, בית בן שלוש
קומות. בקומת הקרקע חלון מסורג תמיד פתוח לחצר הקדמית. על תיבת
המכתבים של דירת הקרקע רשום השם ד"ר סרבו, אבל ממש מתחת לזה
מופיע שלט ועליו כתוב "משרד החקירות של מישי. אנו מתמחים
באיתור חתולים אבודים ובציתות חשאי לשיחות. אם זה ארע באזור
שלנו, אנחנו כבר יודעים על זה. הסדר תשלומים נוח."
ברגע בו מתחיל סיפורנו יושבת הגברת פיצי, מזכירתו של החוקר
הפרטי, על שולחן המחשב, צובעת את ציפורניה בלק ומתלוננת על
משכורתה. זה בעצם מה שהיא עושה רוב היום, יום יום.
הבלש הפרטי הנועז מישי רובץ מתחת לספה על גבו וישן. הוא מצפה
לד"ר סרבו, בעלת הבית שלו, שתכין ארוחת ערב, וזה מה שהוא בעצם
עושה כל יום, או לפחות מנסה לתת לבעלת הבית את הרושם שזה כל מה
שהוא עושה.
חוקר פרטי מישי הוא החתול הלבן הגדול של ד"ר סרבו ופיצי
מזכירתו היא החתולה שותפתו לדירה.
בעלת הבית של מישי לא מודעת לפעילות משרד החקירות המתחוללת
בביתה בזמן שהיא בעבודה ומשוכנעת שהשלט על תיבת הדואר הוא מעשה
קונדס של חברים.
באמצע היום, כשהרעב מתגבר על העצלנות מתמתח מישי נוהם
למזכירתו: "שלוש דקות לישיבת צוות" וניגש למטבח לראות מה יש
לאכול. במטבח ערוך למישי בופה שלם. מבחר מגוון של אוכל חתולים
מעולה. אבל הוא מתבונן בו בסלידה, כפי ששף היה מתבונן בתפריט
של מקדונלדס ועושה טובה שהוא מרחרח באוכל.
מתחת לחלון מתאספים חברי המשרד: החתול הג'ינג'י האנרגטי,
החתולה החומה קצוצת הזנב, שתום העין שטוב מאוד בריאיונות
אישיים, חתול משובץ בשם שש בש, חתול אפור וחתולה חומה ארוכת
רגליים בשם לין-לין, כולם נאמנים למישי הבוס.
"רבותיי חברי הצוות," אומרת פיצי. "מנהיגנו התעורר סוף סוף
בצהרי היום, מוכן ומזומן לנהל את העיר ת"א."
מישי מנתר על אדן החלון. "גברת פיצי. אני מבקש בלי הערות
ציניות, או שאת יכולה לארוז את החפצים שלך ולחפש משרד אחר. מה
יש לנו היום רבותיי?"
וכך מדי יום נפתחת ישיבת הצוות.
"בוס," אמר החתול הג'ינג'י, "גברת מוריסט מהבית שאחרי מכולת
גרץ מתלוננת שאיזה עכבר שדה מבקר אצלה בארון הלחם בכל לילה
והיא מבקשת את עזרתנו."
מישי עיווה את פניו. "תגיד לה שאנחנו לא מטפלים בעכברים. מה
היא חושבת, שאנחנו חתולים מהעולם השלישי?"
"זו לא היא," אמר הג'ינג'י, "זו החתולה שלה שמבקשת את עזרתך.
היא כבר מבוגרת ואין לה אנרגיה לטפל בעכבר ובעלת הבית שלה
עומדת לה על הראש עם הסיפור הזה."
"טוב," נאנח מישי. "אשלח מישהו. מה סדר היום שלך, ג'ינג'י?"
"עד 4 אחרי הצהריים כלום," ענה הג'ינג'י. "ואחר כך ננה
כרגיל."
ננה היה כינויה של ד"ר סרבו בפי חבריה. החתול הג'ינג'י היה
ממונה להזהיר את חברי המשרד מפני הופעות פתאומיות לא צפויות
שלה. למזלם, בשל צפיפות החניה בת"א חנתה ננה בבית של אבא שלה
מעבר לשדרה לצד בית בן גוריון ועד שהיא חצתה את השדרה והגיעה
לביתה היה למשרד מישי חקירות מספיק זמן לטשטש עקבות ולהפוך
לבית רגיל. הג'ינג'י היה המלווה הקבוע של ננה מצד לצד.
"מה עוד על הפרק?" שאל מישי.
"הבעיה עם העיתונים לא נפתרה," אמר החתול שתום העין. "החתול של
מחלק העיתונים אמר שעדיין גונבים באופן קבוע את העיתון בפינת
דיזנגוף. המחלק רק מגיע הביתה, ומייד מקבל טלפון שאין עיתון
וצריך לחזור להביא עיתון חדש והוא כל כך עצבני מהסיפור הזה
שהוא שוכח להאכיל את החתול שלו."
"אבל זו בעיה פשוטה," אמר מישי בחוסר סבלנות ובתמיהה. "למה שלא
יסתתר בחוץ ויבדוק מי זה שלוקח?"
"לטענת החתול של מחלק העיתונים הם ניסו אבל איש לא נכנס לחצר
והעיתון נעלם בצורה מסתורית. זה קומת קרקע בצד. קשה לראות מה
קורה טוב."
"היעלמות מסתורית של עיתון, טוב, ניקח את זה על עצמנו. מה
עוד?" שאל מישי.
"יש מחלק חדש של מוצרי חלב למכולת גרץ והוא מגיע מוקדם. אתם
יודעים שמטאטא חדש זה מטאטא טוב", אמרה החתולה החומה בלי הזנב.
"אני לא אתנגד לקצת חלב לגורים שלי, ויש שמועה שתנובה יוצאת
ביוגורט בטעם סלומון".
"ממממ" אמרו כולם ביחד וליקקו שפתיים.
"תישארי עם אצבע על הדופק בנוגע ליוגורט," אמר מישי. "ותודיעי
אם יהיה חדשות. לגבי החלב את יכולה לשנורר שקית אחת. עוד
משהו?"
לא. זה היה הכל.
"הישיבה ננעלת", אמרה פיצי, "וכרגיל לא קיבלנו היום שום לקוח
שמשלם והקופה תישאר ריקה. נראה לי שכל מה שייצא לנו מהסיפור זה
עכבר עטוף בעיתון בוקר. שלוש קריאות הידד למנהיגנו הנערץ."
ובקריאות "מיאו, מיאו, מיאו" החתולים התפזרו לשנת אחר
הצהריים.
קרוב לשעה 4 קיבל המשרד התראה מהחתול הג'ינג'י שננה מגיעה.
מישי כיבה בצער את הטלוויזיה באמצע סרטים מצוירים. פיצי ירדה
מהמחשב. "תחזיר מהר את משקפי הקריאה לחדר שינה", אמרה פיצי.
"הם לא היו כאן."
"היא לא תרגיש", ענה מישי ונכנס מתחת לספה.
"דוקטור סרבו," הם שמעו קול צרחני מהשדרה. "את זוכרת אותי?
הגברת גולדשטיין השכנה החדשה עם עמיעד הבולדוג, סגן אלוף הארץ
בבולדוג שלוש שנים רצופות. סיפרתי לך כבר? אוי כמה שאת נראית
חמוד עם החתול הג'ינג'י שמלווה אותך ממש כמו כלב שמירה, אבל
כמובן שזה לא כמו שמירה של עמי. אחרי הכל שלוש פעמים סגן אלוף
הארץ..."
"גב' גולדשטיין שלום." ענתה ננה בסבלנות. "לידיעתך, החתול
הג'ינג'י הזה היה החתול של ראש המאפיה הגרוזינית. לא לחינם
קוראים לו הקצב מגרוזיה. את צריכה לראות איך הוא פורס דג מלוח
ל-6 בהינף כף. והוא גם טוב בטיפול באפים של כלבים."
החתול הג'ינג'י עשה פוזה של שרירים ומיהר בריצה אחרי ננה פן חס
וחלילה יצטרך להוכיח את יכולתו לעמי הבולדוג.
"אל תשאלו איזה יום היה לי," אמרה ננה כשהיא נכנסה בסערה
הביתה. "תראו כמה אוכל הבאתי לכם מג'מבו. היה להם יום דגים והם
שמרו לי. אוי מישי, אפילו טלוויזיה אני לא יכולה ללמד אותך
להדליק עבורי עד שאני מתקלחת ואולי תסבירו לי איך נגמר הנייר
של הפקס. אני לא מבינה. רק לפני יומיים החלפתי. הייתי חושדת בך
אבל אני בטוחה שלא יצאת מתחת למיטה כל היום מישי-בטלנוביץ'."
"יום רגיל", אמר מישי לפיצי והתמתח.
אחרי שהתקלחה והחליפה בגדים יצאה ננה לחצר להאכיל את החתולים.
הגברת גולדשטיין שחזרה בינתיים מהטיול עם הכלב חצתה את השדרה
ופנתה אליהם. "ד"ר סרבו, את פנויה?" היא קראה מרחוק.
"אוי", אמרה ננה לחתולים. "שוב הנודניקית עם הבולדוג. כן, גברת
גולדשטיין, מה אני יכולה לעשות למענך?"
"זה הבולדוג שלי. עמי. הוא סובל מכאבי גרון ויש לו קולות
צפצוף. אולי את מוכנה לבדוק?"
"גברת גולדשטיין, אני רופאת בני אדם, לא חיות," אמרה ננה.
הבולדוג עמי בינתיים משך בהתלהבות את גבירתו לחצר.
"הוא שוב גומר לנו את האוכל," אמרה החתולה החומה ארוכת הרגליים
ברוגז.
החתולים התרחקו מדרכו של הכלב שעבר מצלחת לצלחת ושאב אל קרבו
את האוכל. "טעים מאוד, אני לא אוהב אוכל מטובל."
"אם הוא היה בן אדם מה היית אומרת שגורם לצפצופים שיש לו
מהגרון?" שאלה גברת גולדשטיין.
"שהוא אוכל יותר מדי אוכל חתולים", ענתה ננה ברוגז. "גברת
גולדשטיין, אנחנו מנסים לגמור ארוחת ערב ולהתחיל חזרות מקהלה.
אולי בהזדמנות אחרת?"
"לעמי שלי יש יופי של קול", אמרה גברת גולדשטיין שלא הבינה
רמזים אפילו אם היו עבים מאוד. "אולי הוא יכול להצטרף?"
"כשייגמרו לו הצפצופים", אמרה ננה. "בינתיים תני לו לשתות הרבה
מים מאסלת בית השימוש."
גברת גולדשטיין התרחקה והחתולים שמעו אותה אומרת לעצמה: "מים
מבית השימוש? אצלי הוא שותה רק מי בריטה."
"היא תהרוג אותנו הנודניקית הזו. אולי אתה יכול לעשות משהו
שהזוג הזה יפסיק לבוא לכאן?" שאלה ננה את מישי. "בסופו של דבר
זה האוכל של החבורה שלך שהוא מחסל."
"יטופל." אמר מישי.
"אני אקבל את התשובה שלך ככן", אמרה ננה שגם בלי להבין את השפה
ידעה לנחש יפה למה מישי מתכוון.
לפנות ערב קרא מישי את שתום העין אליו. "תן קפיצה מחר לבית
בפינת דיזנגוף משם נעלם העיתון," הוא אמר. "קח אתך את החתול
המשובץ שיארוב בגינה ואתה, אני מציע שתשב במרפסת בקומה מעל
העיתון."
"אבל משם אני לא אראה כלום," אמר שתום העין.
"יש לי הרגשה שדווקא משם תראה דברים מעניינים." אמר מישי.
"ואתה מוכן לעשות לי טובה? בדרך תן הצצה בארון הלחם של גב'
מוריסט? תראה אם אתה יכול למצוא את העכבר שלה."
"מה לעשות אתו?" שאל שתום העין.
"תשחרר אותו במקום שמתאים לו יותר." הורה מישי, "תמצא לו בית
חם."
לפנות בוקר קיבל החתול שתום העין השכמה מקצוצת הזנב החומה
שחזרה מריגול מוקדם במכולת גרץ. הוא העיר את שש בש המשובץ והם
ניגשו לבדוק את בעיית העיתון הנעלם.
כשעברו ליד הבית של גברת מוריסט אמר שתום העין לשש-בש "חכה לי
רגע. אני צריך לטפל במשהו," הוא נכנס דרך חלון המטבח של גברת
מוריסט וחזר אחרי רגע קל.
הם הגיעו למקומם והסתתרו בהמתנה.
מייד כשמחלק העיתונים והחתול שלו יצאו מהחצר שמע שתום העין
חריקת דלת במרפסת מעליו. "שש בש, מה קורה שם?" הוא לחש והצביע
למעלה.
"השכנה מקומה שנייה יצאה למרפסת", אמר שש בש. "היא מתבוננת
ימינה ושמאלה ועכשיו, לא תאמין. היא מורידה חוט עם קולב בגדים
בקצה."
שתום העין ראה את הקולב בקצה החוט משתלשל למול אפו.
"עכשיו היא תופסת את העיתון עם הקולב. נראה שיש לה ניסיון
לגברת." אמר שש בש. "והנה העיתון מגיע אליך."
כשעבר העיתון מול פניו תפס אותו שתום העין לרגע קל והכניס את
כפו לתוך העיתון. לגברת למעלה היה מורגש כאילו העיתון נתקע
לשנייה והיא שיחקה עם החוט ואז משכה את העיתון אליה ולקחה
אותו.
כעבור שנייה חזר וצנח העיתון למטה מלווה בשני עציצים וצעקה
נוראה "חיים!!! עכבר!!! הצילו מהר. העיתון. היה עכבר. הוא בחדר
השינה שלנו. תתפוס אותו מהר חיים. יש לנו עכבר בבית."
שתום העין קפץ על העץ וירד למטה.
"אני מבין שמצאת פתרון לעכבר", אמר שש בש בפנים רציניות.
"בוודאי," ענה שתום העין. "קבלתי הוראה מהבוס למצוא לו בית
חם."
"ואין טוב מהבית הזה," אמר שש בש ושניהם פרצו בצחוק.
בישיבת הצהריים שאל מישי: "בעיית העכבר?"
"טופל." אמר שתום העין.
"והעיתון הבנתי מהצעקות הבוקר שטופל גם כן," אמר מישי. "כל
השכונה התעוררה."
שתום העין הניד ראשו בחיוב, "לא נראה לי שיהיו יותר גנבות
עיתונים."
"גברת פיצי. נא לשלוח שני חשבונות: עבור טיפול בבעיית עכבר
ועבור טיפול בבעיית עיתון", אמר מישי.
בימי שישי לא הייתה ננה הולכת לעבודה ולכן המשרד עבד במתכונת
מצומצמת. ננה יצאה לחצר וחילקה לחתולים אוכל.
מישי ניצל את ההזדמנות שהיא בחצר, קפץ למטבח וחזר עם בקבוק
אדום קטן בידו. בשנייה שננה נכנסה הביתה הוא החליק את הבקבוק
מבעד לחלון לחתולה קצוצת הזנב. "רוטב טבסקו", הוא הסביר. "פלפל
חריף. תטבלי בשפע את הצלחת ליד הכניסה."
"בעל המכולת מגיע", צעק הג'ינג'י.
גבר גבוה ניגש לכניסה. "ד"ר סרבו," הוא קרא.
ננה פנתה אליו ונאנחה, היה ברור לה שאם בעל המכולת כאן החתולים
שלה שוב מעורבים במשהו.
"שלום נחמן." היא אמרה.
"החתולים שלך." אמר בעל המכולת. הוא הצביע על החתולה החומה
קצוצת הזנב שניסתה להסתתר מאחורי הג'ינג'י, "הגברת החומה הזאת
בזמן האחרון נראתה מרחרחת בין מוצרי החלב שלנו."
"נחמן," אמרה ננה. "חתולים מבוגרים לא שותים חלב. זה גורם להם
לכאבי בטן ושלשולים."
"אז מה היא עושה שם?" שאל בעל המכולת.
"אולי היא בודקת את תאריכי התפוגה של מוצרי החלב שלך." הסבירה
ננה. "אתה יודע שחתולים הם עם סקרן."
"ד"ר סרבו אני מבקש." אמר נחמן. "אנחנו מקבלים בשבוע הבא משלוח
של יוגורט בטעם דגים. אני צופה בעיות."
החתולים הגיבו בהתרגשות רבה על החדשות האלו ולחצו כפות בשמחה.
אפילו בעל המכולת הרגיש בהמולה ונסוג בבהלה.
"נחמן," אמרה ננה. "אני אעשה כמיטב יכולתי אבל יוגורט בטעם דג
זה פיתוי שקשה לעמוד בפניו."
בעל המכולת הלך בפנים מודאגות.
כעבור זמן מה הגיעו כמובן גב' גולדשטיין כשהבולדוג שלה שריח
אוכל החתולים נישא באפו מושך אותה פנימה.
"ד"ר סרבו", צעקה גברת גולדשטיין מרחוק, "הצפצופים מהגרון של
עמי פסקו. מי בית השימוש באמת עזרו לו. הוא מוכן למקהלה."
הבולדוג עמי נכנס לחצר וכהרגלו בלע בנשימה אחת את צלחת האוכל
שליד הכניסה, ומייד פרץ ביבבות נוראיות וברח משם בבהלה במהירות
שרק סגן אלוף הארץ יכול לה, כשהגברת רצה מדדה אחריו בקריאות
שבר.
"מה זה היה?" שאלה ננה בתמיהה את מישי.
"כאבי גרון חדשים," ענה מישי.
"יש לי הרגשה שאתה קשור לזה," אמרה ננה. "אני לא יודעת איך,
אבל יש לי הרגשה."
בלש פרטי מישי חייך ונכנס מתחת למיטה למנוחת הצהריים.
פרק שני - פרשת הפטוניה הנעלמת
הבלש הפרטי הנודע מישי יצא מאחורי הכורסא, שם בילה את כל שעות
הבוקר ורוב הצהריים, התמתח ושלח מבט לשעון קיר. שלוש דקות
לאחת.
"גברת פיצי", הוא נהם למזכירתו, "קפה שחור ופגישת צוות בעוד
שלוש דקות".
הגברת פיצי מזכירתו ישבה לה על כיסא המחשב כשהיא מתבוננת
בציפורניה ובהחלט לא נראתה נחפזת ללכת לאן שהוא.
"אדון מישי חוקר פרטי החליט סוף סוף להופיע במשרד לחלק
הוראות?" היא שאלה בלעג שלא העיד על כבוד רב.
"עוד מיאו אחד מפיך ואת יכולה לחפש לך משרה אחרת", הזהיר הבלש
המפורסם.
"ובאמת הגיע הזמן", אמרה מזכירתו, "לא זכור לי מתי לאחרונה
שלמת לי את משכורתי". ובכל זאת היא נתרה על אדן החלון הפונה
לחצר והודיעה: "שלוש דקות פגישת צוות!!!"
ההודעה העירה משנתם קבוצת חתולים שנאספו בעצלתיים מתחת לחלון.
מישי ניגש בינתיים למטבח, רחרח את ה'בופה' שהשאירה לו הממונה
על לשכתו לארוחת צהריים ואחר כך התבונן בראי וליקק את שפמו.
חוקר פרטי מישי חשב את עצמו לבלש חריף שכל אשר כלום לא נעלם
מעיניו ובשל פיקחותו הרבה הוא שולט ממשרדו ביד רמה על כל שדרות
בן גוריון, מכיכר אתרים ועד בניין העירייה. בפועל, הבלש הנודע
היה רק חתול לבן שמן וחובב שינה, מזכירתו הייתה שותפתו לדירה
החתולה פיצי ואילו "ממונת לשכתו" הייתה בעלת הבית שלו שכינויה
ננה.
במטרה להרשים את חבריו ולהעצים את שמו, טרח מישי להפיץ את
השמועה שמשקלו כתשעה ק"ג של שרירים משומנים, משקל רב רושם
לחתול אבל למעשה הוא שקל "רק" שבעה ק"ג של שומן ישנוני,
ומנהיגותו נבעה לו פשוט מהעובדה שבעלת הבית שלו הייתה מאכילה
מדי ערב את חתולי החצר בשאריות הארוחה שלו ושל הגב' פיצי.
שאריות אלו הן הביאו לחצרו חבורת חתולי רחוב עצלנית שיכלה
לסמוך על תפריט קבוע.
מישי ניתר על החלון ונשען בשתי כפות על הסורגים. "ישיבת מטה",
הוא הודיע.
"דיווח ממכולת כיכר אתרים, מי אחראי שם?"
חתול משובץ עם עין זולגת הרים כף.
"כן שש בש", אמר מישי.
"מצב אנוש", דיווח החתול, "מאז שגנבנו להם את הטונה לפני
שבועיים הם נהיו ממש סופר-זהירים. בעל המכולת הודיע על הנחות
לבעלות כלבים, כל הזמן שורצים שם פודלים עצבניים, חתלתול לא
יכול לרחרח שם".
"סיכון מקצועי", נאנח מישי, " נצטרך להוריד פרופיל בשבועיים
הקרובים עד יעבור זעם. דיווח יפה. אבקש מראש לשכתי לעבור
לחלוקת מנות אוכל כפולות לחתולים.
"הלאה, הלאה מכולת גרץ, ג'ינג'י דווח."
חתול ג'ינג'י גדול התקדם, התלקק והודיע: "ממש כמו שחשבת שיהיה,
בימי שישי כשיש לחץ, רכב מוצרי החלב פורק את המטען בכניסה
למכולת בשש וחצי בבוקר, ועד רבע לשבע מוצרי הגבינה עומדים ללא
שמירה, הזדמנות פז לפשיטה עליהם אבל אני מציע שנזדרז. ממקום
המסתור שלי יכולתי לזהות מרגל מהכנופיה של רחוב ז'אן ז'ורס
וניתן לצפות שיש להם רעיונות דומים לשלנו".
"איום ונורא", הניד חוקר פרטי מישי את ראשו, "ממש סיבה למלחמת
כנופיות רחוב. אני זוכר ימים כששדרות קרן קיימת היה רחוב מכובד
שראשי ממשלה גרו בו".
חתול מישי היה בסך הכל בן תשע ולא יכול היה לזכור כמובן ימים
שבן גוריון גר ברחוב שנקרא אז שדרת קק"ל, אבל מישי לא יכול היה
להתאפק מהצגה קטנה לפני החתולים שהתבוננו בו בעיניים מעריצות.
"אז הוחלט", הוא הודיע, "ביום שישי מבצע גבינת-גרץ. ג'ינג'י,
אתה אחראי על ארגון הפשיטה. נתכנס פה ב-7:00 לחלוקת שלל. עבודה
טובה, חתול ג'ינג'י".
"האם אנחנו יכולים לצפות שהאדון דטקטיב יצטרף אלינו?" שאל חתול
שחור צנום.
"הרי אתם יודעים שההתמחות שלי היא עבודת ארגון משרדית", הסביר
מישי. האמת הייתה כמובן שבעצם אסור היה לו לצאת מהבית. "וחוץ
מזה, אתם יודעים כמה עולה ניקוי יבש לפרווה הלבנה שלי?
"ולפני שתתפזרו לשנת הצהרים הרי הודעה: אמש שתלה ראש לשכתי ננה
צמח פטוניה ליד הגדר. מי שרק נוגע בו בקצה שפמו, יש לו חשבון
לסגור איתי. ברור?" ובזאת הוא חזר לפינתו המרווחת מאחורי הספה
ועצם את עיניו.
"נשחרר אתכם מוקדם לשנת אחר הצהריים", הודיעה מזכירתו פיצי
לחתולים, "אנחנו נוותר על שירת ההמנון למנהיגנו הדגול ונסתפק
בהכרזת אמונים קצרה: האח לחתול מישי".
"מיאו", הודיעו החתולים בחוסר עניין והתפזרו לשנת אחר
הצהריים.
בלש פרטי מישי נחר לו קצובות ולא התעורר עד שש בערב כשזעקות
שבר מקול מוכר מאוד הזעיקו אותו לחלון. "הפטוניה שלי", צעקה
בעלת הבית שלו, "מישהו גנב את הפטוניה שלי".
ובאמת, במקום בו עמדה הפטוניה המדוברת עד לפני מספר שעות ליד
הגדר נשאר רק חור מיותם באדמה. "איך אפשר לסמוך עליך בטלן
שכמותך?" צעקה עליו בעלת הבית שלו. "כך אתה שומר על רכושי? רק
לישון ולאכול אתה יודע".
"גברת ננה", ניסה בלש מישי להציל את כבודו בפני כל החתולים
הצופים בהשפלה, "אם לא תיזהרי במילותייך את יכולה לשכוח
מהחופשה השנתית שלך לאיטליה".
אבל הפרצוף הנזעם שלה שכנע אותו שאולי כדאי לתפוס מחסה עד
יעבור זעם.
שעתיים לאחר מכן הוא לחש למזכירתו פיצי: "תחפי עליי". הוציא
בזהירות שלב תריס במרפסת וחמק החוצה לגינה.
שוב הוא לא היה חתול בית שקט ורגוע אלא חיית טרף משומנת
ומסוכנת. חושים שנמו שנים מתחת לספה בציפייה לרגע זה התעוררו
לפעולה. בלש מישי יצא אישית לשטח להציל את כבודו האבוד.
בשריקה שקטה הוא אסף את אנשי חצרו: "שלושה מתנדבים למבצע
מסוכן", הוא הכריז קצרות. כחתול אחד הם צעדו קדימה.
מישי בחר בג'ינג'י, בחתול שתום עין ובחתול משובץ. "אחריי".
כשראשו צמוד למדרכה הוא קלט מייד בדל פרח פטוניה ורוד רמוס,
וממנו הוא המשיך לעלה מדובלל, לשבר ענף, בחושיו החדים הוא זיהה
מייד פיסות אדמה מהחצר שנשרו בדרכו של גנב הפטוניה . ליד בית
לאה גולדברג ברחוב ארנון נעלמו העקבות.
"זה צריך להיות פה בסביבה. להעביר מפה לאוזן. כל חתול יבדוק כל
צמח חשוד שלא היה בבוקר והופיע במרפסת או גינה".
ובאמת, תוך דקות ספורות הגיעה ההודעה: "צמח פטוניה חשוד הופיע
בבית בקרן הרחוב". חתולה זקנה אפורה קיבלה אותם בכניסה:
"גברת שכטר, ועד בית", היא הציגה עצמה בשקט והצביעה לעבר מרפסת
הקומה הראשונה. "להיזהר מהכלב, הוא ובעלת הבית שונאים
חתולים".
"תמתינו כאן מתחת לגדר", הודיע מישי ובקפיצה קלה הוא והחתול
שתום העין הגיעו למרפסת ובדקו בזהירות את צמח הפטוניה.
"שתום עין מה אתה אומר?"
החתול שתום העין בחן את הצמח בעין חדה כגשש בדואי מנוסה.
"הנה", הוא אמר ושלף שערה ג'ינג'ית מבין העלים. "זה של אחד
משלנו. אין ספק שזה הרכוש הגנוב, מישהו פה החליט לקשט את הגינה
שלו ברכוש שלנו. מה אנחנו עושים עכשיו, בוס?"
מישי דחף בכפו את העציץ שנפל ברעש למרפסת ותוך שבריר שנייה
הופיע בדלת כלב חום קטן, וזינק עליהם בנביחות קולניות.
"ביי בוס", אמר שתום העין ובזינוק אחד קפץ מהמרפסת לחצר. מישי
לעומתו לא התרגש מהכלב הרעשן והנף כף כיבד את הכלב החום בשריטה
דשנה על קצה אפו. הכלב נסוג ביללות ולקולן הגיעה גברת גדולת
ממדים בריצה למרפסת: "בובי שלי, מי העז לפגוע בך?" מישי בחר
בשלב זה לסגת בכבוד אל מתחת לגדר שם חיכו לו חבריו.
"נצטרך הסחה", הוא הודיע. הוא התבונן מסביב וחשב לרגע.
"ג'ינג'י, קח אתך את שש בש, תקפצו על מכסה המנוע של איזו
מכונית בחניה, תנסו להפעיל את האזעקה שלה".
"בוס, אמר הג'ינג'י, "זו מרצדס של שני טון, אתה לא מצפה ששני
חתולים יצליחו לדגדג למרצדס.
"תחפשו משהו קטן יותר שיזוז, חוץ מזה גנבת צמחים לא נוסעת
במרצדס," אמר מישי, "גברת שכטר, בבקשה?"
"השרייד האדומה בפינה", הצביעה הגברת שכטר, "היא של שונאת
החתולים".
"אוקיי. תיאום שעונים. דקה מעכ-שיו. פעל".
החתולים נעלמו ותוך דקה, מקסימום דקה וחצי עלה קול האזעקה של
המכונית, מחריש אוזניים.
הכלב החום זינק למרפסת בנביחות קולניות ומאחוריו בעלת המכונית
ועד מהרה ירדו שניהם במדרגות בריצה, בנביחות ובצעקות רמות
וניגשו למכונית.
מישי נצל את ההזדמנות, טיפס למרפסת, תפס את הפטוניה ובכוחות
אל-חתוליים מרט אותו מהעציץ וירד איתו לגינה. מתחת לגדר השיחים
הוא פגש את שותפיו מחויכים. "מה כל הצעקות האלו? רק בגלל
האזעקה של המכונית העלובה שלה?" הוא שאל.
"משטרה, חוליגנים" היה אפשר לשמוע את בעלת הרכב צורחת. "חוצפה
שכזאת".
"קיסם שיניים בוונטיל של הגלגל הקדמי," הסבירה הגברת שכטר
בנחת, "תרגיל שלמדתי ברחובות וורשה. הצמיג שטוח לגמרי. יעסיק
אותה הרבה זמן."
"כל הכבוד", אמר מישי ולחץ את ידה. "אני חייב לך חוב גדול".
"לשרותך בכל עת", אמרה החתולה האפורה והם נשאו רגליים ובחשכת
הלילה דהרו לחצר הבית שלהם, שם קיבלו אותם כל החתולים בתרועות
ששמורות לגיבורים. הפטוניה חזרה למקומה באדמה ורגליים רבות
מספור הידקו אותה למקומה.
החתול שתום העין תאר את מעללי מישי בקול גדול ובהתלהבות: "ואז
הכלב הענק הזה זינק עלינו ומישי הכניס לו שמאלית אדירה מימין
ושריטה באף ואם בעלת הכלב לא הייתה מצילה אותו הוא היה שובר
לכלב את כל העצמות".
"זו סיבה למסיבה", הכריזה החתולה החומה ארוכת הרגליים ומייד
נפתחו קונסרבים של דגים. החגיגה נמשכה לתוך הלילה והסתיימה רק
כאשר השכנה מלמעלה שפכה עליהם דלי מים.
"שוד ושבר, אנשים צריכים לעבוד והגברת הזו ממשרד הבריאות
מארגנת לנו מקהלת חתולים באחת בלילה", היא צעקה.
החתולים התפזרו בקולות צחוק ומישי הזדחל לו דרך השלב של התריס
ונכנס לו מאחורי הספה ולא פקח עיניים גם בשבע כשהוא שמע את
הגברת ננה בעלת הבית שלו יוצאת החוצה ונעצרת, משמיעה קולות
תדהמה. "הפטוניה חזרה", היא קראה, "שמעת מישי? ולא תודות לך,
עצלן, הגנב בטח שמע אותי אתמול וידע שלא אשקוט עד שאשיג אותו
ושאתי לא מתעסקים."
מישי חייך לו בשקט תחת שפמו והמתין עד שהוא שמע את ננה מתניעה
את מכוניתה ומתרחקת. "גברת פיצי", הוא אמר למזכירתו, "אכפת לך
לשים ב-DVD את הסרט קאזבלנקה?
פרק שלישי - גנב בחדר ההלבשה של הנבחרת
בבוקר יום שישי פתח בלש פרטי מישי את ישיבת המשרד במילים אלו:
"בוקר טוב לחבריי הבלשים. היה לנו שבוע מוצלח ורב עלילות.
תפסנו גנב עיתונים, החזרנו צמח פטוניה נדיר שנלקח מהחצר שלנו,
הפחדנו שלושה כלבים שחדרו לשטח שדרות בן גוריון ולא סבלנו שום
אבידות."
את הנאום הזה הוא נשא דרך חלון המשרד לקבוצת החתולים שהתאספה
תחת החלון לאחר ארוחת הבוקר שהם קיבלו מבעלת הבית של מישי,
הגברת ד"ר סרבו שכינויה היה ננה.
"אה אהם," אמרה המזכירה פיצי, "הרשה לי לציין שאף לא אחד
מהלקוחות שילם במזומן. הקופה ריקה ואני לא קיבלתי משכורת שלושה
חודשים."
"לא ניתן לפרטים קטנים כאלו לקלקל את מצב רוחנו," ענה בלש
מישי. "בסוף השבוע הזה אני יוצא לנופש באכסניית הגג המשפחתית
בגבעתיים לצורך טיפולים רפואיים ומסג'ים אצל רופא המתמחה
בפציעות ספורטיביות, והמזכירה פיצי תצטרף אליי כהוקרה על
שירותיה. שיעור בפריצה שנועד למחר יידחה, נא לא להזניח את
הנושא. ברגע קריטי כשמישהו מהעירייה לוקח אתכם לווטרינר לעיקור
או כשאתם מתים מרעב והחלון של המכולת נעול, דווקא אז תלמדו
להעריך את החשיבות בפריצת מנעולים. אני למדתי פריצת מנעולים
בהתכתבות במשך שנים.
"בנוסף, אני מבקש מכל בלשי השדה לפקוח עין על הנעשה בשכונה
ואנו נשוב ונתכנס במוצאי שבת. שבת שלום לכולם." החתולים פנו
חתול חתול לדרכו, ומישי ופיצי חזרו לנמנם על הספה במשרד. כעבור
שעה קלה חזרה הגברת ננה מקניות בעיר. החתול הג'ינג'י חיכה לה
כהרגלו בחניית הבית של אבא שלה מעבר לכביש, שם היא נהגה לחנות
את מכוניתה, וליווה אותה כאשר היא חצתה את השדרה.
"שלום ד"ר סרבו," קראה לה גברת שהלכה עם בולדוג גדול ומלא
אנרגיה. "איזה חתול ג'ינג'י חמוד יש לך. הוא מלווה אותך כל
בוקר, ממש כמו כלב..."
"שלום גב' גולדשטיין," אמרה ננה. "איזה בולדוג מג'ונג'ן חמוד
יש לך. הוא מלווה אותך כל בוקר גם כן ממש כמו כלב."
"עמי שלי כלב חכם במיוחד," אמרה הגברת גולדשטיין בגאווה. "בכל
בוקר הוא מביא לי את העיתון ממוכר העיתונים בפינה. אני בטוחה
שהחתול שלך לא יכול לעשות את זה..."
"נכון," אמרה ננה. "שלחתי אותו כמה פעמים להביא עיתון, אבל
במקום להביא אותו הוא היה יושב בשדרה וקורא אותו בעצמו וגוזר
את כל הקופונים הטובים של ההנחות. ממש קשה למצוא עזרה טובה
בימים אלו..." והיא המשיכה בדרכה הביתה, משאירה את גברת
גולדשטיין עומדת קפואה בעיניים פעורות לרווחה. "איזה קשקשנית
הגברת הזו," חיקתה אותה ננה. "עמי שלי ועמי שלי."
היא נכנסה לדירה, פותחת את הדלת בתנופה. "ילדים," היא אמרה
למישי ופיצי, "אחי מגיע עוד חצי שעה לקחת אתכם לביתו כיוון
שאני נוסעת לבקר חבר בצפון לסוף שבוע. הייתי משאירה אתכם לבד
אבל יש לכם מחר אחרי הצהריים תור אצל הווטרינר ולא רציתי
שתפסידו."
דפיקה נשמעה בדלת והיא פתחה אותה. "שלום ד"ר סרבו," היא קראה
בשמחה. "שלום ד"ר סרבו," ענה בשמחה אחיה. (אחיה של ננה היה
רופאה של קבוצת הכדורגל המהוללת של העיר מכבי ת"א). "ומה שלום
הבריון מישי? איך גדלת! כמה שוקל הטייגר הזה?" הוא שאל.
מישי צעד לעומתו וחבט ברגלו של הד"ר. "רד מהשטיח האדום שלי,"
הוא נהם. "אסור לדרוך עם הנעליים על המרבד האדום של המפונק
הזה. שב, אני אכין קפה," הסבירה ננה.
אחיה של ננה הרים את פיצי בזרועותיו. "ומה שלום גברת פיצי? את
נראית כל כך טוב, פרווה מבריקה. מישי נמר קטן, בוא תצטרף
אלינו," הוא קרא למישי.
"אני חושבת שמישי לא שומע," אמרה ננה. "הוא בכלל לא מגיב
כשקוראים לו. מה חדש אצלכם?"
"ובכן," אמר אחיה הד"ר, "יש לנו בעיה קטנה. בכל שבת נעלמים
חפצים מחדר ההלבשה של הקבוצה. יש לנו גנב. הצבנו מצלמות ובכל
זאת לא הצלחנו לתפוס אותו."
בלש מישי זקף מיד אוזניים.
"מה, הצבתם מצלמות בחדר ההלבשה?" שאלה ננה. "אני יכולה לראות?
אני מתה על השוער שלכם. הייתי משלמת המון כדי לראות אותו
מתלבש."
"לא, אוף את גם כן," אמר אחיה. "אנחנו לא יכולים לשים מצלמות
ממש בחדר ההלבשה. שמנו בכניסה. כל מי שיוצא ונכנס מצולם, אבל
לא ראינו אף אחד יוצא עם חפצים גנובים. המצב יוצר מתח מיותר
אצל השחקנים ומשפיע על המשחק שלהם."
"יש לך מספיק דאגות ואני מעמיסה עליך את החתולים שלי בסוף
השבוע הזה. אולי נוותר על זה?" שאלה ננה.
"שטויות," אמר אחיה. "הם ישנו אצלנו בלילה וישחקו עם הילדים
שלי ומחר אקח אותם למשחק הכדורגל. יש לנו משחק חשוב מאוד נגד
היריבה העירונית, ומייד לאחריו אקח אותם לווטרינר. הם יישארו
בזמן המשחק לבד במשך כשעה וחצי בתוך כלוב החתולים שלהם בחדר
ההלבשה. מי יודע, אולי הם יפחידו את הגנב. את יכולה לנסוע ללא
דאגה לסוף השבוע וליהנות."
"כן בטח", אמרה ננה, "הבטלן הזה מישי יפחיד את הגנב. הוא באמת
מסוג החתולים שהגנבים פוחדים מהם הכי הרבה, הם פוחדים למעוד
עליהם בחושך כשהם פורצים לבתים. אני אפתח קופסת אוכל לחתולים
כדי שהם ילכו למטבח ולא יפריעו לנו." היא הלכה למטבח.
"את יודעת," קרא אחריה אחיה, "מישי שומע טוב מאוד. ברגע שפתחת
את קופסת האוכל הוא זינק מהספה לכיוון המטבח."
"אהה, הוא בטח הריח את הטונה," אמרה ננה.
"לא, אני חושב שהוא פשוט שומע מה שהוא רוצה לשמוע," אמר אחיה
וצדק בהחלט.
כעבור שעה קלה עזב אחיה לביתו בגבעתיים כשהוא נושא את שני
החתולים בכלוב חתולים מיוחד. ננה האכילה את חתולי החצר ביד
נדיבה. "אני מצטערת," היא אמרה להם, "ארוחת הערב היום מוקדמת.
יש לי פגישה עם חבר שלי מאיטליה שבא לבקר בארץ ואנחנו יוצאים
לצפון. לא תהיה מחר ארוחת בוקר." ואז היא אספה את חפציה והלכה.
החתולים עמדו בכניסה לבית ונופפו לה לשלום.
למחרת, בשבת אחרי הצהריים הגיעו מישי ופיצי למשחק הכדורגל.
כאורחיו של רופא הקבוצה הם זכו להיכנס לחדר ההלבשה לפני המשחק
ולשמוע בעניין רב את ההוראות הטקטיות של המאמן לפני המשחק
החשוב. למישי היו אמנם דעות אחרות משל המאמן, אבל אף אחד לא
לקח אותו ברצינות. חלק מהשחקנים התאספו מסביב לחתול. "מה זה?"
שאל החלוץ המרכזי. "אלו המסג'יסטים החדשים שלנו?"
"אלו סמלי המזל החדשים שלנו," אמר הרופא, "לכל קבוצה יש היום
חיה שמתלווה לקבוצה כסמל. ליריבה העירונית יש תרנגול, לנו יש
חתול לבן גדול. חתול שחור נחשב מזל רע, חתול לבן נחשב למזל
טוב."
"אני לא מאמין במזלות," אמר המאמן, "אבל אם ננצח אתה יכול
להביא אותם גם בשבוע הבא."
כשהתחיל המשחק השאיר הד"ר את החתולים בכלוב שלהם מעל ארון
הבגדים שלו, אבל הם לא נשארו בכלוב הרבה זמן. ברגע שהתרוקן חדר
ההלבשה שלף בלש מישי ציפורן ארוכה ושחרר את הבריח של הדלת
ממקומה במקצועיות של פורץ מיומן.
"עכשיו עלינו למצוא מקום טוב לחכות לגנב," אמר מישי. "את, גברת
פיצי, תסתתרי מעל הארון בכניסה ואני אשב מאחורי הכלוב."
אנשים נכנסו ויצאו כל הזמן מחדר ההלבשה, אולם איש לא הבחין
בהם. אנשי צוות באו לקחת ביגוד , עוזרי אפסנאי באו לקחת בקבוקי
מים ופעם אחת אפילו אלונקה. קרוב להפסקה הגיע הרופא עם שחקן
שנפגע בקרסולו נישא על אלונקה, ומישי ופיצי הצליחו להיכנס
לכלוב שלהם ממש רק ברגע האחרון, אבל הרופא היה עסוק בטיפול
בפצוע ולא יכול היה להקדיש להם זמן. תוצאת המחצית הייתה תיקו
אחת והשחקנים ירדו למגרש שנית לאחר ההפסקה. שקט השתרר בחדר
ההלבשה. מישי ופיצי יכלו לשמוע את קריאות הקהל בכל פעם שאירוע
מותח קרה בחוץ ויכלו רק לנחש מה קורה. השעון נע לאיטו והראה
עוד רבע שעה לסיום המשחק.
"כנראה שהיום יסתיים ללא גניבה," אמרה פיצי באכזבה. ממש באותו
הרגע חרקה הדלת, ופנימה צעד עוזר האפסנאי על קצות בהונותיו.
הוא התבונן ימינה ושמאלה בזהירות לבדוק אם אין איש, בידיו
החזיק שני כדורי רגל. אחר כך הוא פסע במהירות לכיוון ארון
הגביעים, פתח אותו, הוציא את גביע המדינה מתוכו, פירק אותו
לשני חלקים, ואז להפתעתם של מישי ופיצי הוא הכניס אותו לתוך
פתח באחד מכדורי הרגל שהחזיק בידו.
"אההה," אמר מישי, "ובכן, ככה הגנב עובר את המצלמות בלי
להיתפס."
"נקפוץ עליו?" שאלה פיצי, "אנחנו שניים. נוכל לגבור עליו."
"בהחלט נוכל," אמר מישי, "אבל אין לי שום כוונה לאבד כמה
שיניים במאבק. זה לא שווה את הסיכון. צריך לדעת גם מה אתה עלול
להפסיד במריבה, ואם זה שווה את זה."
הגנב גמר להסתיר את הגביע בכדורגל והחל לעבור בארונות ההלבשה
של השחקנים, מוציא שעונים וארנקים ומסתיר אותם בכדורגל השני.
כשהגיע הגנב לארון ההלבשה של הד"ר התרומם מישי והתקדם מעל
הארון. "עד לכאן," הוא נשף. "פה אתה לא נוגע."
עוזר האפסנאי הרים נעל מהרצפה. "רוצה לחטוף נעל בראש, חתול?"
הוא שאל.
מישי הושיט את כפו לפנים ואחת אחת שלף חמש ציפורניים ארוכות
וחדות והראה אותן לגנב. "מבין את הרמז?" הוא שאל.
הגנב התבונן בחמש הסכינים המנצנצות ושינה מהר את דעתו. "טוב,
ממילא הד"ר לוקח את הארנק והשעון שלו איתו למגרש," הוא אמר
ונסוג בזהירות. הוא סגר את כדורי הרגל, הידק את התפרים, מילא
אותם באוויר ויצא החוצה.
"אחריו!" אמר מישי, ושני החתולים רצו במסדרון המוביל למגרש,
עוברים בין רגלי הסדרנים והשוטרים. עוזר האפסנאי חזר למגרש, שם
התרוצצו במרץ השחקנים כשעיני קהל הצופים נשואות במתח על מה
שקורה בשדה בדקות האחרונות של המשחק, ואיש לא השגיח בשני
החתולים. עוזר המאמן התיישב על ספסל הקבוצה וצירף את שני כדורי
הרגל עם החפצים הגנובים אל כמה כדורי רגל חלופיים שעמדו שם.
מישי בחן את המצב. "עוד מעט ייגמר המשחק ואנחנו נירמס תחת רגלי
הקהל," הוא אמר לפיצי. "תחזרי לחדר ההלבשה, שבי על הארון וחכי
לנו שם."
"שמור על עצמך," אמרה פיצי בדאגה וחזרה לחדר ההלבשה.
מישי עצמו נכנס מתחת לספסל השחקנים המחליפים, שעקבו במרץ אחרי
המשחק, והתקדם בין הרגליים עד שזיהה את רגלי הרופא, ואז הוא
קפץ והתיישב על ברכיו.
"מישי," אמר ד"ר סרבו בהפתעה, "איך הגעת לכאן? טוב, המשחק נגמר
בעוד רבע שעה, תישאר לראות את סופו, אני לא יכול להחזיר אותך
עכשיו, עליי להישאר בכוננות במגרש."
הוא קרא לאחד מעוזרי המאמן. "עמוס," הוא אמר, "החתולים שלי
יצאו מהכלוב. אתה יכול לגשת לחדר ההלבשה ולראות אם החתולה
השחורה נמצאת שם? אני חושש שהיא תיאבד בהמולה והרעש שיהיו פה
אחרי המשחק."
עוזר המאמן ניגש לחדר ההלבשה וחזר כעבור כמה דקות לבן כולו.
"ד"ר," הוא אמר, "החתולה שם בטוחה, אבל הארונות בחדר ההלבשה
פתוחים וכל השעונים והארנקים אינם. גם ארון הגביעים נפרץ וגביע
המדינה נעלם! אתה חושב שצריך להגיד למאמן?"
"עדיף שלא," אמר הד"ר אחר היסוס קל. "המשחק בדקות האחרונות
והמאמן מוטרד מעל הראש. ניתן לו לסיים את המשחק. עוד כמה דקות
כבר לא ישנו. אבל אתה, גש ועמוד ליד הכניסה לחדר ההלבשה ואל
תיתן לאף אחד להיכנס או לצאת."
מישי, ממקום מושבו על ברכי הרופא התבונן על הגנב שישב בקצה
הספסל. הגנב השגיח בשיחה בין הרופא לעוזר המאמן ולא הפסיק
לשלוח מבטים לכיוונם. כשהוא הבחין במישי הוא נראה מודאג ועצבני
ביותר.
בדקות ההארכה של המשחק הצליחה הקבוצה שלהם להבקיע שער ניצחון.
הקהל קפץ על רגליו צעק והריע. השופט התבונן בשעונו, שרק לסיום
המשחק והשחקנים ירדו צוהלים לחדר ההלבשה. הרופא חיבק את מישי
ונדחק בין הקהל המברך את המאמן על נצחונו כדי להודיע לו על
הגניבה.
כאשר הגיעו שלושתם, מישי הרופא והמאמן, לחדר ההלבשה הם מצאו
שהשמחה הפכה לאבל והשתוממות. "הגביע נעלם", צעקו השחקנים,
"...וכל הארונות נפרצו."
"חוץ מהארון של הרופא", העיר עוזר האפסנאי - הוא עצמו הגנב -
כשהוא עומד ביניהם בביטחון מלא, מחזיק בשני כדורי הרגל.
"מעניין ומחשיד."
השחקנים התבוננו איש ברעהו וברופא. מלמולי הסכמה נשמעו ומבטי
חשד נזרקו. "ואיפה היית באמת בזמן משחק, ד"ר?" שאל הבלם הימני
בחשד והתקרב לרופא באיום.
"אף אחד לא זורק פה האשמות," אמר מייד בתוקף המאמן וצעד קדימה.
בהמולה שהשתררה ראה מישי כיצד עוזר האפסנאי הגנב נסוג לאחור,
אוחז בכדורי הרגל ומתכוון לחמוק לו עם הגנבה.
חוצפה שכזו, חשב מישי, מפיל את האשמה על הרופא ובעצמו מתנדף.
הוא זינק והשתחל בין רגליו של הגנב הנסוג והמעיד אותו. הגנב
כשל ואחד הכדורים נשמט מידיו. בעודו מנסה לייצב את עצמו ניצלה
פיצי את ההזדמנות ונכנסה למערכה. היא זינקה על הכדור ונעצה את
ציפורניה, מפרידה בין התפרים שלו.
"קח את החתול החבלן שלך, אלו כדורים יקרים." צעק האפסנאי הגנב
וניסה לחטוף את הכדור מפיצי אבל היא לא נסוגה ובאומץ רב שרטה
את ידו. הוא ניסה לבעוט בה ובשלב זה הרופא קפץ עליו ואחז בו
בחוזקה.
"שלא תיגע בחתולה שלי", הוא הזהיר אותו.
המאמן נטל את הכדור לידיו. "משהו משונה בכדור הזה", הוא אמר
וניער אותו. הוא פרם את תפרי הכדור והוציא מקרבו את חלקו
העליון של הגביע הגנוב.
"הגביע", צעק השוער.
"הגנב", צעק החלוץ.
הגנב, שהבין שזה הרגע להרים רגליים, השתחרר לפתע מהרופא וטס
לכיוון הדלת. מישי שחיכה לו ליד הדלת זינק על ראשו זינוק שלא
היה מבייש את שוער הנבחרת הלאומית ומייד אחריו קפצו כל השחקנים
על הגנב בערבוביית חתולים ואנשים.
"עכשיו זה הרגע להראות לו מה זה", צעק מישי בהתלהבות לפיצי מעל
גבי הגנב כשהוא סמור כולו משמחה והתרגשות.
השחקנים הרימו את הגנב על רגליו.
"תסלקו ממני את השד הלבן הזה." הוא צעק. הוא היה שרוט כהוגן.
הרופא הסיר מעליו את מישי.
אחר כך עוזר המאמן הלך לקרוא לשני שוטרים שלקחו את הגנב השרוט
למאסר.
"ובכן", אמר המאמן כולו חיוכים, "נראה שהחתולים שלך באמת הביאו
לנו מזל רב. אני מזמין אותם רשמית כאורחי הכבוד לארוחת הערב
לרגל הניצחון."
"אני מצטער", אמר הד"ר, "אבל מכאן הם הולכים ישר לווטרינר
והביתה לאחותי, לה הם שייכים."
"אם כך," אמר המאמן, "אני מעניק להם בזאת מנוי כבוד לכל משחקי
הכדורגל שלנו, מושב ביציע האורחים המכובדים."
השחקנים שקיבלו בחזרה את חפציהם הגנובים לא הפסיקו לטפוח על
גבם של מישי ופיצי בהערכה. הגביע הושב למקומו המכובד בארון
והרופא החזיר את שני החתולים לכלובם ונסע עמם לווטרינר.
"מחר," לחש מישי לפיצי בדרכם, "אל תשכחי לשלוח פקס למדורי
הספורט, לשאול אותם כמה הם ישלמו כדי לשמוע את פרטי החוזה
הסודי של נמני."
בערב בבית סיפר הד"ר את קורות ההרפתקה לננה שישבה והקשיבה בפה
פעור.
"אני לא מאמינה", היא חזרה ואמרה, "מישי העצלן שלי קפץ על גנב?
אני לא מאמינה. חשבתי שרק לצלילי קופסת אוכל חתולים נפתחת הוא
קופץ."
"אני חייב לספר לך משהו," אמר אחיה והסמיק, "הבוקר התעוררתי
בהרגשה כאילו נייר זכוכית משפשף לי את האף. שני החתולים שלך
ישבו על המיטה שלנו וליקקו לי את האף ואשתי שהתבוננה במחזה
אמרה: 'ואתה לא האמנת לי כשאמרתי לך שהנחרות שלך נשמעות כמו
קולות, של פותחן קופסאות'."
וננה פרצה בצחוק ולא יכלה להפסיק.
פרק רביעי - מי חטף את עמי הבולדוג
מישי ופיצי עמדו על אדן החלון המשקיף לחצר והתבוננו בגשם הדולף
בחוץ.
כל חברי הכנופיה שלהם עמדו תחת החלון מוגנים מהגשם ע"י המרפסת
של הקומה ממעל.
זו הייתה שעת ערב. ננה הייתה בבית ולכן זו לא הייתה פגישה
רשמית וכולם היו צריכים להתנהג כמו חתולים מהשורה ולא כחברי
משרד בילוש ידוע.
"שמעתי שהמציאו מכונה שמשנה את צבע הגשם לאיזה צבע שאתה רוצה",
אמר מישי.
"למה זה טוב?" שאל החתול האפור.
"יש לזה שימושים צבאיים", אמר מישי.
"איזה שימושים צבאיים יכולים להיות לגשם צבעוני?" שאל החתול
שתום העין.
"אם אתה במצב מלחמה עם מדינה שכנה אתה יכול להוריד עליהם גשם
בצבע אדום וזה מלכלך להם את הכביסה ומעצבן אותם כהוגן", אמרה
פיצי.
"אח, אתם לא רציניים", אמר החתול האפור.
קריאות רמות הפריעו את שלוות השכונה: "עמי, עמי, איפה אתה? אתה
עוד תצטנן בגשם הזה חמודי".
"גברת גולדשטיין עוד פעם מחפשת את הבולדוג שלה", אמר החתול
שתום העין.
ובאמת, גברת גולדשטיין הופיעה בכניסה לחצר ומטריה בידה. "גברת
ננה", היא צעקה בקול רועש.
ננה ניגשה לחלון באנחה. "כן, גברת גולדשטיין?"
"הבולדוג שלי, עמיעד גולדשטיין, נעלם. קפץ מהמרפסת של הקומה
הראשונה בגשם כזה, והוא יצטנן חס וחלילה. את יודעת שהוא סגן
אלוף הארץ".
"כן, גברת גולדשטיין, אמרת לי אין ספור פעמים."
"ראיתם אותו במקרה?" שאלה הגברת גולדשטיין.
"כלב רטוב בגשם זה דבר שקשה מאוד להתעלם ממנו" ,אמר החתול
האפור. "ריחו נישא למרחוק".
"אני לא ראיתי", אמרה ננה, "אבל אני משוכנעת שהחבורה הזאת
יודעת. מעט מאוד נסתר מעיניהם".
"יש לכם מושג איפה האדון הבולדוג?" היא שאלה את החתולים.
"כן", אמר חתול שחור קטן ורזה. "בבית של לאה גולדברג יש כלבת
פודל קטנה חדשה. האדון בולדוג מאוהב בה. הוא שם עכשיו".
"מי זו לאה גולדברג?" שאל החתול הג'ינג'י.
כולם התבוננו במישי בציפייה לתשובה.
"לאה גולדברג הייתה מספרת סיפורי ילדים וכותבת שירים ידועה
מאוד", אמר מישי, "היא גרה פעם ברחוב ארנון בבית הלבן". הוא
הצביע בכפו לכיוון רחוב ארנון.
"אני יכול לשמוע את הבולדוג נובח שם", אמר החתול השחור שניחן
בשמיעה טובה.
"מה הוא אמר", שאלה ננה את פיצי. "אולי תתרגמי לי?"
פיצי התבוננה בה וללא מילה ירדה מהחלון. "שאני אעזור לכלבים?
לימים טובים הגענו".
ננה, שאמנם לא התמצאה בריח של כלבים רטובים בגשם, אבל תנועת
ידו של מישי לא נעלמה ממנה וגם היא ידעה היטב מה קורה בשכונה,
אמרה לגברת גולדשטיין: "ברחוב ארנון בבית לאה גולדברג יש
פודלית חדשה. יש לי הרושם שעמי הלך לביקור שכנים".
"ואיפה זה הבית?" שאלה הגולדשטיינית.
"הרחוב הראשון שמאלה. בית לבן עם שלט לכבוד הסופרת הידועה.
ועכשיו גברת גולדשטיין, אם תרשי לנו אנחנו באמצע שיעור
באופרה."
"לעמי שלי יש קול בריטון נפלא", אמרה הגולדשטיינית. "האם תרשו
לו להצטרף למקהלה?"
"אם הוא יצטנן בגשם הזה ויהיה צרוד הוא לא יתאים לנו", אמרה
ננה. "אני מציעה שתרוצי ותחפשי אותו". וגברת גולדשטיין מיהרה
בגשם והמשיכה לקרוא לעמי שלה.
"איזה נודניקית הפולנייה הזו", אמר החתול הג'ינג'י.
"אבל תודו, גפילטע פיש היא יודעת לעשות", אמר חתול אפור עם
כתמים לבנים.
"איזה גפילטע פיש מתוק", אמר החתול הפרסי. "גועל נפש".
"זו שאלה של טעם", אמר החתול האפור. וזה בעצם מה שחתולים
מדברים עליו כשהם יושבים בערב תחת מרפסת ומתבוננים בגשם.
באותו רגע עצמו שננה, גברת גולדשטיין והחתולים דיברו על ריחות
של כלבים רטובים ועל גפילטע פיש, לא רחוק מהם, ברחוב ארנון,
התקדמה בעלטה היורדת על הרחוב מכונית גדולה שחורה וחשודה
באורות כבויים. כאשר היא הגיעה מול הבית בו גרה בעבר לאה
גולדברג נפתחה הדלת וגבר גבוה במעיל שחור יצא החוצה, הוא הוציא
מכיסו חבילה קטנה וריחנית. "עמי", הוא קרא, "עמי, נקניק שאתה
אוהב, תריח, והטעם אלוהי."
עמי הבולדוג שעמד שם, מצפה לאהובתו הפודלית שתצא למרפסת, הפנה
את ראשו, התלקק וצעד לכיוון הריח המשכר בהיסוס.
"קדימה עמי, תפוס", קרא הגבר במעיל השחור והשליך את החבילה עם
הנקניק בעד הדלת הפתוחה לתוך המכונית. עמי הבולדוג הגרגרן זינק
אחרי הנקניק ודלת המכונית נטרקה מייד מאחוריו והמכונית נעלמה
בחריקת צמיגים לתוך האפלה.
גברת גולדשטיין כמובן לא מצאה את עמי הבולדוג שלה ולא הפסיקה
לקרוא לו כל הלילה, מפריעה לכולם לישון.
בבוקר היו תלויות על העצים בשדרה מודעות עם התמונה של הבולדוג,
מציעות 1000 ש"ח למוצא הישר.
ב-10 בבוקר קפץ החתול האפור על אדן חלון המשרד. "בוס..." הוא
אמר בהתרגשות.
מישי צעד בחדר מצד לצד, מכתיב את הביוגרפיה שלו למזכירתו פיצי
שהייתה מדפיסה על המחשב.
"אני בדיוק באמצע פרק ילדות רגיש שלי", הוא אמר לחתול האפור,
"כדאי שזה יהיה חשוב."
"הבולדוג נעלם ויש פרס של 1000 ש"ח על ראשו", אמר האפור.
"אלו הולכים להיות ה-1000 שקלים הקלים ביותר שעשינו", אמר מישי
ושפשף כפותיו בהנאה. "הכלב השוטה הזה הלך לאיבוד בגשם ובטח
מסתתר מפוחד תחת פח זבל. גברת פיצי נא להכריז על פגישת משרד
מיד."
"וילדותך?" שאלה פיצי.
"המציאות חשובה מהעבר", אמר מישי, "מהירות התגובה שלנו משחקת
פה תפקיד חשוב."
המזכירה פיצי הכריזה דרך החלון על פגישת החירום ביללות גדולות
ותוך דקה התכנסו חברי הצוות תחת החלון.
"הג'ינג'י ייגש לרחוב ארנון וידבר עם גברת שכטר מוועד הבית
שם", תדרך אותם מישי, "שום דבר לא נעלם מעיניה, תבדוק מה היא
יודעת על אתמול בלילה בפרטי פרטים.
"הפרסי והאפור ייגשו לבית של גברת גולדשטיין ויבררו עם החתולים
שם אם היה איזה אירוע חריג לאחרונה. אם תראו את הגברת
גולדשטיין תתפצלו והאפור יעקוב אחריה.
"האחרים יתפזרו ברחובות הסמוכים וישאלו שאלות. תנסו למצוא
מתנדבים בקרב חתולי החצר. נתכנס פה ב-12:00."
בחצי היום התכנסו כל חברי המשרד לדווח, פרט לחתול האפור. החתול
הג'ינג'י היה נרעש ביותר. "אתמול בערב", הוא אמר, "כנראה בדיוק
באותו זמן שגברת גולדשטיין עמדה וקשקשה לנו פה, נחטף הבולדוג
שלה ממש בכניסה לבית של לאה גולדברג. על פי עדות גור חתולים
ערני שהסתתר מתחת לשיח בחצר הופיעה מכונית גדולה ושחורה, אדם
לבוש מעיל שחור עם שפם הראה לכלב נקניק, כנראה סרסיצ'ה בולגרית
לפי הריח. הוא זרק את הנקניק למושב האחורי והכלב הפתי הזה קפץ
אחרי הנקניק. האיש סגר את הדלת והמכונית נעלמה. בשל הגשם היו
הרחובות ריקים מאדם."
"מה זה סרסיצ'ה?" שאלה גברת פיצי.
"זה נקניק עם ריח חריף מאוד שהולך ממש טוב עם צנימים ויין
אדום. זה נקרא גם לוקנקה", אמר חתול ממוצא איטלקי וליקק את
שפתיו.
"אההה", אמר מישי, "גסטרונומיה אחר כך. עוד משהו לדווח?"
"ועוד איך", אמר הפרסי, "הגברת בעלת הבולדוג לא יצאה מהבית,
החתולים בחצר סיפרו שכבר כמה לילות מגיע אדם לבוש מעיל שחור
ושפם דומה לתיאור ששמענו מהג'ינג'י. הוא נודף ריח חזק של נקניק
אז זה זיהוי ממש וודאי. הוא מסתתר בצד ומשקיף למרפסת של קומה
א'. יש לנו פה מקרה קלאסי של חטיפה יזומה. האפור נשאר לשמור על
יד הבית."
"יפה", אמר מישי בסיפוק, "אנחנו ננהל עכשיו שמירה כפולה הדוקה
על המרפסת. הפושע תמיד חוזר למקום הפשע. אתם תתחלקו לזוגות
ותתחלפו בכל שעתיים, כל זוג חוזר ומדווח".
ב-5 אחרי הצהריים הגיעה ננה, ראש לשכתו של הבלש מישי, הביתה.
החתול הג'ינג'י, המלווה הקבוע שלה, ליווה אותה מהחנייה שלה
הביתה ורץ מהר להחליף משמרת לפני בית הבולדוג. ננה הכינה לכל
הנוכחים ארוחת ערב והתיישבה לקרוא את הדואר.
"אני לא מבינה את כל הפקסים האלו", היא התלוננה, "המועצה לחתול
הישראלי מזמינה אותי לכנס השנתי, אגודת היבואנים למזון חתולים
מבקשת להודות לי על המלצותיי לשיפור הטעם??? מסעדת דגים שצ'ופק
מודיעה לי שבקשותיי לשאריות דג לחתולי רחוב נזקקים נבדקת
בעיון. מה זה כל השטויות האלו? אני לא יכולה להחזיק שני חתולי
בית בשקט בלי שכל העולם יטריד אותי?"
מישי ופיצי השתדלו להציג פנים תמימות כאילו הדבר אינו נוגע
להם.
"אנחנו צריכים מכונה לגריסת נייר", לחשה פיצי למישי, "אני לא
יכולה לטפל לבד בכל הניירת."
בשמונה צלצל הטלפון ומישי זינק מודאג, זוג הבלשים האחרון
בתפקיד לא חזר לדווח וברור היה לו שמשהו קרה.
"זה בשבילי", הוא צעק במתח.
"סליחה???" אמרה ננה, "לרגע חשבתי מהתגובה שלך שאתה מצפה
לטלפון. הלו?"
היא הקשיבה בעניין. "מה את אומרת?" היא חזרה ואמרה. אחרי שהיא
הניחה את השפופרת היא אמרה בפליאה. "מכתב עם בקשת כופר נפש
נזרק לפני כשעה למרפסת של גברת גולדשטיין. החוטפים מבקשים
100,000 ש"ח או שיקצצו לבוקסר האומלל את האוזניים."
"נשמע רעיון טוב", אמרה פיצי, "אני בעד שיקצצו לו."
"אני יודעת שזה נשמע לכם איום", אמרה ננה. "אם רק הייתם מבינים
מה אני אומרת הייתם יודעים להעריך את חיי השלווה והביטחון שיש
לכם פה אצלי. אתם ממש מנותקים מהעולם."
והיא הלכה לחדר השינה.
מישי זינק לחלון, החתול שתום העין כבר חיכה לו בחוץ. "בוס",
הוא אמר, "הלכנו להחליף את הג'ינג'י והאפור והם לא היו על
המשמרת. השחור נשאר לחכות ואני באתי לדווח."
"אפשר לבטל שמירה", אמר מישי, "מה שקרה כבר קרה, רק נותר לנו
לחכות בסבלנות ולצפות לטוב."
עד חצות הלילה מישי לא הצליח להירדם, הלך מצד לצד וכסס
ציפורניים בעצבנות.
לבסוף בחצות נשמעה שריקה קלה. החתול הג'ינג'י עמד שם. "נו נו",
אמר מישי בקוצר סבלנות.
"לקראת סוף המשמרת שלנו, עם רדת החשיכה, הופיעה מכונית גדולה
שחורה ליד הבית של הבולדוג", אמר הג'ינג'י, "אישה לבושה בחולצה
כהה ובג'ינס קפצה מהמכונית, זרקה מעטפה למרפסת הקומה הראשונה
וחזרה למכונית שהסתלקה מייד. הצלחנו, האפור ואני, להיצמד לפגוש
האחורי כשהמכונית עצרה ברמזור של בן יהודה. המכונית עברה את
הכיכר וחנתה לפני בית בפינסקר כ-10 דקות נסיעה מכאן. הנהג,
משופם במעיל שחור, והבחורה נכנסו לדירה בקומת קרקע מאחור,
האפור התגנב לחצר ושמע את היבבות של עמי הבולדוג. הוא מוחזק
בחדר אחורי נעול עם וילונות בחלון."
למחרת בבוקר, כשננה יצאה לעבודה, חיכה לה החתול הג'ינג'י
כהרגלם ליד דלת הכניסה אבל במקום ללוות אותה למכונית הוא החל
למשוך במכנסיה, ללכת הלוך ושוב וליילל.
"בחיי", אמרה ננה, "נראה לי שאתה מנסה להוביל אותי להיכן שהוא.
מותק, אני אאחר לעבודה."
אבל החתול הג'ינג'י הוסיף והתעקש ולבסוף היא השתכנעה ממראה
פניו המודאגות והלכה אחריו.
החתול הוביל אותה לחצר אחורית בבית ברחוב פינסקר. "תראו מי כאן
גם כן," אמרה ננה בהפתעה, "החתול האפור, אני מכירה אותך! אתה
מבאי חצרנו, מה אתה עושה כאן? משהו באמת קורה אם גם אתה פה, זה
לא יכול להיות מקרי".
היא הביטה לחצר האחורית ואחר כך הציצה דרך חריץ בוילון ונשמתה
נעתקה. "הבולדוג של גברת גולדשטיין", היא לחשה. "עמי, עמי",
למשמע קולה קפץ הבולדוג לחלון פרץ ביללות והצמיד את אפו
לחלון.
ננה חזרה נרעשת לרחוב, הוציאה את הטלפון הסלולרי שלה והתקשרה:
"גברת גולדשטיין, מצאתי את עמי. כן, כן, הוא מוחזק בחצר בית
ברחוב פינסקר 18, תתקשרי למשטרה... גברת גולדשטיין, תפסיקי
לקשקש, תתאפסי על עצמך ותעשי מה שאני אומרת לך."
"בוא נלך", אמר החתול האפור, "עשינו את שלנו."
"בחיים לא", אמר הג'ינג'י, "עכשיו מתחילה המסיבה האמיתית."
בערב חזרה ננה הביתה. מישי ופיצי כבר היו מעודכנים לגבי
הארועים אבל מאחר שהם לא רצו לאכזב אותה הם התנהגו כאילו זו
הפעם הראשונה עבורם שהם שומעים את הסיפור.
"השוטרים חיכו בבגדים אזרחיים ברחוב", סיפרה ננה בהתלהבות,
"ואז הגיעה מכונית שחורה גדולה, יצא ממנה גבר במעיל שחור ושפם
ואישה בלי שפם והשוטרים זינקו עליהם. גברת גולדשטיין רצה פנימה
ועמי הבולדוג קפץ עליה בהתלהבות רבה. השוטרים לקחו את החוטפים
והגברת גולדשטיין לא הפסיקה להודות לי."
"והאלף שקלים?" שאל מישי בהתלהבות.
"היא רצתה לתת לי את 1000 השקלים פרס אבל כמובן שוויתרתי
עליהם", המשיכה ננה.
"לאא!!!" צעק מישי, התהפך על גבו וכיסה את עיניו בידיו, "אני
לא רוצה לשמוע."
"מה קרה?" שאלה ננה, "אמרתי משהו לא בסדר?"
"ביזנס זה ביזנס", יילל מישי, "איך יכולת?"
"נו, אתם רואים", אמרה ננה, "בזמן שאתם ישנים לכם פה בטלנים,
אימא שלכם תופסת פושעים. בואו נתבונן בחדשות."
"מבצע החטיפה שהרעיש את המדינה כל היום הסתיים הערב בטוב",
אמרה הקריינית בטלוויזיה. "עמי גולדשטיין שזכה במספר תארים
ישראליים בתצוגות כלבים, הוחזר בשלום על ידי אזרחית ישרה
שטיילה עם חתולה וזיהתה את הכלב המפורסם מתמונותיו. אחד
החוטפים החזיק בכיסו נקניק סרסיצ'ה שנקרא גם לוקנקה והחתול
נמשך לריח החזק והוביל את גבירתו לחצר הבית בו הוחזק הכלב."
"טוב," אמרה המזכירה פיצי לבלש הידוע, "אם לא פרס של 1000 ש"ח
לפחות יצא לך מזה פרק יפה בביוגרפיה שלך."
פרק חמישי - מסתרי החתול הבלתי נראה
בלש פרטי מישי ישב וקרא את עיתון הבוקר. "נעלם-נגנב חתול בעל
חשיבות מדעית רבה." הוא קרא בעניין: "אמש בסביבות השעה 7:30
בערב נעלם כנראה חתול, שנטל חלק בניסוי מדעי חשוב של פרופסור
שרדינגר. החתול הוא רכוש המחלקה לפיזיקה באוניברסיטת ת"א. הוא
היה בקופסת קרטון גדולה במושב האחורי במכוניתו של המדען הראשי
של האוניברסיטה, אשר עצר ברחוב בן יהודה לא רחוק מפינת שדרות
בן גוריון לקנות גלידה איטלקית. כאשר חזר המדען כעבור מספר
דקות ופתח את הקופסה הוא לא מצא את החתול יותר. החתול הוא בעל
חשיבות מדעית רבה. כל מי שנתקל באירועים תמוהים ובלתי מוסברים
הקשורים לחתולים מתבקש לדווח לאוניברסיטה בהקדם ויבוא על שכרו.
הציבור מתבקש להיות ערני."
"מודעה משונה." אמרה המזכירה פיצי שישבה ליד שולחנה וצבעה את
ציפורניה בלק שקוף. "ומה זה נוגע אלינו?"
"האם שמת לב שלא ניתן שום תיאור לחתול?" שאל מישי. "לא נשמע לך
מוזר שהם כל כך מעוניינים בחתול ואפילו לא מתארים אותו?"
"ומה זה הכנראה?" שאלה פיצי, "או שנעלם או שלא נעלם."
"או, הוא נעלם בהחלט," אמר מישי, "וזו כוונתם לאירועים תמוהים
ובלתי מוסברים."
"אתה לא מתכוון: החתול 'נעלם' כמו 'בלתי נראה'?" שאלה פיצי,
"הרי אין דבר כזה."
"יש הרבה דברים תמוהים ומשונים בפיזיקה כמו שגילה איינשטיין."
ענה מישי.
"הוא לא גר בשכונה שלנו," אמרה פיצי, "ופה אף פעם לא מגלים שום
דבר בלתי רגיל."
"אלברט איינשטיין," הבהיר מישי, "היה חוקר תיאורטי בפיזיקה."
"מה זאת אומרת תיאורטי?" שאלה פיצי.
"פירושו שהוא לא עבד במעבדה ממש אלא כתב מאמרים בנושא, על סמך
המאמרים שלו פותחו שלושה ענפים שונים בפיזיקה ולכן הוא גם זכה
בפרס נובל לפיזיקה שזה פרס חשוב מאוד. מאחר שהוא היה יהודי בן
גוריון הציע לו בזמנו להיות נשיא מדינת ישראל, אך איינשטיין
נאלץ לדחות את הכבוד הזה כי פיזיקה באמת הייתה חשובה לו ולא
היה לו זמן להיות נשיא." אמר מישי.
"והמחקרים שלו קשורים לחתול הבלתי נראה שלך?" שאלה פיצי, "וגם
אם נאמין שיש חתול בלתי נראה איך אתה חושב למצוא חתול בלתי
נראה בעיר גדולה כזו?"
"להיות חתול רחוב זה לא קל גם אם אתה בלתי נראה," אמר מישי,
"ומכיוון שהחצר שלנו היא מרכז החתולים הקרוב ביותר למקום בו
נעלם החתול הוא יגיע לכאן בעצמו ובאופן טבעי, וכאשר נראה
אירועים תמוהים ובלתי מוסברים נבין שהוא כאן."
"ואיך תתפוס אותו אם לא תראה אותו?" שאלה פיצי.
"אנחנו יכולים לקחת את הפודרה החומה לפנים מארון האיפור של
ננה, נפזר אותה על החתול הבלתי נראה אחרי שייפול במלכודת שנכין
לו, ואז נראה אותו ולא יהיה קשה לתפוס אותו", ענה מישי.
"בשום פנים ואופן לא!" הודיעה פיצי, "הפודרה של ננה עולה 40
יורו לקופסא. אל תחשוב על זה אפילו, כי אם רק נעז לגעת בזה
אנחנו יכולים להתחיל לארוז את החפצים שלנו ולחפש כרטיסי טיסה
לברוח לדרום אמריקה."
"אוף, נשים," אמר מישי, "טוב, אז נשתמש בטלק לבן רגיל מארון
הנעליים."
בערב חזרה ננה מאוחר. היא החזיקה בידה שקית נייר שריח משגע נדף
מתוכה. ריח של סלט טונה שלא מהעולם הזה. שני החתולים הקיפו
אותה ושכחו מהחתול הבלתי נראה.
"ידעתי שזה יתפוס אתכם," אמרה ננה, "לא לקפוץ עליי, זה הרי
בשבילכם." והיא שמה להם בכלי האוכל שלהם את המעדן המדהים ביותר
שהם אכלו אי פעם.
"תשאירי קצת," לחש מישי לפיצי, "נשים את זה בחוץ. הריח נודף
לקילומטרים. אם זה לא ימשוך את החתול אני לא יודע מה ימשוך."
ננה התיישבה ליד הטלפון ובזמן שהם אכלו הם הקשיבו לשיחתה.
"את שומעת," היא אמרה בטלפון לחברה, "חזרתי כעת מלחם ארז באבן
גבירול, הם השיקו היום את סלט הטונה שלהם, משהו אלוהי. הם
שומרים את המתכון בסוד כמוס."
"אולי הם ימכרו את המתכון בכסף?" שאלה החברה.
"הם לא מוכנים לשמוע על לגלות את הסוד. הייתי מוכנה להתחתן עם
ארז קומרובסקי, בעל המקום, רק עבור המתכון והוא לא הסכים.
תאמיני לי זה שווה."
"להתחתן בשביל מתכון טונה?" אמר מישי בבוז.
"אני הייתי מתחתנת איתו בשביל המתכון גם," אמרה פיצי, זוללת
בכל פה, "צריך לחשוב על העתיד."
"ומה רע לך פה?" שאל מישי, "את עובדת במשרד בילוש מכובד במרכז
העיר."
"אדון מישי," אמרה פיצי, "אל תזכיר לי את זה. מכובד אתה קורא
לעצמך? מתי שילמת לאחרונה ביטוח לאומי עבורי? מה אתה יכול
להבטיח לי לעת זקנה? אם ננה הייתה מציעה לי נישואין עבור
המתכון לטונה, בשנייה הייתי נוטשת אותך עבור המתכון."
"את יודעת," אמר מישי, "שעובדים יפנים נשארים במקום עבודה אחד
כל חייהם?"
"אני לא יפנית, תודה לאל," אמרה פיצי, "ואני בטוחה שבמקום
העבודה שלהם המשכורת מגיעה בזמן."
אחרי שסיימה את שיחת הטלפון התיישבה ננה מול הטלוויזיה בכורסת
הנדנדה שלה, מלטפת את פיצי וצופה בחדשות.
"אירועים תמוהים ובלתי מוסברים ברחוב בן יהודה," אמרה הקריינית
בקול נרגש. "מוצרי חלב נעלמים במכולת אל מול עיני לקוחות
היסטריים. קולות חתולים מייללים ברחוב מתוך חלל האוויר הריק."
ואז ניתן ראיון עם דובר אוניברסיטת ת"א שטען בלהט שאין שום קשר
בין החתול הנעלם לאירועים המסתוריים. "המשך יבוא?" שאלה הכתבת
בטון דרמטי.
"רואה?" אמר מישי, "יש או אין חתול בלתי נראה?"
בלילה אחרי שננה הלכה לישון עמדו מישי ופיצי מאחורי התריס עם
קופסת הטלק בכפותיהם. שאר חתולי החצר שמרו חלק מהאוכל שלהם
מארוחת הערב והביאו אותו אל מתחת לחלון. אחר כך הם הסתתרו בסבך
השיחים כפי שתיאמו מראש וכולם חיכו בסבלנות רבה. אחרי צפייה
ארוכה תפס מישי בזרועה של פיצי. "תראי, על החול!" הוא הצביע -
טביעות כף של חתול הופיעו על החול בקטע השביל המוביל בין דרך
הכניסה לאוכל, ואז למול עיניהם המשתאות החל האוכל להיעלם
לאוויר הריק, ממש כאילו חתול בלתי נראה אכל אותו.
"עכשיו," לחש מישי. הוא פתח בשקט את התריס ושניהם נשפו את הטלק
הלבן באוויר מעל האוכל. בתוך ענן האבק נראתה בפירוש צורה של
חתול בית גדול.
"להתקיף!" צעק מישי, וחברי הכנופיה שלו זינקו מהשיחים והקיפו
את החתול הלבן מטלק. החתול נסוג בהפתעה, לכוד משלושה צדדים ואז
הוא פרץ בריצה לכיוון דלת הכניסה של הבית. באותו הרגע ממש
נפתחה הדלת ובפתח עמדה הגברת רגב, הגברת שתמיד שופכת מים מקומה
שנייה על החתולים כשהם רועשים מדי. היא הייתה לבושה בגדי ערב
ובידיה החזיקה מגש גדול ובו עוגת יום הולדת גדולה. החתול הלבן
זינק מתוך ענן הטלק בבהלה וקפץ על הגברת שבדיוק יצאה מאור חדר
המדרגות לחשכת החצר ובעיניה נראה החתול כמו שד גדול וזה בדיוק
מה שהיא צעקה מייד: "שד, הצילו משטרה!"
העוגה עפה מיד באוויר וכיסתה את פניה ובגדיה בקרם. החתולים
ברחו לכל הכיוונים ובהמולה הרבה נמלט החתול הבלתי נראה ונעלם.
למשמע הצעקות הגיעה ננה בריצה מחדר השינה שלה בכותונת לילה
והייתה הראשונה לצאת החוצה. אורות נדלקו בחלונות ובמרפסות
ואנשים מבולבלים ביקשו לדעת מה קורה.
כאשר נרגעה הגברת רגב ממלמוליה הבלתי ברורים וננה חזרה הביתה
היא מצאה את שני החתולים שלה שוכבים על המרבד האדום שלהם
מחובקים כזוג יונים ונוחרים קצובות או לפחות עושים את עצמם.
"לא נורמאלית הגברת הזאת!" אמרה ננה, "ואתם, כל העולם בחוץ
בהיסטריה, רק אתם ישנים כאילו כלום לא נוגע לכם. איזה חיים."
אחרי שהיא הלכה לישון לחשה פיצי למישי: "אמרתי לך שזה לא
יצליח."
"אל תדאגי," אמר מישי, "עד מחר אחשוב על משהו אחר."
"הוא לא יחזור יותר," אמרה פיצי.
"הוא יחזור! אני חייב לתפוס אותו."
ובחדשות בטלוויזיה בבוקר ניתן ראיון מוקלט בו כיכבה גברת רגב
השכנה שטענה בלהט ששד לבן בצורת חתול התנפל עליה אתמול בלילה
בזמן שהייתה בדרך למסיבת יום ההולדת של אחותה: "הכנתי עוגת
גבינה והעוגות שלי ממש מפורסמות. אני בטוחה שהוא ניסה לחטוף
אותה."
המראיינת טעמה מחתיכות העוגה שנתקעו בשערה של גברת שוורצמן
ועיוותה את פניה בבחילה. "עד מתי יסבלו תושבי שדרות בן גוריון
מתופעות בלתי מוסברות?" היא שאלה בטון דרמטי.
"אנחנו חייבים לשנות את השיטה", אמר מישי לפיצי, "הטלק טוב
לזמן קצר. כשחתול בורח הטלק מתפזר ושוב איננו יכולים לראות
אותו. אנחנו צריכים למצוא משהו קצת יותר קבוע ויש לי רעיון. את
זוכרת את התרופה נגד כאבי בטן שקיבלנו מננה כשאכלנו יותר מדי
דגים כבושים? בתרופה הזו היה זרחן והיא זרחה והאירה בלילה בתוך
קערת האוכל כשהאור היה כבוי. אם נצליח להאכיל את החתול הבלתי
נראה הוא יזרח בחשיכה ויהיה קל למצוא אותו."
"שווה לנסות", הסכימה פיצי.
"חכי, אני אביא את התרופה הזו", אמר מישי והלך לחדר האמבטיה
לארון התרופות.
"בשום אופן לא!" אמרה פיצי בפסקנות. "אתה לא לוקח תרופה לבד!"
"אני בטוח שאני יודע איזו תרופה זו," אמר מישי, "אני מכיר את
הבקבוק."
"זה," אמרה פיצי, "אחד הדברים המסוכנים ביותר שניתן לעשות.
יותר תאונות קורות בבית מאשר ברחוב בגלל בטחון מופרז. אתה עלול
בטעות להרעיל את החתול המסכן."
"טוב," הסכים מישי, "נחכה לננה."
בערב לא נגע מישי בארוחת הערב שלו ועשה הצגה של כאב בטן וננה
מזגה לקערה שלו מעט מהתרופה. החתולים ידעו שאכן זו התרופה
הנכונה - לאחר שכיבו את האורות והיא זרחה בחשיכה, ואז הם
העבירו בזהירות את קערת האוכל דרך החלון לחתולים בחצר שהציבו
אותה תחת המנורה בכניסה באור כדי שלא תזהר ותזהיר את החתול
שמשהו חשוד שם. הם הוסיפו קצת דג טונה שריחו נודף למרחוק וכולם
המתינו בסבלנות, הפעם מסתתרים רחוק יותר.
בחצות הלילה הגיע החתול הבלתי נראה, כנראה שהוא בדק את החצר
היטב ולאורך זמן והעובדה שהאוכל לא ניצב תחת החלון הרגיעה אותו
ואז לאט לאט (הם ראו את טביעות כפותיו מופיעות בחול) הוא קרב
לאוכל והחל ללקק בביטחון הולך וגובר.
כשהוא סיים פתח מישי את התריס ואמר: "אהוי חתול בלתי נראה,
אפשר להחליף איתך מילה או שתיים?" הוא לא ראה את החתול כמובן
אבל אור ירוק זוהר נראה מנתר בכניסה לחצר ובורח לכיוון השדרה.
החתול הג'ינג'י והאפור זינקו אחרי האור הירוק וכעבור מספר דקות
חזרו כשביניהם הם מובילים משהו בלתי ברור זורח בירוק כמו
גחלילית גדולה.
"מצאנו אותו מסתתר תחת ספסל בשדרה", הם הסבירו, "אבל הזרחן
הירוק הסגיר אותו בחשכה."
מישי פנה לחתול הבלתי נראה. "אנחנו מבקשים לעזור לך," הוא אמר
בעדינות. "כולנו חברים פה. קראנו עליך בעיתון ושמענו
בטלוויזיה, האם אנחנו יכולים לעזור במשהו?"
"אני בלתי נראה," אמר קול מבוהל של חתול בחשיכה, "במה אתם כבר
יכולים לעזור? אתם יודעים איזו הרגשה משונה זו? אנשים נבהלים
כשאני עובר לידם ונוגע בהם בטעות, אני אפילו לא יכול לראות את
עצמי ולהסתרק בבוקר."
"למה ברחת מהניסוי באוניברסיטה?" שאל מישי.
"כייוון שכחתול בלתי נראה אני כל היום בבדיקות רפואיות. רצו
לנתח אותי למטרות מדעיות ולא נראה לי שהסוף שלי יהיה טוב. אני
בסך הכל רוצה להיות חתול שגרתי שחי חיים נורמליים."
"היה כתוב בעיתון שאתה בניסוי של פרופ' שרדינגר. האם אתה החתול
שלו?" שאל החתול האפור את החתול הבלתי נראה. "הוא לא ידאג
לך?"
"שרדינגר זה האדם שהמציא את הניסוי", הסביר החתול הבלתי נראה
בטון עגום. "אני הייתי חתול רחוב וכגור לקחו אותי ממכלאת
חתולים לניסויים במעבדה של האוניברסיטה. אין לי משפחה. ועכשיו
תראו אותי, זאת אומרת, מה יהיה גורלי?"
"המצב שלך הוא זמני," הרגיע אותו מישי, "קראתי על הניסוי
באינטרנט. תוך שבועיים אתה תהפוך להיות נראה מחדש 'כאחד האדם'.
בינתיים אני מציע שתישאר איתנו פה בחברת חברים שיעזרו לך עד
שתהיה נראה. יש לנו אוכל בשפע ותוכל להיות איתנו. ננה לא תראה
אותך." והוא פתח את שלב התריס במרפסת שהייתה דלת הכניסה
והיציאה הסודית שלהם, והחתול הבלתי נראה נכנס פנימה.
"כיצד אני יכול להודות לכם?" שאל החתול הבלתי נראה שהיה כעת רק
קול בלתי נראה.
פיצי קפצה בבהלה כששמעה את הקול מאחוריה. "קודם כל," היא אמרה,
"תשתדל לעשות קצת רעש כשאתה הולך כדי שנדע איפה אתה."
"מממ... יש לי רעיון כיצד תוכל לעזור לנו," אמר מישי, "אתה
יודע איפה לחם ארז באבן גבירול?" והוא הסביר לחתול הבלתי נראה
לוחש לו באוזנו הבלתי נראית.
למחרת בבוקר, אחרי שננה גמרה להתלבש, בדרך לעבודה היא עברה ליד
השולחן הקטן עליו היו כלי האוכל של החתולים, 'הבופה של מישי',
כך היא קראה לזה.
"וואו," היא אמרה בהתרשמות עמוקה, "היום אתם רעבים במיוחד!
אכלתם כמו שלושה חתולים."
פיצי ניגשה אליה כשהיא מחזיקה בכפה דף נייר מקופל.
"פיצי במה את משחקת?" שאלה ננה בחשדנות. "באיזה דף נייר חשוב
שלי?" והיא לקחה את דף הנייר, פתחה אותו ועיניה נפערו בגדול,
"המתכון לסלט הטונה של לחם ארז! איפה מצאת את זה?" היא גמגמה,
ולאחר רגע של תדהמה היא תפסה את פיצי וחיבקה אותה בחוזקה. "אני
לא יכולה להתחתן איתך," היא אמרה, "אבל כמו שהבטחתי, מי שימצא
לי את המתכון יישאר איתי תמיד תמיד, כאילו שגם ככה לא הייתם
נשארים איתי לתמיד." והיא הלכה לעבודה בשמחה, ושלושת החתולים,
אחד מהם בלתי נראה, השתרעו להם על הכורסה באור השמש והמשיכו
לישון שנת חתולים רגועה ומאושרת.
פרק שישי - בעקבות אוצרו של הסולטן התורכי
"הי בוס, אתה ער?"
מישי התמתח. תנומת יום שישי אחר הצהריים, אם מישהו מעיר אותו
כדאי לו מאוד שתהיה סיבה טובה.
"יש לי משהו מעניין עבורך."
מישי ניתר על אדן החלון.
"מה מתחולל, שתום עין?" הוא שאל.
שתום העין הושיט לו מבעד הסורגים מטבע חום ישן. "מה דעתך על
הדבר הזה?" הוא שאל את מישי.
"ואו", אמר מישי, "שנים לא ראיתי דבר שכזה!" הוא הפך את המטבע
מצד לצד. "זהו מטבע מתקופת התורכים."
"אתה מתכוון מטבע מתורכיה?" שאל שתום העין.
"לא. לא", אמר מישי, "מטבע מהתקופה שהארץ הייתה שייכת לתורכים.
לפני שהאדון דוד בן גוריון הקים את המדינה..." הוא הצביע לעבר
בית בן גוריון הירוק מהצד השני של הכביש. "... היו פה..."
"...האנגלים." השלים שתום העין את המשפט.
"נכון, תקופת המנדט הבריטי, האנגלים." אישר מישי. "הבריטים
כבשו את הארץ במלחמת העולם הראשונה מהתורכים. האנגלים,
האוסטרלים, אפילו חיילים הודים, כולם היו נתיני הממלכה
הבריטית, והם נשארו בארץ כ-30 שנה. ולפני הבריטים היו פה
התורכים כ-400 שנים. ארץ ישראל הייתה חלק מהאימפריה התורכית
שנקראה האימפריה העותומנית."
"וזה מטבע עתיק בן מאות שנים?" שאל בהתרגשות החתול שתום העין.
"לא, לא עתיק. אני מצטער לאכזב אותך," אמר מישי, "רק ישן."
"איך אתה יכול לדעת ממתי זה?" שאל שתום העין, "אין תאריך על
המטבע."
"מממ... בעצם יש", אמר מישי, "אבל הוא כתוב בספרות ערביות. זה
מלפני שהתורכים התחילו לכתוב באותיות ובמספרים כמו במדינות
המערב. אתה רואה את הציור המשונה הזה על המטבע? זו החותמת
הרשמית של הסולטן עבדול חמיד ה-2. כל סולטן, כשעלה לשלטון, היה
מקבל מהציירים שלו דוגמאות חתימה יפות, והיה בוחר אחת כחותמת
אישית. בכניסה ליפו, מעל הכניסה לבניין משטרת יפו, חקוקה בשיש
בדיוק חותמת כזו. בכל פעם שאני עובר שם עם ננה במכונית אני
מתבונן בה. מכיר את הבניין? לא רחוק ממגדל השעון, ליד פיתות
אבולעפיה."
החתול שתום העין הניד בראשו בתנועה לא מחייבת.
"היכן מצאת את המטבע?" שאל מישי.
"יש לי חברה חדשה." אמר שתום העין בגאווה, "בדיזנגוף 120.
בגינה, מאחורי הבניין, יש מבנה ישן לפחי זבל שלא משתמשים בו,
וכשישבנו מתחת לשולחן ישן שבור שהיה שם מצאנו את המטבע בחול.
אתה חושב שהוא היה קבור שם עוד מתקופת התורכים?"
"אני מסופק," אמר מישי. "המטבע נראה במצב טוב ונקי מכדי להיות
קבור שנים באדמה. הוא נראה כאילו הגיע מאספן מטבעות. ומלבד זאת
התורכים עזבו את תל אביב בשנת 1918. ת"א הייתה אז צעירה מאוד.
היו רק רחובות הרצל ורוטשילד. ככר דיזנגוף, שקרויה על שם אשתו
של ראש העיר הראשון, נבנתה בשנות השלושים, ואני מניח שהבניין
בדיזנגוף 120 הוקם בשנות ה-40 או ה-50. נראה שהמטבע הגיע לשם
לאחרונה." מישי הפך את מטבע מצד לצד.
"זה גורם לי להרגיש צעיר", הוא אמר. "ש לי קרוב משפחה בשם
ליקו, שגר בבת ים על גבול יפו, ובעל הבית שלו אוסף מטבעות. אני
מניח שליקו יוכל להוסיף למטבע סיפור שישכיל אותנו."
פיצי התקשרה לליקו וחזרה כעבור רגע עם תשובה: "הוא לא היה יכול
לדבר הרבה," היא אמרה. "הוא ענה לטלפון כשבעל הבית שלו היה
בשירותים, אבל אמר שבשבת הם יהיו בסביבה בביקור אצל אחותו של
בעל הבית, והוא יבוא להתבונן במטבע. הוא נשמע מעוניין."
מישי החזיר את המטבע לשתום העין. "הסתר את זה איפה שהוא," הוא
אמר. "תקפוץ לביקור מחר בבוקר. אני בטוח שיהיה אירוע חברתי
מעניין."
למחרת בבוקר בא לבקר אותם ליקו. הוא בדק את המטבע מכל צד.
חתולי החצר התאספו סביבו והקשיבו קשב רב.
"זה אמנם מטבע מתקופת התורכים," הוא אישר. "מתקופת עבדול חמיד
ה-2. הנה כתובה פה בערבית השנה - 1900. למטבע הזה אין ערך כספי
רב, אבל במקרה שנת 1900 הייתה שנה מעניינת עבור הסולטאן
ועבורנו, ויש סיפור הקשור בה. זו הייתה השנה בה מלאו 25 שנים
לעלייתו של הסולטן לכס השלטון. בנו לכבודו ביפו מגדל שעון יפה,
שעומד עד היום, ובמסגרת החגיגות הגיעה ממצרים משלחת.
"מצרים לא הייתה אז מדינה כמו היום, אלא חלק מאימפריה
העותומנית, כמו שהייתה ארץ ישראל, וכדי להתחנף לסולטן, שלחו לו
המצרים משלחת נושאת מתנות. המתנה החשובה מכולן הייתה פנינה
שחורה גדולה ממקדש על הנילוס. זו הייתה הפנינה הגדולה והמושלמת
ביותר בעולם. יחד עם הפנינה הגיע חתול שחור גדול, שהיה השומר
של הפנינה במקדש. במצרים נחשבו החתולים לחיות קדושות וחכמות.
"עם המשלחת הגיעה גם מלכת היופי של מצרים, שהוענקה לסולטן
במתנה. היא הייתה אמורה להיות אשתו השביעית."
"אמורה?" שאלה פיצי. "סימן שזה לא קרה?"
"נכון מאוד," אמר ליקו, "כאשר הגיעה התהלוכה אל הקישלה, כך
נקרא בניין המשטרה ביפו, התנפלה על המשלחת כנופיית השודדים של
אבו ג'ילדה, השודד הערבי הנודע באכזריותו. אבו ג'ילדה הצליח
לתפוס את הנכבדים המצרים, אבל חלק משומרי הראש התורכים הצליחו
להימלט ולהסתגר בתחנת המשטרה. אבו ג'ילדה דרש את הפנינה
השחורה, ולא - הוא יהרוג בחרב את כל הנכבדים שהוא שבה. כשלא
קיבל את מבוקשו, הוא קיים את איומו והרג אותם עד האחרון שבהם.
"אבו ג'ילדה השודד לא הצליח לפרוץ לבניין המשטרה, וכשהגיע הצבא
התורכי לעזרת התורכים הנצורים בבניין, הוא ברח עם הכנופייה
שלו. הפנינה השחורה נעלמה.
"ראש השומרים ידע שאם הוא יחזור לסולטאן בידיים ריקות ללא
הפנינה היקרה הוא יאבד את ראשו. לכן החליט להיעלם אף הוא,
ולקחת איתו את החתול השחור הפיקח ואת מלכת היופי. אם כבר
לברוח, אז שהיה בסטייל..."
"והפנינה השחורה?" שאלה החתולה החומה קצוצת הזנב במתח.
"הפנינה השחורה נעלמה, ומכיוון שהיא לא נראתה ולא נשמע עליה
מאז, כנראה שראש השומרים לא שיקר ובאמת הוא לא גנב אותה."
"והחתול השחור?" שאלה פיצי בעיניים חולמניות.
"ומלכת היופי המצרית?" שאל החתול הג'ינג'י.
"ההיסטוריה הכתובה לא מספרת מה אירע להם." אמר החתול ליקו, "רק
על ראש השומרים, אבל גם מה שעלה בגורלו נסתר. יש סיפורים
שאומרים שהוא נרצח בידי שודדים במדבר, וסיפורים אחרים שהוא הפך
לסוחר עשיר במצרים. מי יודע. הסולטאן שלח אחריו חיילים לתפוס
אותו, אך הוא כנראה מעולם לא נתפס."
כל החתולים שהקשיבו במתח רב לסיפור, השמיעו קולות של אכזבה.
"אולי תבררו מהיכן המטבע הזה הגיע," הציע ליקו, "גם אני חושב
כמו מישי, שהוא לא היה קבור באדמה זמן רב. אם תצליחו למצוא את
מקור המטבע, אולי תמצאו את המשך הסיפור."
"יש לי הרגשה שיש קשר בין המטבע ובין השולחן השבור מתחתיו
ישבתם," אמר מישי. "הוא נפל כנראה מתחתית מגירה או מקום מחבוא
בשולחן. לדעתי אם תמצא את מקור השולחן, תמצא את מקור המטבע."
"אני אחזור ואבדוק בשבע עיניים," אמר שתום העין.
ליקו סיים לשתות את כוס התה שהכינה לו פיצי, ולאחר ברכות פרידה
ולחיצת כפות הלך לדרכו.
מישי ביקש מהמזכירה פיצי לרשום את פרטי הסיפור על המחשב, כל
זמן שהסיפור טרי בזיכרונה, והחתולים התפזרו לשנת צהריים.
בערב חזר שתום העין מפגישתו עם החברה שלו. מישי ידע ששתום העין
הוא חוקר מעולה ויחזור עם תוצאות.
"המטבע באמת היה בשולחן," אמר שתום העין, "הוא היה בתוך מעטפה
שהייתה מודבקת לתחתית המגירה, מעטפה ישנה ומוצהבת. השולחן שייך
לגברת שגרה בקומת הקרקע. לגברת הזו יש חתולה בשם זואי, וזואי
סיפרה לנו שהשולחן היה שייך לסבא של בעלת הבית שלה, שהיה שנים
רבות מורה להיסטוריה. שמו היה מר גלאור. לאחר שהוא נפטר, עבר
השולחן איתם לדירה חדשה. לפני כשנה בעלת הבית של זואי, שהיא אם
יחידה, הלכה לבית החולים ללדת..."
"מה זה אם יחידה?" שאל חתול שחור קטן שהקשיב לסיפור, "כמה
אמהות יש להם לבני אדם?"
"רק אחת, כמו אצלנו," אמרה פיצי. "הוא התכוון לומר אם חד
הורית, ללא אבא."
"אז זה כמו אצלנו!" אמר החתול השחור.
"כן," אמר שתום העין. "ובכן, ביום שהיא הלכה לבית החולים ללדת,
מישהו ניצל את ההזדמנות ופרץ לדירה והוא כנראה לא הצליח לפתוח
את מגירות שולחן הכתיבה, ושבר אותן, או אולי, לדברי זואי, הוא
טיפס עליו כדי להגיע לארון גבוה ושבר אותו. בעלת הבית של זואי
ראתה שאי אפשר לתקן את השולחן, ולאחרונה השליכה אותו לחצר לחדר
האשפה שלא משתמשים בו יותר."
"והמעטפה?" שאל מישי.
שתום העין הושיט לו מעטפה צהובה ישנה עם סימני נייר דבק
בקצוות. מישי הוציא מתוכה מספר דפי נייר מקופלים ופרש אותם.
שורות שורות שחורות כתובות בכתב קטן ומסודר התגלו לעיניו.
"ברגע שיהיה לי משהו אודיע," הוא אמר לשאר החתולים וירד
בלהיטות מהחלון לספה לקרוא.
כעבור זמן קצר חזרה ננה הביתה ומישי נאלץ לבלוע את סקרנותו
ולהסתיר את המעטפה תחת המזרון בספה.
למחרת מוקדם בבוקר, כמובן שלא כהרגלו, היה כבר מישי ער
לחלוטין. הוא לא היה יכול לחכות במנוחה עד שננה תצא לעבודה,
ודווקא היום היה נראה לו שהכל אצלה מתנהל לאט לאט להרגיז.
בדיוק כשהיא פתחה את הדלת הראשית, היא נתקלה בשכנה יעל רגב
שמתעבת חתולים.
"בוקר טוב ד"ר סרבו," אמרה השכנה יעל. "סוף שבוע עמוס היה
אצלכם!"
"אני לא הייתי בבית בסוף השבוע," ענתה ננה. "אולי תעדכני
אותי?"
"ביום שישי הייתה אצלכם אסיפה בצהרים..."
"אה, זה שיעור המקהלה היומי," אמרה ננה.
"טוב, אז מישי שלך היה הסולן," אמרה יעל. "אבל הם היו בשקט. לא
הייתי צריכה לשפוך מים וזה טוב, כי מחירי המים עלו
לאחרונה..."
"ואחר כך?" שאלה ננה.
"בשבת בבוקר היה חתול אחד שלא הכרתי, והוא לא הפסיק לנאום, אבל
בשקט, חתול מנומס."
"זה כנראה היה חוג בישול," אמרה ננה, "וההוא היה מרצה אורח.
האם שמעת את המילה טונה חוזרת הרבה בשיחה?"
"אני... לא שמעתי ברור," אמרה השכנה יעל, שלא ידעה אם ננה
רצינית או מתבדחת על חשבונה. "ובערב שוב היה כנראה שיעור
מקהלה."
"כן, יש להם הופעה בקרוב בהיכל התרבות," אמרה ננה. "סליחה, אני
מאחרת לעבודה."
מישי, שכבר רצה להתבונן בדפים של המורה גלאור כמעט פתח בקונצרט
אופרה משלו מרוב תסכול.
"ככה זה בכל בוקר," אמרה לו פיצי. "אתה פשוט ישן תמיד בשעות
האלו."
החתול הג'ינג'י, שמלווה את ננה בכל בוקר לחניה מעבר לכביש
דיווח שסוף סוף היא נסעה, ומישי זינק אל מתחת למזרון, שלף את
הדפים הצהובים, פרש אותם על הספה ושקע בקריאה. מדי פעם היה
מפסיק, מתקשר לליקו החתול ומתייעץ איתו. בצהריים הוא טיפס על
החלון וקרא: פגישת מטה בעוד שתי דקות.
כל חתולי החצר חברי המשרד הגיעו תוך הרבה פחות משתי דקות. הם
ידעו שכשמישי קורא להם ולא פיצי, אז משהו ממש חשוב מתרחש.
"קראתי את המכתב שהשאיר המורה גלאור, והוא ממש מדהים", אמר
מישי. "מסתבר שכמורה להיסטוריה וחובב ארץ ישראל הוא הכיר את
הסיפור על הפנינה השחורה של עבדול חמיד הסולטן ועל החתול
השחור. הוא חשב שאם עד עתה לא הופיעה הפנינה השחורה, אז איש לא
מצא אותה, גם לא ראש השומרים של הסולטן, והוא הלך ודיבר עם
זקנים ביפו ואפילו... הצליח למצוא את ראש השומרים ההוא."
"מה???" שאגו כל החתולים במקהלה של תדהמה.
"כן כן," אמר מישי אחרי רגע שנועד להגביר את המתח. "מסתבר
שהשומר הזקן חי אז ביפו.
"המורה גלאור פגש אותו ושמע את סיפורו: כשהשודדים התנפלו על
השיירה, הייתה הפנינה השחורה מונחת על כרית אדומה, נישאת על
אפיריון בידי ארבעה משרתים והחתול יושב לידה. כאשר השודדים
התנפלו על השיירה, המשרתים שמטו את האפיריון וברחו לכיוון תחנת
המשטרה. ראש השומרים היה עסוק בלהגן על חייו מפני שני שודדים
משופמים גדולים, שהתנפלו עליו בחרבות שלופות, אבל הוא ראה
בזווית עינו את הפנינה נופלת על הקרקע, ואת החתול השחור קופץ,
תופס אותה בפיו ונעלם. למחרת בבוקר, אחרי שבא הצבא הטורקי,
הבריח את השודדים וחילץ את הניצולים שהצליחו להסתתר בתחנת
המשטרה, ראש השומרים מצא את החתול השחור מסתתר גם הוא בתחנת
המשטרה. הוא ציווה לחפש בכל החדרים אחר הפנינה, אך לשווא. הוא
אפילו השקה את כל מי שהיה בתחנת המשטרה בשמן קיק כדי להיות
בטוח שאף אחד לא בלע את הפנינה כדי להסתיר אותה בבטנו, אבל ללא
תוצאות. הוא ניסה לשכנע את החתול השחור להוביל אותו לפנינה,
אבל החתול לא שיתף פעולה.
"מלכת היופי המצרייה הציעה לו לברוח איתה. היא התאהבה בו ורצתה
לחזור לביתה שבמצרים. הרעיון להיות אשתו השביעית של הסולטן לא
קסם לה. היא הרי נלקחה מביתה נגד רצונה, ומכיוון שראש השומרים
ידע שאם הוא יחזור לסולטאן בידיים ריקות הוא יחרוץ בזאת את
גורלו למוות, הוא קיבל את ההצעה וברח עם מלכת היופי וגם לקח
איתו את החתול. הוא קיווה שאולי יום אחד הוא יוכל לחזור עם
החתול ולמצוא את הפנינה.
"הם נסעו למצרים והסתבר שהחתול היה יועץ טוב ובר מזל, וראש
השומרים נהיה לסוחר עשיר מאוד ומצליח ונולדו לו הרבה ילדים
והיו לו חיים מאושרים. הוא פחד לחזור ליפו כל זמן שהתורכים היו
פה, כיוון שידע שאם הוא ייתפס הוא בן מוות, אבל אחרי שהבריטים
כבשו את ארץ ישראל הוא חזר ליפו לבוש בתחפושת. החתול השחור מת
קודם לכן בשיבה טובה, ולפני מותו הבין ראש השומרים היכן החתול
הטמין את הפנינה והצליח למצוא אותה."
אנחת אכזבה פשטה בקרב החתולים המקשיבים.
"אבל..." המשיך מישי, "מפחד שודדי הדרכים הוא החליט להשאיר את
הפנינה במקומה וחזר אל משפחתו. ראש השומרים היה כבר אדם עשיר
וחשב שעדיף להשאיר את הפנינה במקום המחבוא שלה.
"לעת זקנה הוא חזר עם אשתו ליפו, מקום הולדתו, וכך פגש אותו
המורה גלאור, אבל כאשר המורה ניסה לחקור אותו על מקום הימצאה
של הפנינה, השומר הזקן צחק ואמר: הפנינה שייכת לחתול השחור.
ההחלטה שלו אז, כמו כל ההחלטות האחרות שלו במהלך חיינו
המשותפים, הייתה טובה, והיא ספונה שם במקומה לבטח.
"המורה גלאור פגש את השומר הזקן מספר פעמים והתיידד איתו אך
השומר לא הוסיף דבר בנושא, ואחרי זמן מה הוא ואשתו חזרו לבלות
את שארית חייו בקרב ילדיהם במצרים, ומכיוון שלא היו קשרי
ידידות בין ישראל ומצרים הקשר ביניהם נותק."
דממה השתררה.
"זהו?" שאלה החתולה קצוצת הזנב, "אז הפנינה עדיין שם? ואנחנו
לא יודעים יותר מאשר ידענו קודם על האוצר הזה?"
"התשובות לשלש השאלות שלך הן: לא, כן ואולי." אמר מישי, "לא,
זה לא 'זהו' כי יש עוד המשך, וכן, הפנינה כנראה עוד שם,
ו...אולי בכל זאת נוכל לפתור את התעלומה.
"אחרי שהמורה חשב רבות על מה שסיפר לו השומר, הוא הרגיש שהוא
יודע היכן הטמין החתול את הפנינה, והוא הלך לשם אך לא מצא
אותה.
"אחרי שנים רבות התקשר אל המורה גלאור אחד מבניו של השומר הזקן
שנפטר במצרים וביקש להיפגש איתו.
"באותה תקופה מצרים וישראל חתמו על חוזה שלום, ובנו של השומר
בא לחפש את הפנינה. הוא מצא בכתבי זיכרונותיו של השומר הזקן על
דבר פגישותיו עם המורה גלאור ורצה לדעת אם המורה יוכל לשפוך
אור על התעלומה. הוא סיפר שבסוף ימיו היה השומר חוזר ואומר
בחיוך ערמומי שרק חתול שחור בחצות לילה שחור יוכל למצוא את
הפנינה.
"לשמע דברים אלו הפעם המורה הבין את הרמז שהשאיר השומר ואת
החוליה החסרה. הוא כתב בדפים שלו שהוא שמח לדעת שחכמתו עמדה לו
והוא בעצם ניחש נכונה גם בפעם הראשונה היכן הייתה הפנינה,
והפעם הוא הלך ומצא אותה."
"וואהה!!!" צעקו כל החתולים.
"אבל..." אמר מישי, "המורה גלאור היה אדם ישר מאוד. הוא לא
יכול היה לקחת את הפנינה לעצמו, וידע שאם הפנינה תתגלה הטורקים
ידרשו אותה לעצמם והמצרים ידרשו אותה לעצמם וזה היה זמן רגיש
לשערוריות פוליטיות, בדיוק בעת חתימת הסכם שלום עם מדינות ערב,
ובכל מקרה ישראל לא תצא נשכרת מהסיפור.
"על כן הוא החליט, ממש כמו שראש השומרים החליט לפניו, להשאיר
את הפנינה במקום שבו השאיר אותה החתול השחור."
"אפשר להשתגע מהסיפור הזה," נאנח שש בש החתול המשובץ. "הנה
אוצר מדהים שכזה, וכל מי שמוצא אותו לא עושה איתו כלום."
"ועכשיו?" שאלה פיצי.
"עכשיו אנחנו יודעים את מה שידע המורה", אמר מישי. "אנחנו
צריכים לחשוב ולהגיע לאותה מסקנה שהוא הגיע אליה ואז נמצא את
האוצר."
פרק שביעי - היכן החביא החתול השחור את הפנינה
במשך כל השבוע שכב מישי על הספה, כסס ציפורניים וניסה להבין
ממה בתמונה הכללית הוא מתעלם. מה הצליחו לראות שני אנשים
לפניו, שהוא, הבלש המוכשר חד המוח לא מצליח לראות.
פיצי ישבה כל אותם הימים על החלון וצבעה כהרגלה את ציפורניה
בלק.
"אתה לוקח את זה יותר מדי ברצינות," אמרה לו פיצי אחר צהריים
אחד. "עלה בדעתך שאולי אתה צריך להתייחס לזה כמו סיפור מהעבר,
שהפנינה מזמן אבדה באיזה בניין שנהרס, שכל גיבורי הסיפור כבר
לא איתנו, ורק אגדה נשארה?"
מישי טיפס על אדן החלון והצטרף אליה.
"העובדה שהמורה גלאור ידע בדיוק מה שאנו יודעים והגיע למסקנות
הנכונות מציקה לי," הוא אמר.
"זה היה לפני עשרות שנים," אמרה פיצי. "דברים השתנו."
"הוא לא היה משאיר את הפנינה במקום שבו בחר החתול השחור אם הוא
לא היה חושב שהמקום בטוח," אמר מישי.
"ייתכן שהוא טעה," אמרה פיצי. "הוא רק בן אדם. לא כמונו."
"אל תזלזלי במורה להיסטוריה," ענה מישי. "כדי להבין את העבר
אתה צריך להיות קצת פסיכולוג, להבין מה גורם לאנשים להתנהג כמו
שהם מתנהגים וללמוד מהטעויות שלהם. מי שמתעלם מן העבר סופו
שהוא חוזר על אותן טעויות בעתיד."
חתולי החצר, שראו אותם יושבים על החלון, הצטרפו והתיישבו
להקשיב לשיחה.
"לדעתי אתה צריך לגשת לרחרח באזור הפשע," אמר החתול שתום העין,
"לראות איך המקום נראה כיום ואולי לבדוק באינטרנט איך הוא היה
נראה לפני שנים ומה השתנה."
"כן," אמר מישי. "אני חושב שבשבת אקפוץ ליפו עם הממונה על
הלשכה שלי ואנסה לחשוב כמו מורה להיסטוריה."
ננה ניגשה אל החלון. "האם אתם מדברים עלי?" היא שאלה בעניין.
"למה יש לי הרגשה שמישהו הזכיר את שמי? אה, אני רואה שכל
הכנופיה שלך פה ואפילו עוד לא שעת ארוחת הערב, והנה הגברת
גולדשטיין עוברת עם כלב הבולדוג הג'ינג'י שלה והיא כבר הבחינה
בי ומאוחר מדי להסתתר."
"שלום ד"ר סרבו," אמרה גברת גולדשטיין ועצרה מאחורי הגדר. "שוב
שיעור מקהלה ולא הזמנת את עמי שלי להשתתף?"
"היום זה חוג הבישול", התלוצצה ננה.
"באמת?" אמרה בחמדנות הגברת, שלא יכלה להבין אם ננה רצינית או
מתבדחת על חשבונה. "ומה כבר החתולים שלך מבינים באוכל?"
"עכשיו נגעת בנקודה רגישה," אמרה ננה. "מישי, מה יש לך לומר
לגברת גולדשטיין על העלבון הצורב?"
"אמא שלי הייתה אומרת לי תמיד שאין לי מה להיעלב מאנשים שאני
לא מעריך," אמר מישי, "אבל גם אני אשמח לשמוע משהו מעניין
בענייני אוכל לשם שינוי. יש למישהו?"
"כן," שמחה החתולה החומה בלי הזנב לתרום לשיחה, "יש לי מתכון
לסלט טונה שלא מהעולם הזה. הקשיבו: שתי קופסאות טונה, עדיף
במים, להוציא את המים, לפורר, לערבב עם שלוש ביצים קשות, חצי
פלפל אדום, מלפפון חמוץ קצוץ, שתי כפות מיונז, אפשר קצת בצל
ירוק קצוץ, כפית מיץ לימון, מעט שמיר, פטרוזיליה, מלח ופלפל
שחור. למי שרוצה דל קלוריות אפשר להחליף את המיונז בשמן זית.
אפשר להוסיף גרעיני תירס, למי שאוהב, ואני אוהבת מאוד. קצת
אנשובי קצוץ, להשאיר במקרר לפחות שעה שהטעם יתערבב ולהגיש על
סלט חסה. זה 200 קלוריות למנה."
"פנטסטי!" אמר מישי. "שמישהו יכין את זה. אני מזמין עם אנשובי
ומוותר על החסה, ולא אכפת לי מהקלוריות."
"200 קלוריות זה כלום," אמרה פיצי.
ננה וגברת גולדשטיין הקשיבו לשיחה בעניין אבל כמובן שלא הבינו
כלום.
"מה הם אמרו?" שאלה הגולדשטיינית בסקרנות.
"אני לא בטוחה," אמרה ננה, "אבל אני משוכנעת שהמילה טונה חזרה
שם.
"אולי תתרגמי לנו?" היא ביקשה מפיצי.
פיצי התבוננה בה ועצמה עין אחת. "הרי אם אני אתרגם הגברת תברח
בצרחות ואולי אפילו תזמין את המשטרה." היא אמרה לחתולים.
"טוב," אמרה ננה שלא ממש ציפתה לתרגום, "אז נשכח מהתרגום, רק
תגידי לי, כמה קלוריות היו שם? אם פחות מ-200 קלוריות תגידי
מיאו אחד. אם יותר מ-200 תגידי שני מיאו."
"אפשר להשתגע," אמרה פיצי. "אני אף פעם לא אבין איך בני האדם
האלו חושבים. איך הם מצליחים מהדבר הכי פשוט לעשות אי הבנה.
אצלנו הכל כל כך פשוט."
מישי התבונן בה בעיניים גדולות. "את יודעת," הוא אמר, "אני
חושב ששוב כמו בהרבה מקרים קודמים נתת לי עצה טובה מבלי משים.
"הנה אני יושב כל השבוע ומנסה להבין איך עבד המוח של המורה
להיסטוריה שמצא את האוצר על ידי זה שהוא הצליח להבין איך חשב
החתול השחור, במקום שאנסה ישירות לחשוב מה חשב ואיך התנהג
החתול בעצמו! הרי גם אני חתול.
"אני חייב לגשת למקום, לראות איך נראה האזור ולנסות לחשוב ממש
כאילו הייתי החתול השחור באותו מצב ובאותו זמן לפני 100 שנה."
בשבת בבוקר אמר מישי לפיצי, "תראי איך אני משכנע את ננה לקחת
אותי ליפו."
בזמן ארוחת הבוקר הוא לא נגע באוכל, רק עמד בצד המטבח והתבונן
בננה בעיניים עצובות.
"מה קרה, מישי?" שאלה ננה. "חסרה לך תשומת לב? אני נוסעת עוד
מעט להרצליה לאיריס. אל תעשה לי פרצופים של נעלב."
מישי שתק והפנה את גבו אליה.
ננה הוציאה את המפתחות מן התיק. "אתה רוצה להצטרף?" היא שאלה.
"בהחלט," אמר מישי וזינק לדלת. ננה לקחה אותו בזרועותיה והם
חצו את השדרה בדרך לחניה מעבר לכביש.
"לא צריך לבוא הפעם!" צעק מישי לחתול הג'ינג'י, שתמיד נהג
ללוות את ננה לאוטו. "אתה משוחרר היום!"
ננה נסעה לקצה השדרה, פנתה ימינה ועצרה לפני השגרירות
הבריטית.
"הבחירה שלך," היא אמרה למישי. "שמאלה או ימינה?"
מישי ניגש לחלון השמאלי והתבונן דרכו.
"שמאלה זה יפו," אמרה ננה. "אתה בחרת." והם נסעו ליפו. קלי
קלות.
בכניסה ליפו התבונן מישי בעניין רב בתחנת המשטרה.
"זה היה בית המעצר בתקופת התורכים," אמרה ננה. "קראו לו
הקישלה, ומי שנעצר והושב במאסר שם גורלו היה רע מאוד."
כשעברו ליד מגדל השעון התבונן בו מישי.
"זה מגדל השעון שנבנה ב-1900 לציין 25 שנה לשלטון הסולטאן,"
אמרה ננה. "נבנו כמעט 100 מגדלי שעון כאלה ברחבי הממלכה
העותומאנית ויש כמה כאלו בארץ, כולם שמורים היטב. השעון הזה
מצלצל בכל חצי שעה. אתה לא צריך להתבונן בי במבט כזה מופתע.
אני מכירה את הסיפור, כי אבא שלי סיפר לי."
אחרי שעצרו לקנות פיתות באבולעפיה ואחרי סיבוב קצר ביפו הם
חזרו. ננה הורידה את מישי בבית והמשיכה לענייניה. החתולים כולם
חיכו לו בציפייה דרוכה.
"נו?" שאל החתול שתום העין.
"אני חושב ש... אני יודע!" אמר מישי בקול מסתורי.
"נסו לדמיין לעצמכם את התמונה: השודדים מתקיפים את השיירה,
החתול לוקח את הפנינה, והוא לא היה טיפש, עובדה שהוא ידע לחזור
ולמצוא מקלט בבית המשטרה המבוצר. הוא לא יכול היה להרחיק לכת
עם הפנינה בסביבה לא מוכרת, ותוסיפו לזה את המשפט שאמר השומר
הזקן: רק חתול שחור בחצות לילה שחור יכול למצוא את הפנינה
השחורה. ובכן, על מה זה מצביע? ומדוע דווקא בחצות?"
החתולים התבוננו זה בזה.
"מגדל השעון!" אמר מישי. "הוא טיפס על מגדל השעון והחביא את
הפנינה בתוך השעון!!! העובדה שהמורה הלך פעמיים למגדל לראות את
השעון, ורק בפעם השנייה מצא את הפנינה, והמשפט שחזר עליו
השומר: '...בחצות לילה שחור', אומרים שכנראה רק בחצות הלילה
המנגנון של השעון נמצא בתנוחה שמאפשרת לראות את הפנינה.
"הרבה מהשעונים הללו הינם בעלי גלגלי שיניים של 24 שעות,
ואנחנו החתולים הרי רואים היטב בלילה. החתול היה צריך למצוא
מקום מסתור בטוח מן השודדים בשעות הלילה. הוא ישב לבטח בראש
המגדל וצפה במתרחש. הוא לא היה צריך פנס או סולם!
"הלילה בחצות אנחנו ניגש לשם ונמצא את האוצר!"
באותו הערב מישי ופיצי חששו שננה תאחר ללכת לישון והתוכנית
תידחה ללילה אחר. הם לא היו בטוחים שהם יחזיקו מעמד יום נוסף
במתח. מישי עמד על כך שהם חייבים להיות בשעון בחצות הלילה
בדיוק.
לשמחתם הייתה ננה עייפה והקדימה ללכת לישון והם שניהם חמקו דרך
השלב הרופף בתריס ויחד עם החתול שתום העין, החתול הג'ינג'י,
שש-בש החתול המשובץ והחתולה קצוצת הזנב ירדו לאורך שדרות בן
גוריון ולאורך הטיילת לכיוון יפו. מאחר שמישי חשש שקבוצה גדולה
של חתולים תמשוך תשומת לב, ובמיוחד שחתול לבן ביתי כמוהו יבלוט
בין קבוצת חתולי הרחוב, הוא חילק אותם לשתי קבוצות.
בטיילת היו די הרבה אנשים, אבל תוך כשעה הם הגיעו ללא מאמץ
למגדל השעון. חתולי הרחוב לא התקשו לטפס עליו, אבל מישי, שהיה
רגיל לחיי משרד, היה צריך קצת תמיכה מאחור. הם מצאו חלון זעיר
פתוח ונדחקו דרכו.
"בוס," אמר החתול שתום העין כשהוא נושם ונושף ומתאמץ לדחוף את
מישי דרך החלון, "אולי באמת כדאי שתתחיל לחשוב על דיאטת הטונה
ההיא יותר ברצינות?"
"אם מישהו היה מספר לי שאני אטפס על מגדל שעון תורכי באמצע
הלילה הייתי צוחק לו בפרצוף," אמר מישי אחרי שהוא מצא את
נשימתו חזרה. "אבל אני משוכנע שזה יהיה שווה."
בתוך המגדל החתולים טיפסו במדרגות במעגל עד שהגיעו לחדרון קטן
אפל ומאובק בו נמצא מנגנון השעון.
"רבע לחצות", אמרה פיצי. "מה אנחנו מחפשים?"
מישי בחן את המנגנון. "תראו," הוא אמר, "רואים את גלגלי
השיניים הגדולים האלו? בעוד רבע שעה הגלגל יסתובב 1/24 של
סיבוב ואז הרווח בין השיניים ייפתח למשך כשעה אחת לפני שהגלגל
ימשיך להסתובב. אם הניחוש שלי נכון שם האוצר. התבוננו היטב!"
החתולים ישבו בסבלנות של חתולים וחיכו.
בעלטת חדר השעון הם הרגישו כאילו רוחו של החתול המצרי השחור
מסתתרת בצללים ומתבוננת בהם בציפייה גם היא.
בחצות בדיוק חרק הגלגל והסתובב לאיטו.
פעמון השעון צלצל חצות 12 פעימות, ושם, באפלת החריץ המפריד בין
השיניים, עמוק בתוכו, מוסתר היטב, התגלה להם עצם קטן עטוף.
מישי התכופף ומשך החוצה פיסת עור ישנה ובלה ופרש אותה לפניהם.
במרכזה נחה פנינה שחורה וגדולה, מושלמת. מבריקה באור הירח שחדר
מבעד לחלונות הצבעוניים של המגדל. החתולים התבוננו בפנינה
השחורה בשתיקה, לא מאמינים, והרגישו כאילו חזרו 100 שנים
לעבר.
"מדהים." לחשה פיצי לבסוף. "זה יכול להיות ענק לצוואר שאין
כדוגמתו."
"לא היית יכולה להרשות לעצמך את הביטוח לזה," אמרה החתולה
קצוצת הזנב.
"אפשר להאכיל את כל חתולי הרחוב בתל אביב במשך 100 שנה במחיר
הפנינה הזאת," אמר החתול הג'ינג'י.
"...ובמעדני מלכים, לא באוכל חתולים, קוויאר ושמנת ולקס",
הוסיף שש בש וליקק את שפתיו.
"ומה עושים עכשיו?" שאל שתום העין.
"שום דבר," אמר מישי, "זה לא שייך לנו, אנחנו רק אורחים שהתמזל
מזלם לראות."
"אתה לא מתכוון להשאיר אותה כאן?!" אמרה פיצי בתדהמה, "מגיע גם
לאחרים לראות וליהנות ממנה!"
מישי הצביע על פיסת העור. "שימו לב," הוא אמר.
על פיסת העור היו שתי חתימות. אחת בערבית בדיו אדומה דהויה
מיושן ואחת בעברית בדיו כחולה של עט. חתימות שני האנשים
היחידים שזכו לראות את הפנינה במאה השנים האחרונות.
"הפנינה עומדת כאן יותר ממאה שנה מאז שהחתול השחור בחר במקום
הזה.
"לפני כן היא שכנה מי יודע כמה זמן במקדש במצריים, כשרק כהנים
נבחרים ספורים זכו לראות אותה.
"שני אנשים שהיו חכמים מספיק למצוא אותה לפנינו בחרו להשאיר
אותה פה. אני חושב שהטוב ביותר הוא שנבחר גם אנחנו להשאיר אותה
במקום וניתן לאחרים בעתיד את ההזדמנות להרפתקה ולחוויה שאנחנו
זכינו לה."
מישי הרטיב את כפתו בלשונו, נגע באבק שכיסה את הרצפה והטביע
חותם כף רגלו על פיסת העור מתחת לשתי החתימות, כל אחד מהחתולים
בתורו הטביע אף הוא את טביעת כפו לצד מישי, בחרדת קודש ובפנים
רציניות כעדים לטקס שהפך אותם לחברים באחווה הסודית של הפנינה
השחורה.
ואז צרר מישי בזהירות את החבילה הקטנה והחזיר אותה למקומה
ומספר דקות לאחר מכן צלצל השעון אחת, הגלגל חרק והסתובב והצרור
הקטן נעלם פעם נוספת מעין אדם וחתול לשנים רבות.
החתולים ירדו במדרגות, דחפו את מישי דרך החלון הקטן וחזרו
הביתה. הרחובות היו ריקים מאדם.
מישי ופיצי נכנסו למרפסת הבית, סגרו את אשנב התריס והתכרבלו
בעייפות על המרבד האדום שלהם.
"זה קרה באמת או שחלמתי חלום?" שאלה פיצי לפני שנרדמה.
"מעכשיו זה ייראה לנו רק חלום," אמר מישי, "אבל אנחנו כבר חלק
ממנו."
למחרת הוסיפו מישי ופיצי למכתבו של המורה תוספת המספרת את
קורותיהם ונתנו את המעטפה לחתול שתום העין, שעלה לעליית הגג
בבניין שלהם והחביא שם את המעטפה, כדי שיום אחד, בעוד הרבה
שנים, הרפתקן אחר ימצא אותה ואם יהיה פיקח כמו מישי אולי ינחש
גם הוא היכן טמון האוצר.
פרק שמיני - פרשת הריגול בחדר יולדות
"את זוכרת את זואי, החתולה מדיזנגוף 120?" שאל בלש מישי את
מזכירתו בעודו שוכב על גבו על הספה תחת חלון משרדו.
"חשבתי שישנת", אמרה פיצי. "חלק מ-18 שעות השינה היומיות
הרגילות שלך."
"גם בעיניים עצומות לא מפסיק הבלש מספר אחד לחשוב," אמר מישי,
"דווקא אז אני מגיע לתגליות המזהירות ביותר."
"תזכיר לי מי זו זואי," בקשה פיצי. "השם מוכר."
"זאת החתולה שבבית שלה הייתה פריצה ביום שבעלת הבית הלכה לבית
חולים ללדת, והפורץ שבר את השולחן של הסבא שלה ובו מצאנו את
הניירות שהובילו אותנו לאוצר של הסולטן." הזכיר מישי.
"זוכרת כמובן," אמרה פיצי. "ומה בנוגע אליה?"
"הסיפור נשמע לי עוד אז תמוה, אלא שהיינו עסוקים במציאת
האוצר." אמר מישי, "המקריות של הגנב שמגיע בדיוק באותו היום.
של הלידה."
"מקרה", אמרה פיצי. "שעות ערב, אין אור, הוא מנסה את מזלו."
"בכל זאת הייתי רוצה לשוב ולשאול אותה מספר שאלות," אמר מישי
בהרהור. הוא טיפס על אדן החלון והתבונן סביב. "אהה, החתול שתום
העין, בדיוק מי שחיפשתי. יש לי בשבילך משימה."
"כן בוס," אמר חתול אפור שתום עין. "מה אני יכול לעשות
עבורך?"
"אתה טוב בחקירת עדים." אמר מישי. "זוכר את החתולה מרחוב
דיזנגוף 120? זואי? תיגש אליה ותשאל אותה בפרטי פרטים על
הפריצה שהייתה אצלם ביום שבעלת הבית שלה ילדה."
"ומה מטרת השאלות?" שאל שתום העין.
"נראה לי מקרי מדי שהגנב שפר עליו מזלו להגיע בדיוק באותו יום.
יש לי הרגשה שהיה לו מידע מוקדם."
"הלכתי בוס." אמר שתום העין ונעלם. הוא חזר אחרי שעה קלה.
"נראה שגם הפעם קלעת בוס," הוא אמר, "משהו שם מריח לא טוב.
החתולה זואי סיפרה שבעלת הבית שלה יצאה בבוקר לבדיקה בבני ברק
בקופת חולים ומשם שלחו אותה ישר לבית החולים ליולדות ליס
באיכילוב, שהוא בית החולים הראשי של תל אביב. בשעות הערב
המוקדמות הגנב שבר תריס, קפץ למרפסת ופרץ את הדלת לסלון. היא
אומרת שהדלת הייתה מחוזקת במיוחד כי הם בקומת קרקע וכבר היו
להם פריצות. הוא הגיע מצויד בכלי פריצה, נכנס לדירה ועבר
בארונות בצורה רגועה. אפילו חיטט במקרר ואכל. הוא כלל לא נחפז.
למזלה הגיעו אחיה של בעלת הבית ואשתו במפתיע והגנב נמלט. בעלת
הבית שלה היא אגב חד אימהית."
"מה זאת אומרת?" שאל חתלתול לבן שהקשיב לשיחה.
"הכוונה שיש אם אחת, אבל אין אבא." אמר בסבלנות החתול שתום
העין, "בדרך כלל יש משפחה של אבא, אמא וילדים אך כיום נהיה
נפוץ מאוד הורה יחיד. הייתי צריך להגיד חד הורית."
"זה כבר הופך את החשד שלנו שזו לא הייתה פריצה מקרית לחשד כבד
משקל", אמר מישי.
"לאיזה כיוון נלך?" שאל שתום העין.
"מממ..." אמר מישי בהיסוס.
"ואני עדיין אומרת שזה מקרה," אמרה פיצי. "אני בטוחה שאם תשאל
20 אימהות שילדו תיתקל בוודאי בעוד אחת או שתיים שביקר אצלן
גנב בתקופה שהן היו בבית החולים."
מישי התבונן עליה בעיניים זורחות. "רעיון יפה מאוד, וזה בדיוק
מה שנעשה. פעם נוספת הוכחת שערכך במשרד לא יסולא בפז," הוא
אמר. "אני אולי אפילו אשלם לך יום אחד את כל המשכורות שאני
חייב לך."
הוא פנה לחתול שתום העין ואמר לו: "אתה מכיר את הדיאדה על בן
גוריון פינת רחוב אדם הכהן?"
"בוודאי." אמר שתום העין. "המקום שהוא מרכז פעילות לאימהות
ולילדים."
"זהו," אמר מישי. "תן קפיצה לשם. תברר אם יש לנו איזה חתול
אוהד בחצר. ספר להם את הסיפור על הפורץ ותחקור אם מישהו שמע
משהו דומה לסיפור הזה."
אחר הצהרים חזרה ננה מהעבודה וסירקה את השער הארוך והלבן של
מישי והוא שכח שהוא בלש פרטי והפך לחתול בית מפונק. אחר כך ננה
השתרעה על המיטה, שני החתולים אירחו לה חברה על שמיכת הפוך שלה
והיא הקריאה להם מהעיתון כתבות שהיא מצאה מעניינות.
בערב היא יצאה לארוחת ערב עם חברים וכמובן קודם לכן האכילה את
חתולי החצר. מישי ופיצי החליטו לסעוד את לבם על החלון, משוחחים
עם ידידיהם שבחוץ, כאשר החתול שתום העין חזר מהדיאדה והצטרף
אליהם.
"יש לי סיפור מעניין", הוא אמר. "הלכתי לדיאדה וחיפשתי מישהו
לדבר. יש להם חצר משחקים ומסעדה ומצאתי שם מספר חתולים. אחת
מהם מיודדת עם עובדי המשרד, והיא סיפרה לי שבימי חמישי יש
פגישת אימהות חד הוריות שהיא משתתפת בה. וכשסיפרתי לה את
האירוע עם הגנב היא אמרה שהסיפור נשמע לה מוכר. היא זוכרת שאחת
האימהות החד הוריות ספרה שאצלה קרה מקרה דומה. וביום הלידה
פרצו לביתה והיא ילדה גם כן בבית חולים ליס באיכילוב והיא שמעה
על אמא חד הורית אחרת שגם אליה פרצו כאשר ילדה."
דממה השתררה. החתולים הביטו במישי.
"יש מישהו שיושב ליד המחשב בחדר יולדות וכאשר אמא חד הורית
מגיעה ללדת הוא מדווח לפורץ. האדם שיושב ליד המחשב יודע את כל
הפרטים והפורץ יודע שאין מי שיפריע לו בפריצה ושהוא יכול לפעול
בבטחה. ממש תוכנית שטנית, זה בטח נמשך זמן רב. אנחנו חייבים
למצוא דרך להפסיק את זה."
"בית חולים איכילוב קצת רחוק." אמר החתול הג'ינג'י "וקשה יהיה
להיכנס לחדר המחשב."
"אין צורך להגיע לחדר המחשב", אמר מישי. "הדיאדה פה לידינו.
אנחנו פשוט צריכים לחכות שתגיע אישה בהריון ותבקש לברר פרטים
עם המנחה של האימהות החד הוריות. בדרך כלל אימהות חד הוריות
נוטות לתכנן דברים הרבה זמן מראש ולבדוק אפשרויות. ואז נעקוב
אחריה ובסוף נמצא אחת שגרה פה בסביבה. הרי הגיוני שהורים
מהסביבה יבואו לכאן."
אחרי שבוע ארוך מתיש ומאכזב של מעקבים הם הצליחו למצוא סוף סוף
את האישה המתאימה. הטלפון במשרד צלצל והחתולה מהמזכירות של
דיאדה הייתה על הקו ואמרה שיש מישהי בהריון שמשוחחת עם המנחה
של החד הוריות.
מישי ניגש לחלון. "ג'ינג'י," הוא קרא. "אתה היחידי הפנוי. תן
קפיצה למעקב בדיאדה."
"בוס," אמר הג'ינג'י. "תעשה לי טובה, עקבתי כבר השבוע אחרי
שלוש שמנות. שתיים לקחו אותי לטיול בכל העיר לפני שהגיעו
לחניית המכונית שלהן. אתה הרי יודע כמה קשה למצוא חניה בעיר
הזו. השלישית לקחה אותי עד החניה של דיזנגוף סנטר. ושם תפסה
אותי הכנופיה של שכונת נורדיה ורצתה לדעת מה אני עושה בשטח
שלהם ונאלצתי לספר להם את כל הסיפור."
"ומה הם אמרו?" שאל מישי בסקרנות.
"הם שאלו למה כל הסיפורים המשונים ביותר תמיד באים מהאזור
שלנו." ענה הג'ינג'י.
"אתה היחידי שיש לי פנוי כרגע", אמר מישי.
"אני מחכה לננה שתחזור", אמר הג'ינג'י. "תן לי לקרוא לאחי ,
הוא ליד מכולת גרץ, מנסה להשיג איזה ארוחת חינם."
כעבור שתי דקות הגיע אחיו, גם הוא ג'ינג'י עם בלורית לבנה.
"הייתי מה זה ככה לפני לתפוס דג מלוח מהפח במכולת," הוא התלונן
על ההפרעה.
"יש לי בצלחת אוכל שלי דג כבוש שאני לא יכול לגעת בו בגלל הריח
המזעזע", אמר מישי. "אם תלך למשימה הוא יחכה לך כאן."
"גם אם המשימה מסתיימת ללא תוצאות?" שאל החתול שהיה מעשי
מאוד.
"בסדר," הסכים מישי.
החתול הג'ינג'י עם הבלורית חזר אחרי שעה. "הצליח." הוא אמר.
"אמא חד הורית מרחוב ז'אן ז'ורס. הייתי צריך לדווח לחתולים
בחצר שם. למזלנו היא מאכילה אותם והם הסכימו להצטרף למשימה
בשמחה כהכרת תודה. הם אומרים שהם חייבים לה."
"נהדר", אמר מישי בסיפוק. "עכשיו רק צריך לחכות שהגברת תעשה את
חלקה בפרשה. הכל בידיה, או בבטנה נכון יותר לומר."
במשך שבועיים חיכו החתולים בקוצר סבלנות ללידה של הגברת מז'אן
ז'ורס, כאילו היו חלק ממשפחתה.
מישי המשיך לשלוח חתולים לדיאדה לנסות למצוא עוד נשים בהריון
מתקדם, אימהות בקרוב. אך כל אלו שביקרו גרו רחוק מדי מהתחום
שלהם. כולן חזרו למכוניות ונסעו.
מישי התחיל לחשוב שאולי המשימה קשה מדי עבורם ופיצי התעקשה שזה
הכל סתם מקרה.
מישי גם ידע שהגנב לא בהכרח יבוא לבקר בבית שאחריו הם עוקבים,
יש הרבה נשים באזור תל אביב היולדות באותו יום והאפשרויות של
הגנב מרובות. בכל יום הוא היה שולח מישהו מהמשרד לבית בז'אן
ז'ורס לראות אם החתולים שם לוקחים ברצינות את המשימה. והם אכן
התייחסו לחקירה ברצינות. בכל בוקר הגברת בהריון הייתה יוצאת
לעבודה ובכל ערב חוזרת ולא שוכחת להאכיל אותם.
ולבסוף, בוקר אחד, הגיע חתול אפור חום גדול מהבית בז'אן ז'ורס
וסיפר בהתלהבות: "היום זה היום הגדול, הבוקר היא הלכה לחדר
יולדות," הוא אמר בשמחה כאילו הוא היה האבא בעצמו. "אנחנו
בעמדות קרב מחכים לגנב."
"לא להיות בולטים מדי ולא להסתכן," הזהיר מישי. "תדווחו מייד
על כל אירוע חריג. החתול שתום העין יצטרף אליך בחזרה. יש לו
הרבה ניסיון בפעולות שטח. ואל תתאכזב אם כלום לא יקרה, יש פה
הרבה מקום למזל."
אחרי שהם הלכו שאלה פיצי וספק בקולה, "אתה חושב שנצליח?"
"יש סיכוי טוב." אמר מישי. "זה אותו אזור של המקרה שהיה עם
בעלת הבית של זואי."
"התערבות?" שאלה פיצי. "אם אתה טועה אתה משלם לי את המשכורות
שאתה חייב לי?"
"אני לא מתערב על כסף כמובן," אמר מישי. "אבל מה בנוגע לשבוע
של מסאז'? המפסיד למנצח שעה כל יום."
"תן כף," אמרה פיצי. "אתה הולך להפסיד."
בשעות אחר הצהריים שלח מישי את החתולה קצוצת הזנב לבדוק מה
קורה ולהתריע. "שעות אחר הצהריים זה הזמן הכי בטוח לגנב." הוא
אמר. "אם האימא הלכה לבית חולים בבוקר בדרך כלל לוקח כמה שעות
עד הלידה. יכול להיות גם 10 שעות. שעות הערב הכי מתאימות לגנב.
אם הוא מקבל דיווח מהמרגל בבית החולים, זה הזמן לפרוץ." רוב
חתולי החצר לא יכלו לעצור את סקרנותם ואט אט חלה הסתננות שלהם
לחצר בז'אן ז'ורס ולבסוף נשארו רק מישי ופיצי לבד, מצפים
לחדשות.
ננה חזרה אחר הצהריים והתפלאה שהחתול הג'ינג'י לא ליווה אותה
מהחניה של אבא שלה חזרה הביתה כהרגלו. הוא היה כל כך מתוח שגם
הוא הלך לבית בז'אן זורס.
ב-7:30 שמעו מישי ופיצי קולות סירנה של מכוניות משטרה מכיוון
רחוב דיזנגוף. ב-8 בערב חזרו כל החתולים בשמחה רבה. כבר מרחוק
היה אפשר לשמוע את קולות החגיגה שלהם. "היה קרב נהדר", אמר
החתול שתום העין. "אם הייתה לי מצלמה", אמרה קצוצת הזנב, "היית
מקבל תמונות למהדורת החדשות".
"אחד אחד", הורה מישי.
"טוב," אמר שתום העין. "ב-7 בערב הגיע גנב, נכנס מהמרפסת, שבר
שני שלבים בתריס ובמומחיות השתחל פנימה. לקח לו שנייה. יש להם
בחצר חתולה פרסית חומה בהירה והיא נכנסה מייד לחנות נעליים
שנמצאת ברחוב בחזית הבניין. מכירים אותה שם. היא ייללה ומשכה
את המוכרת לגינה, וכשהמוכרת ראתה את התריס השבור היא הציצה
פנימה וראתה את הגנב. היא מכירה את בעלת הבית ומייד התקשרה
למשטרה שהגיעה ברעש גדול. שוטר אחד דפק על הדלת וצעק
"משטרה!!!" והגנב מייד קפץ מהמרפסת. היו שם כל כך הרבה חתולים
מחכים שהוא פשוט מעד ונפל עליהם ושני שוטרים קפצו עליו."
"מישהו נפגע?" שאל מישי.
"לא משהו רציני", אמר שתום העין.
"פרק נוסף לספר הזיכרונות," אמר מישי בהנאה.
"ומי ישלם עבור ההוצאות?" נאנחה פיצי. "שוב אין הכנסה."
"את יכולה לשלוח חשבון לגברת בז'אן ז'ורס", אמר מישי. "למרות
שאני חושב שהיא זכאית להנחה בשל הטיפול המסור שלה בחתולי
החצר."
בערב ישבה ננה מול הטלוויזיה והתבוננה במהדורת החדשות כששני
החתולים על ברכיה והיא מלטפת אותם בתורנות.
"ובראש מהדורת החדשות", אמרה הקריינית, "סיפור השבוע, רשת
פורצים שהתמחתה בפריצה לדירות של אימהות חד הוריות נתפסה היום
הודות ליד המקרה ולחתולת חצר נאמנה. רב פקד מועלם, מה אתה יכול
לספר לנו על המקרה?"
"לאחר חקירה ממושכת, חבורת פורצים שפעלה בשיטות מתקדמות
זדוניות ביותר נתפסה על ידי משטרת מחוז תל אביב," אמר פקד
מועלם, איש משטרה מעוטר באותות הצטיינות וכוכבים למכביר.
"לכנופיה היה משתף פעולה מקרב עובדי חדר מיון בבית החולים אשר
מתוקף תפקידו הייתה לו גישה למחשב. כאשר הגיעה אישה להירשם
בחדר היולדות ודיווחה שהיא חד הורית נמסרו פרטיה תכף ומייד על
ידי המשתף פעולה לפורץ בשטח, שידע שהוא יכול לפרוץ לדירה באין
מפריע מכיוון שכל המשפחה הקרובה תהיה בבית החולים. אני רוצה
לציין את דבקותם הרבה של אנשי משטרת החקירות אשר עמלו ימים
כלילות על פיצוח המשימה."
"אבל אני מבינה שבעצם הפורץ נתפס ממש במקרה בשל תושייתם של
חתולי החצר," אמרה הקריינית בהשתוממות.
"אכן." אמר רב פקד מועלם ללא חת והישיר מבטו למצלמה.
"כיצד תסביר אם כך את דבריך על חקירה ממושכת?" שאלה הקריינית.
"אני מנוע ברגע זה מלהוסיף פרטים נוספים מסיבות של סודיות,"
אמר רב פקד מועלם בחשיבות רבה.
"עוברי אורח טענו שניידות המשטרה הגיעו למקום כשהצופרים שלהן
פועלים בכל עוז," הוסיפה הקריינית, "לא חששתם שקולות הסירנה
ירתיעו את הפורץ? לא עדיף היה לבוא בשקט?"
"אכן," אמר רב פקד מועלם, "זה נועד לצורכי הסחה. גם הפורץ חשב
שאם הצופרים פועלים השוטרים בטח בדרך לאכול ולא בגללו. כל צעד
שמשטרת ישראל נוקטת בו מחושב בדקדקנות מראש."
"רב פקד מועלם," הוסיפה המראיינת, "אם כך ניתן לומר שיש לנו פה
מקרה דומה למקרה ההיסטורי הידוע של האווזים אשר בקרקוריהם
העירו את שומרי העיר והצילו את רומא."
"משטרת ישראל עובדת עם משטרת רומא על המקרה," אמר בדיפלומטיות
רב פקד מועלם, "ואנחנו נפיק את כל הלקחים. אם היה פה שיתוף
פעולה בין לאומי, ידה הארוכה של משטרת ישראל תשיג כל נבל באשר
הוא."
"תודה רבה לרב פקד מועלם", אמרה הקריינית. "ונעבור לעובדת חנות
הנעליים אשר תושייתה הביאה קץ לפעילות כנופיית הפורצים. מה
תוכלי לספר לנו גבירתי?"
עובדת חנות הנעליים אמרה בקול נרגש: "החתולה הפרסית, אנחנו
קוראים לה איאטולה, ממש מזל שאנחנו מכירים אותה, היא באה
וייללה וממש רצתה שאבוא אחריה. תיכף ידעתי שמשהו אירע וכשראיתי
את התריס שבור ודרכו את האיש האיום ההוא בפנים אוכל מהמקרר את
העוגה שהכנו לגברת למסיבת הלידה, תיכף ידעתי שמשהו פה לא בסדר.
ממש מזל שהמשטרה ענתה מייד, רק חמש דקות הייתי בהמתנה ואמרתי
לשוטר בטלפון שאני שומעת סירנות של משטרה והוא אמר שהשוטרים
בדרך לארוחת ערב וממש ממש בדרך הם עצרו פה בשביל הפורץ וממש
מזל שהוא פרץ לפני ארוחת הערב."
"ונעבור כעת לחדר היולדות של בית החולים באיכילוב," אמרה
הקריינית, "שם כתבנו לענייני יולדות נפגש עם האם המאושרת
החובקת בן. מזל טוב לאמא הטרייה. אנחנו מבינים שבזכות הפריצה
הזו לא תשכחי במהרה את היום הזה?" שאל הכתב.
"ובכן," אמרה האם המאושרת, "עם כל הכבוד לעובדת חנות הנעליים,
לחתול, למשטרה ולפורץ היה לי היום אירוע קצת חשוב יותר להיזכר
בו בעתיד."
"ובכל זאת מה את חושבת על החתולה הפרסית שבזכותה לא נגנבה
עריסת ילדך וחיתוליו החדשים?" התעקש המראיין.
"זה רק מראה," אמרה האם המאושרת, "שכשמתנהגים יפה לחתולי רחוב
מקבלים תמורה מעל ומעבר. מי ציפה שזה שאני מאכילה אותם מדי ערב
יקנה לי חברים נאמנים כאלו שישמרו על ביתי בהעדרי."
"האם ניתן לצפות," שאל המראיין, "שכאות הכרה לחתולה הפרסית את
תקראי לרך הנולד בשמה של החתולה?"
"איך קוראים לחתולה?" שאלה האם.
"איאטולה", אמר המראיין בגאווה רבה.
"אני חוששת שהחתולה תצטרך לשנות את שמה ליובל." אמרה האם
המאושרת.
ננה כבתה את הטלוויזיה והתבוננה במישי ופיצי שישבו על ברכיה.
"אני מבינה שאתם תצלצלו למשטרה רק אם הפורץ ינסה לאכול ממזון
החתולים שלכם," היא אמרה, "או שבטח תתמקחו אתו על חלוקת שלל או
תסבירו לו איך לפרוץ למכולת גרץ."
מישי התבונן בפיצי: "נשלח ביום ראשון חשבון לגברת שילדה או
שכמתנת לידה נוותר לה?"
"מתנת לידה." אמרה פיצי, "ועכשיו מאחר שתורי לקבל גירוד בגב
מננה אתה יכול לקבל את תורי במקום ההתערבות."
פרק תשיעי - לאיזה כיוון הולכות הרגליים
"איזה כיף", אמר מישי. "שקט ושלווה עד מוצאי שבת. צריך לעודד
את ננה לצאת מהבית ליותר טיולים."
"אל תהיה רע", אמרה פיצי.
"מה רע? היתמם מישי. "היא בטיול של משרד הבריאות בגליל,
כשהעבודה משלמת, ולנו יש חופש בבית, חוץ מהביקורים של עירית,
החברה של ננה, שבאה לתת אוכל והולכת מייד. לננה טוב, לנו טוב,
איפה הרע פה? כמו בסרט שכחו אותי בבית."
"יש לנו באופן רגיל חופש יום יום", אמרה פיצי. "ובערבים כשננה
מגיעה זה הופך ממשרד לבית, האווירה משתנה וזה נחמד."
"אז בואי נצא לעיר הגדולה," אמר מישי. "זה יהיה שונה מהרגיל,
יום חמישי בערב, אנחנו נמצאים דקה מדיזנגוף ומזמן לא
הזדנגפנו."
פיצי שכמעט אף פעם לא יצאה מהבית היססה לרגע, אך מישי לא נתן
לה הרבה זמן לחשוב, הזיז את השלב השבור בתריס - זו הדלת הסודית
שלו - ונדחק החוצה כשפיצי לא הרחק מאחוריו, מתלוננת בחשש אבל
נדחפת. הם עלו במעלה שדרות בן גוריון, חצו את רחוב בן יהודה
והגיעו לדיזנגוף ופנו דרומה לכיוון הכיכר. כבכל יום חמישי
בערב, הרחוב היה עמוס אנשים.
"שימי לב," אמר מישי, "רואים עלינו שאנחנו חתולי בית ולא חתולי
רחוב. מתייחסים אלינו ביתר כבוד. אנחנו נראים כמו זוג מכובד
שיצא לחגוג את סוף השבוע המתקרב. בכלל לא מעוררים חשד."
"הרחוב השתנה מאז שהייתי פה לאחרונה", ציינה פיצי. "הרבה
חנויות סוגרות, יש הרגשה של עוני."
"פעם דיזנגוף היה הרחוב הראשי של העיר," אמר מישי. "היום
הקניונים הפכו להיות מרכזי הבילוי. יש בהם מיזוג אוויר וזה
חשוב מכיוון שהעולם מתחמם. כאן..." הוא הצביע על בית קפה, "היה
'קפה כסית', מוסד ידוע. שנים רבות ישבו בו סופרים, משוררים
ועיתונאים. מרכז תרבותי. כיום זהו בית קפה רגיל. רק פינה אחת
שמרו לזיכרון, פינת כסית."
הם חצו את הכיכר, התבוננו בפסל הצבעוני במרכז המזרקה.
"זה הפסל של אגם," המשיך מישי. "בעבר היה מסתובב, מנגן ופולט
מזרקות מים ואש כל חצי שעה. היום אין תקציב לעירייה."
הם עלו במעלה רחוב דיזנגוף והתקרבו להיכל התרבות. מישי התבונן
בלוח המודעות. "היום ישיבת איגוד התעשיינים," הוא אמר. "לא
משהו מלהיב אבל אם כבר הגענו עד כאן בואי נציץ. אני זוכר שהיה
פעם חלון ממש מול דוכן הנואמים." הוא הוביל את פיצי לאורך הקיר
של הבניין.
"אבל אין לנו כרטיסים. אני לא נכנסת", אמרה פיצי.
"פיצי, קצת מתח בחיים," אמר מישי בחוסר סבלנות. "למה נשים תמיד
מתווכחות על כל דבר, זה יהיה כיף." הוא טיפס על הצמחייה העבותה
על צד הבניין. "בואי, זה קרוב." החלון שהוא הכיר היה פתוח והוא
התיישב על אדן החלון. פיצי הגיעה אחריו, נושפת ומתלוננת.
"תראי," אמר מישי. "המקום הכי טוב, ואני מכיר את הנואם הזה.
הוא יושב לפעמים בלילה בכסית, בית הקפה שבדיוק עברנו לידו.
תמיד שאלתי את עצמי במה הוא עוסק. הוא נראה מעניין."
נואם גדול מימדים עם כרס עמד על הבמה ונופף בידיו.
"הוא דומה לחיים רמון," אמרה פיצי.
"הוא כנראה תעשיין שעוסק בייצור של משהו," אמר מישי.
הנואם שנראה כמו חיים רמון המשיך בדבריו: "כיום אנחנו מייצרים
את נעלי ההתעמלות הטובות ביותר שנוצרו אי פעם. אנחנו משקיעים
הון עתק בהנדסת אנוש, זו ההתאמה של הנעליים לצרכים של בן האדם,
לצורת ההליכה שלו, להרגלי ההליכה וכתוצאה מכך הנעליים שלנו
מחזיקות מעמד שלוש שנים, וזו בדיוק הסיבה שאנחנו על סף פשיטת
רגל!"
הקהל התבונן בו בהפתעה. מישהו הרים יד. "אבל אם הנעליים כל כך
טובות אתם צריכים להתעשר," הוא אמר. "הרי כולם קונים מכם!"
"נכון, כולם קונים," אמר הנואם, "אבל רק פעם אחת בשלוש שנים.
פעם הם היו קונים כל שנה והספורטאים כל כמה חודשים, אבל כשנעל
כזו טובה ונשארת שלמה וחזקה שלוש שנים אתה קונה רק פעם בשלוש
שנים לכן אני מוכר הרבה פחות."
"גם לנו הייתה הבעיה הזו," אמר מישהו אחר, "ואז שמנו דבק פחות
טוב ותפרנו בחוט דק יותר והבגדים נשחקו מהר יותר ונקרעו ואז
אנשים קנו עוד."
הנואם הזדקף ואמר בגאווה: "את מפעל הנעליים הזה הקים הסבא שלי.
אנחנו מוכרים ביושר את הנעליים הטובות ביותר מאז קום המדינה.
אם אני צריך לייצר מוצר נחות ולרמות את האנשים אני מעדיף לפשוט
את הרגל לסגור את המפעל ולהתחיל לייבא סוג ב' מסין! הסבא שלי
יתהפך בקברו אם אני אפגום בנעליים שלנו. קצת כבוד, רבותיי, קצת
גאוות ייצור."
"אתה בכלל לא איש עסקים!" צעק מישהו מהקהל.
"כן, לך תהיה צייר. אנחנו פה בשביל כסף," צעק מישהו אחר.
"בואי נלך", אמר מישי, "בלשים לא מתעניינים בשיווק נעליים."
הם זחלו מהחלון והשתלשלו דרך הצמחייה למטה.
"בוא נתחיל לחזור," אמרה פיצי שכבר היה לה יותר מדי מהשהייה
מחוץ לבית.
"ומה את חושבת על הטיפוס הזה עם הנעליים?" שאל מישי. "דווקא
כשאנחנו נמצאים בתקופה שבה כולם מתעמלים וחשוב שתהיינה נעליים
טובות, הוא מייצר את הנעליים המושלמות ואז הוא מפסיק לעשות
כסף."
"שישכנע את כולם ללכת על הידיים ויעבור לייצור כפפות", אמרה
פיצי. "בא לי פיצה, הריחות האלו משגעים."
"אנחנו יכולים לחזור הביתה ולהזמין פיצה על הוויזה של ננה,"
אמר מישי.
"שלא תעז!" הזהירה פיצי.
מישי התבונן בשולחנות ובזינוק אחד קפץ על שולחן של לקוח שהיה
מנהל ויכוח בסלולארי שלו ולא השגיח במה שקורה על השולחן, סילק
שני משולשי פיצה וירד מיד. פיצי כבר הייתה 100 מטר קדימה,
בורחת בבהלה ומישי רץ אחריה להשיגה.
"אתה לא נורמאלי," היא אמרה. "אני חוזרת הביתה."
מישי נתן לה משולש פיצה אחד. "את מבינה, הוא המשיך בשיחה,
"הנעליים בנויות כך שבכל פעם שאתה צועד צעד קדימה צורת ההליכה
שלך משפיעה על חלוקת המשקל - זה נקרא הנדסת אנוש והנעל מיוצרת
בצורה הטובה ביותר לחלק את המשקל ביעילות."
"ומה קורה כשהולכים לאחור?" שאלה פיצי שהליכה בנעליים הייתה
זרה לה.
"טוב, אני מניח שזה שוחק את הנעל", אמר מישי, "אבל כמה כבר
הולכים אחורה?"
"תשכנע אותם", אמרה פיצי. "תפחיד אותם והם יקפצו אחורה." היא
פרצה בצחוק. "אני הולכת הביתה."
היא גמרה את הפיצה וניגבה כפות ושפם. מישי התבונן עליה במבט
משונה. "שוב גברת פיצי נתת לי רעיון חדש," הוא אמר. "מוח
ילדותי כשלך מייצר תשובות שגאון כמוני לא מגיע אליהן!"
פיצי הלכה הביתה ומישי פנה ימינה לאורך רחוב בן גוריון ועד
מהרה הגיע לפינת אדם הכהן, שם עומד בניין דיאדה. פעם זה היה יד
חנה, בניין בית ספר מקצועי לבנות. ילדות לבושות בגדים כחולים
היו מגיעות אליו בכל בוקר, מישי זכר מילדותו. היום זה מרכז
להורים ולתינוקות, מקום של משחקים ושל פעילויות שונות. מתי
יבנו דבר כזה לחתולים ולכלבים? הוא חשב. מי שיבוא עם הרעיון
הזה יצליח מאוד. הוא הגיע לרחוב דיזנגוף והלך בחזרה למקום שהיה
בעבר "קפה כסית". היה כבר מאוחר ומעט אנשים היו ברחוב ובבית
הקפה. מישי הציץ פנימה, וראה שבפינה שנקראה פינת כסית ישב אותו
אדם שנאם בערב בהיכל התרבות. הוא ישב לבדו ליד השולחן עם כוס
יין לפניו.
מישי השתחל פנימה והתיישב על הכסא שמולו. בית הקפה היה חשוך
והם ישבו בפינה. האיש התבונן במישי. "אתה מוכר לי," הוא אמר
למישי. "לא היית היום בהרצאה שלי?"
"הייתי מספר דקות," אמר מישי שידע שהאיש קצת שיכור וחשב שזו
הזדמנות משעשעת לקשקש קצת, ממילא האיש לא יזכור דבר למחרת
בבוקר. "דברים מעניינים אמרת."
"כן," נאנח האיש. "50 שנה של ייצור נעליים נהדרות ואנחנו
עומדים לסגור בסוף החודש את המפעל."
"הרשה לי לשאול אותך," שאל מישי, "הנעליים שלך מיוצרות לצורך
הליכה קדימה. מה קורה כשאדם הולך אחורה?"
"זה כמובן לא מה שהנעל בנויה לו," אמר יצרן הנעליים. "הנעל
בנויה ללחצים של הליכה קדימה. הליכה לאחור תקצר את אורך החיים
של הנעל. יש לך מחשבה טובה, אבל איך אפשר לגרום לאנשים ללכת
אחורה?"
"זה לא היה הרעיון שלי," הודה מישי בצער, "אלא של המזכירה שלי,
שעם מוחה הפשוט המשוחרר והילדותי היא באה לפעמים עם הרעיונות
הבלתי מתקבלים על הדעת הטובים ביותר. אתה פשוט צריך לשנות את
הרגלי ההליכה של האנשים."
האיש התבונן בו ולגם מכוס היין שלו. "אני עוד לא שיכור מספיק
כדי להבין את הרעיון המשונה שלך," הוא אמר.
"אנחנו חיים בתקופה שהכל נעשה בה לפי אופנה," אמר מישי. "אנשים
מבקשים חידושים מעניינים ומשונים ולא תמיד מציאותיים. מה יקרה
אם יתפרסם עכשיו מחקר, שיגלה שהליכה לאחור בריאה ביותר, מעמלת
שרירים רדומים ומגבירה את הערנות של האנשים?"
"אני אהפוך להיות אדם עשיר," אמר יצרן הנעליים.
"אנשים יתחילו לארגן קבוצות הליכה לאחור כדי שכולם יתבוננו
בהם," המשיך מישי. "רופאים, בייחוד אלה המתמחים באורטופדיה, זה
רפואת רגליים, יעודדו את המנהג החדש כיוון שכמובן אנשים ייפלו
יותר ותהיה לרופאים יותר פרנסה. עיתונאים יסקרו את התופעה
המשונה החדשה, פסיכולוגים יתראיינו עליה ברדיו כמו שהם אוהבים,
ייצרו חולצות שכתוב עליהן "אני הולך לאחור", תימכרנה מראות
קטנות לצורך התבוננות אחורה, יתפרסם שהרעיון הנהדר הזה הגיע
בעצם מיפן, שם קיימת אופנה חדשה של קבוצות הליכה ברוורס במרכזי
קניות וכולם ירצו להיות מודרניים כמו היפנים."
"זה רעיון משונה אך מעניין." אמר יצרן הנעליים בזהירות. "אתה
נמצא בעסקי יצור נעליים?" הוא שאל את מישי.
"לא", אמר מישי, "אני בעסקי חקירה וייעוץ."
"אני רפי," אמר האיש הגדול.
"אני מישי, נעים מאוד."
הם לחצו ידיים.
"אתה יודע מה זה טבסקו?" שאל מישי. "זה הנוזל החריף שבא בבקבוק
קטן עם פתח צר."
"כן, טעמתי", אמר רפי, "מטפטף טיפה או שתיים של פלפל חריף."
"ובכן, פעם החברה שמייצרת את הטבסקו הזמינה יועץ כדי שייעץ לה
איך להגדיל את המכירות, ואחרי מחקר ארוך הוא הציע להגדיל את
הפתח של הבקבוק כדי שהטיפות שמטפטפות תהיינה גדולות יותר.
לפעמים הפתרונות הפשוטים ביותר הם הטובים ביותר."
"אני אחשוב על הרעיון שלך, אם אזכור אותו מחר בבוקר כשאתפכח",
אמר רפי. הוא הושיט כרטיס ביקור למישי. "תתקשר אליי ביום
ראשון, אם הרעיון שלך יתקבל אשמח לשלם לך דמי ייעוץ."
"אשמח לקבל," אמר מישי, ולקח את הכרטיס.
מזווית עינו ראה מישי מלצר קירח מתגנב אליהם ומתבונן בהם
מהפינה, והחליט שזה זמן מתאים לשתוק ולתת לשותפו לשיחה לקחת את
החלק הפעיל.
המלצר ניגש אליהם. "מר ניסנבלט, הכל בסדר?" הוא שאל בזהירות.
"לא יכול להיות יותר טוב ומשתפר," אמר יצרן הנעליים. "ועכשיו,
אנחנו באמצע שיחה. אבקש מהר ללכת מפה."
"אבל אדוני יודע עם מי הוא מדבר?" שאל המלצר, שהבין ששותפו
לשיחה של מישי שיכור וברור שהוא לא יודע עם מי הוא מדבר.
"בהחלט," אמר יצרן הנעליים ברוגז. "זה מר מישי, יועצי הוותיק
לענייני עסקים."
"אתה מדבר לחתול," אמר המלצר והתקרב אל מישי והניף את ידו.
מישי כיווץ עיניים, התכופף קדימה ועשה לו פיכככככככככככ אחד
רציני מבלי להירתע.
"חוצפה!" צעק יצרן הנעליים. "אני תיכף אקרא לבעל הבית חצקל
שיפטר אותך. אנחנו חברים כבר שנים!" הוא ניסה להתרומם ממושבו,
אך היין סחרר אותו והוא חזר להתיישב.
"תיכף נראה מה דעתך על כוס מים רותחים ישר לפרצוף", לחש המלצר
למישי והסתלק בצעד נחפז.
מישי החליט שזה זמן טוב להסתלק. "אני חושב ששעת הייעוץ
הסתיימה," הוא אמר, "להתראות."
במוצאי שבת חזרה ננה הביתה עמוסת חוויות מהטיול לגליל. היא
הראתה למישי ופיצי על המחשב תמונות שהיא צילמה, ומישי שכח את
סיפור הנעליים עד אשר ננה הזכירה שהם הלכו בנחל ושהרגליים שלה
הורגות אותה כי לא היו לה נעליים נכונות.
למחרת בבוקר הוא ביקש מפיצי להתקשר עבורו לפי מספר הטלפון על
כרטיס הביקור שנתן לו יצרן הנעליים.
"מדברת מזכירתו של מר מישי," היא אמרה למזכירתו של רפי. "מר
מישי מבקש לדבר עם מר רפי."
"שלום," אמר רפי למישי, "אני זוכר את השיחה שלנו היטב, רק תסלח
לי, משום מה אני זוכר אותך בצורה מעורפלת ביותר, היין, אתה
מבין, יש לך שיער לבן ושפם?"
"בהחלט," אמר מישי.
"מממ... ולא כל כך מגולח," אמר רפי.
"נכון," הודה מישי, "אפשר לומר ששנים לא התגלחתי."
"כן," אמר רפי," אני זוכר קצת פנים שעירות עם אף פחוס, קצת
דמיון לחתול."
"כן, כבר אמרו לי את זה," אמר מישי.
"טוב, הייתי קצת שיכור בגלל המתח שקשור במצב הכלכלי," התנצל
יצרן הנעליים. "ובכן, דיברתי עם השותפים שלי על הרעיון שלך
והחלטנו לקבל אותו ולפנות למשרד פרסום שיפתח במסע לעידוד
ההליכה לאחור על פי אותו רעיון שהצגת בפניי. אנחנו נשלם לך
כמובן דמי ייעוץ כמקובל. תבקש מהמזכירה שלך למסור למזכירה שלי
את מספר חשבון הבנק שלך ואדאג להעברה כספית עוד היום."
"אתה תעשה את המזכירה שלי חתולה מאושרת, סליחה, מזכירה
מאושרת," אמר מישי.
כעבור יומיים חזרה ננה הביתה נרעשת.
"אתם לא תאמינו," היא אמרה למישי ופיצי. "מודעות גדולות תלויות
בכל העיר: ההליכה לאחור משפרת את הבריאות... מספיק עם קדמה,
התבוננו לאחור... משרד הבריאות ממליץ, הפעילו את השרירים
הרדומים... מאיפה הגיעה השטות הזו? אני עובדת משרד הבריאות
ויודעת שזהו סתם תעלול פרסומי."
"אבל את לא מתמצאת באופנה," אמר מישי.
"למה יש לי הרגשה שאתה לא מסכים איתי?" אמרה ננה. היא פתחה את
הטלוויזיה: "עיריית תל אביב מתארגנת לקרנבל ההליכה לאחור ביום
שישי. רחוב אבן גבירול ייסגר לתנועה בשעות אחר הצהריים. נציגי
ההומואים והלסביות הודיעו שישתתפו בקרנבל. נציג המשטרה הודיע
שהוא לא יאפשר נסיעה של מכוניות ברוורס מתוך הזדהות עם
הצועדים."
"תראו," אמרה ננה, "העולם השתגע?"
ביום שישי כבר אפשר היה לראות איך הפרסום נושא פרי: אנשים הלכו
ברחובות לאחור. מבעד לחלון ראו מישי ופיצי אנשים חוזרים לאחור
מקניות יום שישי כשהם עמוסי סלים. הולכי רגל חוצים את הכביש
לאחור, ומבלבלים את נהגי המכוניות שלא ידעו לאיזה כיוון הם
הולכים.
"תביט לשם," אמרה פיצי. היא הצביעה על גברת שוורץ, שטיילה
בשדרה בהליכה לאחור עם הבולדוג שלה שנראה מבולבל ולא הלך
לאחור. "ד"ר סרבו", היא צעקה, "אני מרגישה הרבה יותר טוב, כמו
אדם חדש."
"כבר אמרתי לך שאת לא נורמאלית?" שאלה ננה מבעל לחלון.
החתול האפור נכנס לחצר בהליכה לאחור.
"השתגעת?" צעקה עליו פיצי.
החתול האפור משך בכתפיו: "אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף
אליהם," הוא אמר.
פיצי התבוננה במישי. "אתה משגע את כולם," היא אמרה. "זו הרי
הייתה רק בדיחה, אני לא מבינה מה יוצא לך מזה."
מישי חייך, "רק תרומתי הצנועה לאנושות," הוא אמר. "יש לי לב
טוב, את יודעת."
"לא, אני לא יודעת," ענתה פיצי.
בחדשות הערב, לאחר שסיקר את התופעה המשונה של הליכה לאחור, אמר
הקריין: "...ולבסוף, מניות חברת הנעליים "סופר נעל" עלו היום
בבורסה התל אביבית ב-20% לאחר שהחברה הודיעה על גידול בלתי
צפוי בהכנסותיה, לאור עלייה בקניית נעלי ספורט בשל אופנת
ההליכה לאחור."
פיצי הסתובבה והתבוננה במישי. "שכחתי לומר לך," היא אמרה,
"פקיד הבנק שלך התקשר ואמר שקנו לך את מניות חברת "סופר נעל"
כמו שהורית, ושאם יש לך עוד עצות טובות על מסחר במניות הוא
ישמח לשמוע. אז יש לך לב טוב, הא? הכל רק לטובת האנושות?"
"אם אינך יכול לנצח אותם הצטרף אליהם, כמו שאומר החתול האפור,"
אמר מישי בחיוך, "ואין סיבה לא להרוויח מהעניין."
ננה התבוננה בהם. "אתם תישארו בבית עד שהשיגעון של הליכה לאחור
ייגמר," היא אמרה להם. "אסור שיהיה לכם שום חלק בזה. עוד חסר
לי שמישי יתחיל ללכת לאחור."
ביום חמישי בבוקר, חודש בדיוק לאחר שמישי ופיצי היו בישיבת
איגוד התעשיינים, פתחה ננה את העיתון. "תשמעו, תשמעו," היא
אמרה.
מישי, שהשעה שמונה בבוקר לא הייתה בשבילו שעה לשמוע דבר, אפילו
לא יצא מתחת לספה, ופיצי, שישנה על המרבד האדום, פתחה חצי
עין.
"מר רפאל ניסנבלט, בעל חברת הנעליים המפורסמת "סופר נעל" יקבל
הערב בטקס חגיגי את גביע איגוד התעשיינים כפרס על קמפיין
ההליכה לאחור, שהצלחתו החזירה את ענף הנעליים לפסי צמיחה,"
קראה ננה מן העיתון.
"הממ..." אמר מישי והוציא שתי עיניים מתחת לספה.
"איך ההרגשה לזכות בגביע הכבוד, וכיצד הגית את הרעיון המדהים?
שאל כתבנו את הזוכה המאושר", המשיכה ננה לקרוא מהעיתון.
"הרגשה נהדרת," ענה מר ניסנבלט הזוכה המאושר, "ואולם את הרעיון
לקמפיין, שאגב מסתיים היום, הגה יועץ הסתרים הגאון שלי לפני
חודש, לילה אחד בקפה כסית, כשהמצב נראה ממש כלאחר ייאוש. תוך
חודש אחד הרעיון שלו הפך את ענף הספורט וההנעלה על פניו! הקשר
נותק בינינו לאחרונה אבל מעל דפי עיתון זה אני מבקש מהיועץ
האנונימי שלי להגיע הערב לישיבת איגוד התעשיינים, ואעניק לו את
הגביע לו הוא זכאי."
"אמרת שהקמפיין מסתיים היום," אמר הכתב. "ומדוע זה?"
"ובכן," אמר מר ניסנבלט יצרן הנעליים, "אנשים אוהבים ללכת
קדימה. זה נותן להם הרגשה של התקדמות, אתגר וחידוש. אולם
בהליכה לאחור יש משום הרגשת נסיגה וכישלון, שלא לדבר על מספר
התאונות שעלה לאחרונה. אנחנו נמצאים במגעים עם אנשי ספורט
ופסיכולוגים ובשבוע הבא נפתח בקמפיין חדש."
"והוא?" שאל הכתב.
"הליכה לצדדים!" אמר יצרן הנעליים בגאווה. "ההליכה לצד יש בה
משום המוטיב של עקיפת בעיות ומציאת פתרונות חלופיים. הציבור
יקבל זאת בברכה."
"אוי," אמרה ננה והניחה את העיתון. "טוב שלפחות גמרנו עם
ההליכה לאחור. קופות החולים מלאות באידיוטים שנפלו. בדרך
לעבודה עכשיו יילכו ברוורס לתוך המכונית שלי איזה 20 אנשים.
אתם יודעים מה הייתה הסיסמה של הקמפיין הזה? "אתה צריך לדעת
מאיפה באת כדי לדעת לאן אתה הולך". סיסמה חסרת משמעות. הייתי
הולכת הערב לישיבה להגיד לטיפוס הזה מה אני חושבת עליו, אבל
קבעתי עם איריס ללכת לסרט." והיא חטפה טוסט ורצה אתו לעבודה.
"תסתכלי בעיתון באיזו שעה תתקיים ישיבת איגוד התעשיינים," נהם
מישי ממקומו מתחת לספה.
פיצי נאנחה.
"למה את מתווכחת?" אמר מישי. "היא הולכת לסרט הערב, לא שמעת?"
פיצי טיפסה על השולחן, דפדפה בעיתון ומצאה את המודעה. "בשמונה
דברי ברכה משר המסחר והתעשייה, בשמונה וחצי הענקת גביע התעשיין
המצטיין."
"נהיה שם בשמונה וחצי." אמר מישי. "מעניין אותי הגביע. לא שר
המסחר."
בשמונה וחצי טיפסו מישי ופיצי מתנשפים על החלון בהיכל התרבות,
בדיוק לאותו מקום בו ישבו לפני חודש ימים. הם עוד הספיקו לראות
את השר מעניק את הגביע לתעשיין הנעליים. ואז החלק שלו ציפה
מישי, שרצה לראות האם התעשיין ימלא את הבטחתו מהעיתון,
והתעשיין אכן צעד קדימה, לקח את המיקרופון ואמר: "אני מבקש
להעניק את הגביע ליועץ שלי, שאלמלא הוא כל זה לא היה מתגשם!"
דומיה נפלה בקהל. כולם התבוננו לכל הצדדים, מישי חייך והתכוון
לנופף בכפו, ואז מתוך הקהל התרוממה דמות בעלת שיער לבן שופע
ובצעד נחפז וקליל פסעה לכיוון הבמה. מישי ופיצי פערו פיות
בתדהמה. גם יצרן הנעליים התבונן בהיסוס ובמבוכה באיש לבן השיער
המתקרב אליו.
"מר ניסנבלט, כשדיברנו על העניין הזה בכסית לפני חודש לא
ציפינו לרגע מרגש כזה," אמר האיש.
"בהחלט, בהחלט," ענה מר ניסנבלט. "רבותיי," הוא פנה לקהל,
"הגאון הזה..."
האיש בשיער הלבן ניסה לקחת את הגביע ממר ניסנבלט שניסה להמשיך
לנאום ולבסוף נעתר ומסר לו את הגביע.
"מי זה?" שאלה פיצי.
"זה," אמר מישי, "המלצר הקרח מכסית!!!"
"איזה מלצר?" שאלה פיצי. "חשבתי שזה היה הרעיון שלך."
"הוא שמע אותנו מדברים, וידע שמר ניסנבלט שיכור ולא יזכור דבר,
ושאני כחתול בטח לא אופיע." אמר מישי בלהט.
"ואתה מתכוון לתת לו להסתלק עם הגביע שלך?"
"בחיים לא!" אמר מישי ובשאגה איומה זינק מן החלון היישר אל
הפודיום של הנואמים. הפודיום התנדנד והתמוטט ברעש, אולם קודם
לכן מישי הספיק לקפוץ ישר אל הגביע שהמלצר המתחזה ומר ניסנבלט
עוד החזיקו יחדיו, מתבוננים, שניהם קפואים, במישי. המלצר הרים
את ידו כדי להתחמק, ומישי נחת על ראשו וניסה לתפוס את הגביע.
"תסלקו אותו, תסלקו אותו!" צווח המלצר בבהלה והרביץ למישי שהיה
על ראשו עם הגביע. מישי נפל לרצפה, אוחז בפאה נוכרית גדולה
ולבנה, וראשו הקירח של המלצר התגלה מתחתיה.
"לתפוס את המתחזה!" צעק מר ניסנבלט שהתעורר מקיפאונו.
המלצר ובידו הגביע רץ אל הדלת שהייתה בצד הבמה, ומישי דלק
אחריו. כל היושבים בשורות הראשונות ומר ניסנבלט בראשם רצו
אחריהם.
"אוי," אמרה פיצי ממקום מושבה על החלון, "למה שום דבר לא נעשה
בצורה נורמאלית אצל האדם הזה... זאת אומרת החתול הזה..." היא
ירדה בזהירות מן החלון החוצה והקיפה את הבניין. מרחוק יכלה
לראות את הגנב חוצה את הכביש בריצה מהירה לעבר שדרות רוטשילד,
אחריו דולק מישי והרחק מאחור נוהר הקהל מהדלת ורץ בעקבותיהם.
הגנב היה קל רגליים ומישי השמנמן עם 18 שעות השינה היומיות שלו
וחוסר תרגול ספורטיבי מוחלט לא היווה עבורו בן תחרות. כאשר
הגיע הגנב אל המדרכה בשדרות רוטשילד, הרחק לפני מישי, הוא
הסתובב ונופף בגביע בשמחה ובתחושת ניצחון כלפי מישי, ומייד נפל
ונרמס על ידי קבוצת ספורטאים שהלכו לאחור בשצף קצף במורד השדרה
ולא הבחינו בו. תוך שנייה הייה מישי עליו, וכעבור שניותיים
נוספות גם כל הקהל הגדול שהגיע בריצה מהיכל התרבות.
"מישי! מישי!" צעקה פיצי בבהלה ורצה ונדחפה בין רגלי האנשים,
מנסה למצוא אותו. מבין הרגליים היא ראתה אותו כשהוא חבוט
ומרוט, עם פנס בעין, נחלץ בארשת ניצחון. היא גררה אותו החוצה
ושניהם רצו מתנשפים במורד הרחוב לתחילת שדרות בן ציון.
"ידעתי שזה מה שיקרה בסוף, תראה איך אתה נראה," צעקה פיצי,
"ומה קרה לרגל הקדמית שלך? אתה רץ בשלוש רגליים!"
מישי חייך והושיט לפניו את הרגל הקדמית שלו שהייתה עד אז לחוצה
אל גופו. בכפו היה גביע גדול מוכסף.
"את לא יכולה לומר לי שיש סוף מוצלח יותר מזה," הוא אמר לפיצי.
"ואני בטוח שגם ננה תחשוב כך."
פרק עשירי - מי צבע את הדגים
ביום ראשון בצהרים פיצי ישבה לה על אדן חלון המשרד והתבוננה
החוצה. מישי רבץ לו על הספה והשתדל מאוד לא לראות מה השעה על
שעון הקיר כדי לא לקבל רגשי אשמה על שהוא עדיין ישן בשעה כזו.
"במילא לא קורה כלום בימי ראשון", הוא אמר לפיצי בקול מנומנם,
"כל החקירות הטובות קורות באמצע השבוע כשהפושעים התעוררו מסוף
השבוע. יום ראשון הוא יום מיותר בהחלט בשבוע."
"ומה עם פשעים שקרו בסוף שבוע?" שאלה פיצי בתמיהה. "בכל אופן,
הנה החבר הוותיק שלך, זה שאוהב לאכול דגים ומדבר בפתגמים,
מגיע."
"אהה?" הגיב מישי בהפתעה, הוא התמתח וקפץ על אדן החלון. חתול
אפור צנום השתחל לו בין סורגי הגדר והתיישב מולם.
"עצם-דג?" אמר מישי, "זוהי הפתעת היום. לא ראינו את זנבך
יובלות. מה מביא אותך לכאן?"
"מתי אוכלים אצלכם ארוחת ארבע?" שאל עצם דג.
"ישר לעניין," צחק מישי. "מה קרה? נגמרו הדגים בים? לא שמענו
בחדשות על זיהום חופים."
"הבוקר..." אמר עצם-דג, "הביאה הרוח לחוף שלי רק דגים שהריחו
ריח של כימיקלים. התאבדות לאכול דבר כזה."
"משהו שהגיע מספינה?" שאל מישי.
"לא, לדעתי זיהום מקומי." ענה עצם-דג. "התרחקתי דרומה ושם המים
היו נקיים, אבל זה כבר לא האזור שלי. זה האזור של החתולים מיפו
והם נהיים טיפוסים לא ידידותיים כשנכנסים לאזור שלהם לחפש
אוכל."
"עצם-דג," שאל החתול הג'ינג'י שהקשיב לשיחה, "למה אתה לא מצטרף
לדייגים מנמל ת"א. יש להם הרבה דגים קטנים מיותרים. בלילה אחד
של דיג תמלא בטן לשבוע."
עצם-דג התבונן בו ועצם עין אחת בביטול. "גם אם חתול אוהב
דגים," הוא אמר, "הוא לא אוהב להרטיב את הרגליים."
"לא מרטיבים ממש רגליים", אמר החתול הג'ינג'י בתמיהה.
"זה רק ביטוי", הסביר לו מישי. "הכוונה היא: כמה אתה מוכן
לעשות כדי לקבל תמורה ושיש קו אדום שחתול לא יחצה. ממה היית
אומר שהדגים נפגעו?"
"ממ... זה נראה כמו צבע", אמר דג-עצם. "כמו טרפנטין או חומרים
שמשתמשים בצביעה."
"אתה מוזמן לארוחת ערב." אמר מישי, "אני אנסה לארגן לך איזו
פחית טונה."
למחרת כבר לא חזר עצם-דג ולכן הניחו מישי ופיצי שהזיהום עבר
ועוד זמן רב הם לא יראו אותו אבל, ביום ראשון הבא בצהרים הוא
הגיע שוב.
"שוב אותו סוג של ריח לדגים," הוא דווח למישי.
"מעניין," אמר מישי. "שוב זה קורה ביום ראשון בבוקר. לוקח קצת
זמן עד שזיהום מגיע לחוף. זאת אומרת שפעמיים רצוף זה זיהום
שארע כנראה בשבת, אבל בשבת הרי לא עובדים, זה נשמע חשוד ומאוד
לא רגיל. עצם-דג, יש לך אפשרות לאתר מאיפה הזיהום נובע?"
"אני יכול ללכת לאורך החוף נגד הרוח," אמר עצם-דג, "ולנסות
לנחש מה המקור. אם יש לך מישהו שיודע לקרוא שיצטרף אליי כדי
לקרוא שילוט על בתים, זה אולי יעזור."
"קח את הג'ינג'י," אמר מישי. "הוא בא ממשפחת סקרנים ידועה. אם
יש משהו חשוד שם, הוא כבר יגלה."
הג'ינג'י ועצם-דג הלכו ושבו ממש לפני ארוחת ערב.
"הזיהום מגיע לפי העקבות ממקור בתחום שבין הנמל הישן של ת"א
ועד אחרי בריכת גורדון. ראינו בניין שנמצא בתהליך בנייה, ועוד
יש כמובן הכלבו בשטח הנמל וכמה מסעדות ויש עוד מפעל דפוס קטן
שנמצא קרוב למים." סיפר הג'ינג'י.
"הכלבו פתוח בשבת בערב," אמר מישי. "יתכן שזה המקור אבל אם זה
משם למה זה מזהם דווקא בשבת ולא גם בימי חול? אני מציע שבשבת
בצהרים תתנו שניכם קפיצה ותנסו לאתר את האשם על חם."
"בשבת בצהרים יש לי שיעור אנגלית," אמר עצם-דג באי רצון, "אני
לא יכול להפסיד שיעור. שילמתי מראש."
"בשביל מה אתה לומד אנגלית?" שאלה פיצי בהפתעה. "גם אתה הגשת
בקשה לגרין קארד? אתה יודע עד כמה הסיכוי נמוך?"
"לא. לא זה", הסביר עצם-דג. "עומדים לפתוח מסעדת פיש-אנד-צ'יפס
בכיכר אתרים. יש יתרון לחתולים דוברי אנגלית באזור פחי הזבל."
"עצם-דג," אמרה פיצי. "עם איך שהאנגלים האלה מבשלים, יותר
מסוכן לאכול את הדגים שלהם מאשר את אלו המורעלים בצבע. תדלג על
שיעור אנגלית ונדאג שזה ישתלם לך."
בשבת בבוקר קרא מישי לחתול הג'ינג'י. "אני אשלח אתך ליווי,"
הוא אמר לו בקריצה. "לין-לין!" הוא קרא וחתולה חומה ארוכת
רגליים התקרבה אליהם. "תצטרפי בבקשה לג'ינג'י למבצע סודי
וחשוב."
"בשביל מה אתה שולח אותה?" שאלה פיצי.
"אם דג-עצם יראה עם מי הוא הולך לטייל על שפת הים הוא ישכח את
שיעור האנגלית שלו ויבוא." ענה מישי. "אין חתול שיכול לעמוד
בפני שתי זוגות רגליים חומות וחטובות שכאלו."
הג'ינג'י וארוכת הרגליים ירדו במורד שדרות בן גוריון ופגשו
בעצם-דג בכניסה לבריכת גורדון. כשעצם-דג ראה איזו חברה הצטרפה
אליהם לטיול הוא שכח משיעור האנגלית שלו תוך שנייה כמו שניבא
מישי.
אחר הצהרים המוקדמות חזרו שלושתם. "בוס, יש לך ממש חושים
טובים," אמר הג'ינג'י. "מצאנו, בית הדפוס זה מקור הבעיה.
בהתחלה חשבנו שהוא סגור אבל ארוכת הרגליים קפצה לחצר ואמרה
שהיא שומעת רעש של מכונת דפוס. היא מכירה את המקום. היא ניגשת
לשם לפעמים לנשנוש בהפסקת הצהרים. גירדנו בדלת וייללנו והיא
נפתחה. בפתח עמד גבר רזה וגבוה, לבוש יפה. כשהוא ראה אותנו,
הוא ניסה לבעוט בעצם-דג אבל עצם-דג מהיר מדי בשבילו ולא היה לו
סיכוי לפגוע. ואז יצא מבפנים בריצה מישהו לבוש בבגדי פועל
והחזיק את הגבוה ואמר: תעזוב, זה רק חתולים. והגבוה אמר:
הפחידו אותי עד מוות. חשבתי שזה משטרה.
"וההוא בבגדי עבודה ליטף את ארוכת הרגליים..."
"אנחנו מכירים," העירה ארוכת הרגליים. "אדם נעים, הוא מתחלק
איתי בארוחת הצהרים שלו לפעמים."
"ואז הגבוה אמר: תעזוב את מכוסי הפרעושים האלו. אנחנו צריכים
לגמור את הצד השני עד הערב." סיים דג-עצם בבוז.
"מעניין למה הוא התכוון הצד השני," אמר מישי, "בדרך כלל בית
דפוס מדפיס רק בצד אחד של המודעה. ניסיתם להיכנס?"
"ניסיתי," אמר הג'ינג'י, "אבל הגבוה היה עצבני ולא נתן."
"איך נראה המקום?" שאל מישי.
"חדיש. נקי. והיה ציוד ממוחשב", אמר הג'ינג'י. "פלקטים על
הקירות. דוגמאות של עבודות דפוס יפות."
"אתם בטוחים שזה המקום?" שאל מישי.
"זה אותו ריח שיש לדגים." אמר עצם-דג. "זיהיתי בוודאות."
"אני לא מכירה את הגבוה", אמרה ארוכת הרגליים. "לא ראיתי אותו
אף פעם. הוא אפילו לא היה בבגדי עבודה. ככה לא מתלבש פועל בבית
דפוס. אבל השני הוא בחור טוב. הוא טוב לחתולים. אני לא מאמינה
שהוא מעורב במשהו רע."
"גם תרנגולת שחורה יכולה להטיל ביצים לבנות." אמר עצם-דג.
"אני לא ראיתי תרנגולות שם," אמר הג'ינג'י, מבולבל.
"הכוונה", אמר מישי, "היא שגם אדם רע עושה לפעמים מעשים טובים.
אי אפשר לקפוץ למסקנות מדוגמאות קטנות. אני מציע שתיגשי לשם,
ארוכת הרגליים, באמצע השבוע בזמן ארוחת הצהרים ותנסי לרחרח."
למחרת חזרה ארוכת הרגליים מהסיור. "משהו משונה מתחולל שם, זה
בטוח." היא אמרה.
"ניגשתי בצהרים וישבו שם הפועלים הרגילים וגם הפועל משבת,
ופתאום הוא עשה את עצמו כאילו הוא לא מכיר אותי. החלטתי לגשת
קודם לבעל המקום כדי שזה ייראה כאילו אין לי עניין מיוחד
בפועל. הפועל של שבת עוד עלול להרגיש שכאילו משהו ייראה חשוד
לאחרים שאני ניגשת רק אליו. ובעל המקום היה נחמד ונכנסתי איתו
למפעל ובעצם אין שם כלום יוצא דופן, רק הריח. היה שונה מאתמול.
לא היה ריח של אותו חומר דפוס."
"יש בטח הרבה חומרים," העירה פיצי. "אבל אם היא לא הריחה שום
ריח מאתמול, סימן שמישהו סילק כל סימן מאתמול, כמו למשל לשפוך
את הפסולת לים. ואת זה עושה מי שרוצה לסלק עקבות."
"ובאמת הבוקר שוב הריחו הדגים בדיוק אותו ריח של צבע." אמר
עצם-דג.
"היה שם משהו שהיה מודפס משני הצדדים?" שאל מישי את ארוכת
הרגליים.
"הדברים הגדולים כמו מודעות מודפסים מצד אחד. הקטנים יותר כמו
כרטיסים, חלקם מודפסים משני הצדדים על גיליונות גדולים ואז
נגזרים על ידי גיליוטינה גדולה לגודל המדויק." היא ענתה.
"טוב," אמר מישי. "תשתדלי בימים הקרובים להתיידד עם הפועל שלנו
ולהפוך לבת בית שם ובשבת הבאה תיגשו שלושתכם ואת תנסי להיכנס
פנימה ולראות מה קורה."
בשבת הבאה יצאו שלושה חתולים לבית הדפוס. החתול הג'ינג'י,
ארוכת הרגליים ועצם-דג. אבל חזרו רק שניים. החתול הג'ינג'י היה
חסר.
"שרטנו על הדלת", סיפרה ארוכת הרגליים, "והפועל הרגיל שמכיר
אותי פתח. יכולנו לראות מאחוריו את הגבוה מחזיק ומתבונן באור
של החלון בפיסת נייר. ניסיתי להיכנס והפועל אמר לי: "לא, לא
היום גברתי. היום אי אפשר". ואז החתול הג'ינג'י חמק פנימה מהצד
והגבוה בעט בו וצעק: "החתולה הג'ינג'ית הזאת תביא רק בעיות".
והפועל השני ניסה לתפוס את הג'ינג'י ובכל המהומה ברחנו, אבל
הג'ינג'י הצליח להסתתר בפנים."
"אתם לא יכולים להשאיר את הג'ינג'י לבד במקום מסוכן שכזה." אמר
מישי מודאג. "ארוכת הרגליים, קחי את שתום העין ותסתתרו בשיחים
בחצר. אחד מכם שיחזור בלילה לדווח. והשני יישאר בתצפית עד
שהג'ינג'י ישתחרר."
השניים הלכו ומישי הסתובב מצד לצד חסר מנוחה.
עם רדת החשכה חזרה ארוכת הרגליים וסיפרה: "לפנות ערב הם הפסיקו
לעבוד, הפועל שפך לים שני פחי צבע ושניהם נכנסו למכונית ונסעו.
אחרי שהם נסעו החתול הג'ינג'י סימן לנו מהחלון שהכל בסדר. הוא
יסתדר שם לשינה עד הבוקר וייצא כשיפתחו ביום ראשון."
"טוב, עכשיו נשאר רק לחכות", אמר מישי רגוע יותר.
ביום ראשון בבוקר חזרו החתול הג'ינג'י ושתום העין. החתול
הג'ינג'י החזיק בפיו פיסת נייר ונראה שבע רצון מעצמו וקצת
מסתורי.
"נו נו?" שאלה פיצי בחוסר סבלנות, "אז גיליתם שהם מדפיסים
הזמנות חתונה? היה שווה להסתכן בשביל זה?"
"הזמנות חתונה?" אמר הג'ינג'י בגאווה. "זה נראה לך הזמנות
חתונה?" והוא הניח על הרצפה פיסת נייר מלבנית לבנה בגודל שטר.
כולם התבוננו בחוסר הבנה.
"זה ריק", אמרה פיצי.
החתול הג'ינג'י הפך את הנייר. בצד השני זה היה שטר של מאה
שקל.
"וההה." אמרה פיצי בתדהמה. "הם מדפיסים הזמנות חתונה על שטרות
של מאה שקלים."
"לא חתולה פתיה," אמר מישי בסיפוק רב. "הם מזייפים כסף. הם
מדפיסים שטרות."
כל החתולים התקבצו מסביב לנייר, מרחרחים וממששים ומעבירים מיד
ליד.
"ובאיכות טובה." אמר עצם-דג ממשש את הנייר.
"יצא לך לשמוע משהו חשוב בשיחה בין שני הזייפנים?" שאל מישי.
"בהחלט," אמר הג'ינג'י. "בשבוע הבא זה יום ההדפסה. הם ידפיסו
שני צדדים, יעמיסו על המכונית ויסתלקו סופית עם השלל."
"מצוין." אמר עצם-דג. "אז מהשבוע הבא לא יהיה זיהום ויהיו שוב
דגים טריים ולא צבועים."
"דגים? זה מה שמעניין אותך?" שאל מישי. "עצם-דג, זו ההזדמנות
של חייך. קורה משהו באזור שלך ואתה חושב על דגים? תדווח על זה
למשטרה ותזכה בתהילת עולם. אני חושב שמאחר שבלעדיך לא היינו
עולים על הפרשה, זו הצלחה שנזקפת לזכותך. קח את השטר של המאה
שקלים תראה אותו במשטרת הירקון ותוביל אותם לבית הדפוס בשבת."
"אני?" אמר עצם-דג. "להסתבך עם המשטרה? איתם אתה מתחיל, אתה לא
יודע איך זה נגמר. הם עוד ימסרו אותי לעירייה לעיקור. התודה
שלהם תיגמר בזה שעוד יקצצו לי משהו... את האוזן התכוונתי," הוא
הוסיף כשהוא ראה את הפרצוף של פיצי מביע זעזוע מצורת ההתבטאות
שלו.
עיריית ת"א נוהגת לקצץ את קצה אוזנם הימנית של חתולי רחוב
שעוקרו כדי שקל יהיה לעובדים להבדיל בין חתולי הרחוב שקיבלו
טיפול רפואי לאחרים.
"גם חתול שאוהב דגים לא אוהב להרטיב את הרגליים?" שאל בחיוך
החתול הג'ינג'י.
"בדיוק, הבנת נכון." אמר עצם-דג. "הפעם השתמשת בביטוי בול
במקום. אני אוהב את התהילה אבל כל מה שמסביב לזה יותר מדי
בשבילי."
"טוב, אם כך, אני אקבל על עצמי את הכבוד המפוקפק", אמר החתול
הג'ינג'י באנחה, "כשהצטרפתי ללהקת החצר הזו הגברת ננה לקחה
אותי לווטרינר וכשהתעוררתי אחרי שהרדימו אותי לצורך ניקוי
שיניים גיליתי שניקו לי עוד כמה דברים חוץ מהשיניים. לי אין מה
להפסיד."
בשבת הבאה לפנות בוקר לקח החתול הג'ינג'י את שטר מאה השקלים
ואחרי שקיבל תדרוך ממישי הלך למשימתו. שאר חתולי משרד החקירות
של מישי ציפו לחדשות בנשימה עצורה. חלקם לא יכלו להתאפק והלכו
להסתתר בחצרות שמסביב לבית הדפוס להיות עדים לאירועים.
כאשר הגיעו הדי צופרי האזעקה של מכוניות המשטרה לאוזני מישי
פיצי והחתולים שחיכו במשרד הם ידעו שהצליחו.
"מה זה?" רטנה ננה. "אי אפשר לישון בשקט בשבת בבוקר. אפילו
לארוחת בוקר המשטרה נוסעת עם הסירנה?"
הג'ינג'י חזר שעה קלה לאחר מכן כשהוא נישא על גבי החברים,
טופחים על גבו ומריעים בקולי קולות.
"הצלחה מלאה." הוא סיפר בגאווה. "ניגשתי למשטרת הירקון, ראיתי
כמה שוטרים יושבים בחוץ ואוכלים ארוחת בוקר. ניגשתי לאחת
הבחורו,ת כי בחורות יותר סבלניות עם חתולים. עשיתי קולות של
פינוק והיא שאלה: מה זה, חתולה ג'ינג'ית. רוצה להתחלק איתי
בסנדוויץ'?
"הנחתי את השטר לרגליה והיא אמרה: מה יש לך פה? 100 שקלים? את
לא צריכה לשלם כל כך הרבה בשביל סנדוויץ' גבינה.
"ואז היא הרימה את השטר, ראתה שהצד השני לא מודפס, עזבה את
הסנדוויץ', הראתה לשאר השוטרים וכולם התחילו לרוץ כמו משוגעים
לתוך המשטרה ואחר כך כולם רצו החוצה ואני ישבתי ואכלתי בשקט את
הסנדוויץ' עם גבינה שלה. שילמתי 100 שקלים עבורו, לא?"
"רק חצי 100", אמרה פיצי במתח, "הוא הרי היה מודפס רק בצד
אחד... נו נו תמשיך."
"ואז הם התאספו מסביבי ודחפו את השטר מתחת לאף שלי ואמרו בקול
כמו שמדברים לתינוקות: איפה מצאת, חתולה? תראי לנו חתול טוב,
חתול טוב. ואני גמרתי בשקט את הסנדוויץ' והולכתי אותם לבית
הדפוס. ניגשנו לדלת וגירדתי אותה ועשיתי מיאו מיאו וההם בפנים
פתחו והמשטרה תפסה אותם עם המכנסיים למטה באמצע ההדפסה של
הכסף. הגבוה התחיל לצעוק: "זו החתולה הג'ינג'ית. אמרתי שיהיו
רק בעיות ממנה". והגיעו איזה 10 מכוניות משטרה ואנשים התאספו
ובעל בית הדפוס הגיע. הוא בכלל לא ידע מה עושים אצלו בסוף שבוע
במפעל."
בערב צפתה ננה בחדשות: "ובראש מהדורת החדשות", אמר הקריין,
"משטרת ישראל איתרה בית דפוס שעמד להציף את השוק בשטרות
מזויפים באיכות גבוהה. עמנו קצין משטרת מרחב דיזנגוף. ומה אתה
יכול לספר לנו על אירוע חריג זה?"
קצין משטרה עם הרבה אותות הצטיינות הופיע על מרקע הטלוויזיה.
"הבוקר בא לסיומו המוצלח מבצע ארוך ומורכב של משטרת ישראל,"
הוא אמר בקול סמכותי מרשים. "אני רוצה להודות לכוחות הים
והיבשה ומשרד הפנים והחוץ שסייעו למשטרת ישראל לפענח ולהביא
לסיום מוצלח את אחת מהפרשיות המסוכנות והסבוכות ביותר שידענו.
שניים מראשי הפשע המאורגן נתפסו בעת הדפסת סכומי כסף בכמויות
אדירות אשר הפצתן הייתה מזיקה אנושות לכלכלת ישראל."
"ומה בנוגע לשמועות שחתולה ג'ינג'ית הייתה מעורבת בפרשה?"
הפסיקו הקריין.
קצין המשטרה הישיר מבט למצלמה ואמר בקול חשאי: "החתולה
הג'ינג'ית הוא שם הקוד של חוקרת משטרה אשר תוך סכנת נפשות חדרה
ללב הרשת הנפשעת ופתרה את התעלומה."
"האם נכונות השמועות שמשטרת ישראל מפעילה קבוצת סוכנים חשאית
הנקראת 'קבוצת החתולים'?" שאל הקריין בעניין עצום.
קצין המשטרה נעץ בו עיניים קשות. "מסיבות של חשאיות אני מנוע
מלענות על שאלה זו." הוא ענה.
"קבוצת החתולים", אמרה ננה. היא תפסה את מישי ומשכה והושיבה
אותו על ברכיה. "האם נכונות השמועות שאתה מישי העצלן שלי סוכן
סמוי במשטרת ישראל? אז אולי תספר לי איפה אתה מסתיר את תעודת
השוטר שלך? תראה לי תראה לי." והיא התחילה לדגדג אותו מכל
הכיוונים.
"תעזבי אותי!" צעק מישי וברח מתחת לספה.
"רגע רגע," אמרה ננה וזחלה אחריו, "שוטר מישי. אולי אתה יכול
לבטל לי איזה דו"ח חניה?"
והיא פרצה בצחוק גדול.
פרק אחד עשר - תעלומת התחתונים הנוצצים
"יותר ימינה, יותר ימינה, מעל השיח רפי, מתחת לשיח. תסתכל יותר
שמאלה..."
"יותר שקט," קרא מישי ונחלץ מתחת לספה. "יום שישי שמונה בבוקר,
מה זה מי זו ומה היא חושבת לעצמה?"
"זו יעל רגב השכנה שתמיד שופכת עלינו מים כשאנחנו מרעישים",
אמרה פיצי. "נראה אותך עכשיו כשהיא מרעישה שופך עליה מים למעלה
לקומה השלישית מפה."
"ומה היא מחפשת?" שאל מישי שהיה עדיין מנומנם והצטרף אל פיצי
על אדן החלון.
"הניחוש שלי טוב כמו שלך", אמרה פיצי.
"פחות טוב כמובן," אמר מישי נעלב, "אתי את מנסה להתחרות, עם
גדול בלשי המדינה? זה נשמע לי כאילו הם מחפשים משהו שנפל מחבל
הכביסה."
"זה לא פה יעל", צעק בתשובה רפי בעלה של השכנה הצעקנית אליו
היו מכוונות ההוראות.
"זה דק צבעוני ומנצנץ," צעקה יעל, "איך אתה לא מוצא, תחפש
טוב".
"דק צבעוני ומנצנץ", אמרה פיצי, "את זה אני צריכה לראות."
"... אז בטח החתולים לקחו את זה," המשיכה יעל, "תחפש בחצר
הקדמית."
"זה לא יתאים להם בגודל", השיב רפי, "אין פה שום חתול במידה
שלך." ובכל זאת הוא עבר לחפש בחצר הקדמית.
"זה המישי הזה על בטוח", צעקה אשתו, "הוא מעורב בכל".
"אני לא יכול לדמיין את מישי בתחתונים שלך", אמר רפי.
"תחתונים!!!" אמרו שני החתולים ביחד.
ננה התעוררה בינתיים והגיעה מנומנמת מחדר השינה שלה. "מה זה
עכשיו?" היא שאלה והביטה דרך החלון לצד החתולים. "בוקר טוב
מישי, בוקר טוב פיצי, בוקר טוב מר רגב."
"אהה בוקר טוב ד"ר סרבו", אמר רפי, "אולי ראית את התחתונים של
אשתי, הם נעלמו השכם בבוקר מהחבל. זה כבר הזוג השלישי השבוע,
היא חשבה שאולי זה אצלך".
"רפי", אמרה ננה ברצינות רבה, "אני יכולה לעלות על הספה מול
החלון, להסתובב ולהראות לך את הישבן שלי אבל יש סכנה שתקבל מזה
התקפת לב, אלו התחתונים שלי מאז בית הספר העממי, אבל אם אתה
רוצה אתה מוזמן להתבונן בסל הכביסה המלוכלכת שלי".
"לא צריך," אמר בבהלה השכן, "אשתי רק חשבה אולי החתול שלך שם
עליהם יד."
"אם למישי ייגמרו התחתונים והוא יחליט פעם ללכת בתחתוני נשים
הוא יעליב אותי אם הוא לא ילווה משלי לפני שישנורר מהשכנות",
אמרה ננה. "תסלח לי, אני חייבת מקלחת, אחרת אני לא מתעוררת."
השכן מלמל דברי התנצלות ונמלט בחזרה לחדר המדרגות.
כעבור רבע שעה בזמן ארוחת הבוקר נשמע צלצול בדלת, הפעם יעל
השכנה בעצמה עמדה בפתח. "אני ממש מבקשת להתנצל", היא אמרה
לננה, "אני ממש לא מבינה, זה הזוג השלישי שנעלם לי השבוע."
"בואי ניגש למכולת", אמרה ננה, "אני בדרך, יום שישי וכדאי
להקדים בקניות. את רואה את מישי עומד ומסתכל כאילו הוא רוצה
לראות מי זה בדלת? הוא רק מחפש הזדמנות לזנק דרך הדלת החוצה
הנוכל הזה."
שתי הנשים יצאו ומישי ופיצי שמעו את סוף שיחתן דרך החלון.
"זה קצת אישי לספר, אבל בינינו הנשים", אמרה יעל, "אלו היו
תחתונים מסוג חוטיני דקים עדינים כאלו עם נצנצים שמנצנצים באור
וצריך לשלוח לניקוי יבש, אי אפשר לכבס".
"אבל החוטיני נמצא תמיד בחושך", אמרה ננה בהשתאות, "אז איך זה
מנצנץ? טוב, אני לא רוצה לדעת את התשובה, אני לא בטוחה שאני
רוצה לדבר על דברים כאלו. אני מציעה שתרשמי פתק על לוח המודעות
במכולת. הנה, יש לי עט אתי, בואי נרשום." קולות השיחה גוועו.
"מד-הים." אמר מישי "לא יכול להיות שהן מדברות ברצינות, זה בטח
איזה קוד סודי."
"אז מי לדעתך לקח את התחתונים?" שאלה פיצי.
"סוכן של מעצמה זרה", ענה מישי.
"הוא טיפס לקומה השלישית", שאלה פיצי.
"כבר שללת את האפשרות שהוא היה יכול לרדת מלמעלה?" ענה מישי
בשאלה, "טוב, בואי נגמור לאכול במקום השיחה הזו על תחתונים."
כעבור שעה קלה חזרה ננה. "פרשיה משונה," היא סיפרה בתמיהה,
"במכולת כבר היו שלוש מודעות - שתיים על תחתונים שנגנבו מהחבל
בקומות גבוהות ואחת על מפתחות שאבדו, ושיחת המכולת הייתה על
איזה גנב מטורף שמטפס לקומות גבוהות אחרי תחתונים. אתם יודעים,
התחתונים עם הנצנצים הם עכשיו להיט שקשה להשיג."
"פיצי, ישיבת חרום של בלשי המשרד", אמר מישי בלי לתת אפילו
לננה לגמור את המשפט.
"זה רק מקרה", אמרה פיצי.
"אין מקרים", אמר מישי. הוא טיפס על אדן החלון. "רבותיי..."
הוא אמר לקבוצת החתולים שחיכתה לארוחת הבוקר שלהם, "וגבירתי",
הוא הוסיף לחתולה קצוצת הזנב החומה. "אתם לא". הוא אמר לכמה
חתולים לא מוכרים. "מי אתם בכלל?"
"אנחנו מהחצר של אבא של ננה", אמר חתול צהוב גדול, "הוזמנו
לארוחת בוקר. יש זוג עורבים תוקפני בפחי הזבל בבקרים
לאחרונה..."
"כן, עכשיו אני מזהה", אמר מישי, "אתם שומרים על הרכב של ננה
בחנייה. טוב, אז תקשיבו כולם, לאחרונה מתחוללת בשכונה פרשת
היעלמות מסתורית של תחתוני נשים."
"ומפתחות", הוסיפה פיצי.
"התחתונים כנראה כולם או רובם מסוג חוטיני."
"מה זה חוטיני?" שאל חתלתול חום קטן מהחצר של אבא של ננה.
"אלו תחתונים שנראים כמו חוט דק", אמרה פיצי.
"נשמע לא נוח", אמרה קצוצת הזנב.
"אני בכלל לא מבין איך הם הולכים עם תחתונים", אמר שתום העין,
"שלא לדבר על הנצנצים שמה."
"זה לא לעניין", אמר מישי, "התחתונים כנראה כולם עם נצנצים,
אלו מין פיסות קטנות נוצצות כשהן זזות."
"אין לנו תיאור של המפתחות", הוסיפה פיצי.
"המפתחות זה לא שייך, זה מקרה", אמר מישי בחוסר סבלנות. "אני
מבקש מכולם לחשוב על הנושא, לפקוח עיניים ולרחרח מסביב."
"תחתונים לא יכולים סתם לפרוש כנפיים", אמרה פיצי. "הנה מגיעה
ארוחת הבוקר שלכם, הישיבה ננעלת בזאת."
ננה יצאה, חילקה לכולם ארוחת בוקר ואחר כך הלכה במעלה השדרה.
ביום שישי היא לא עבדה והיא הייתה בדרך לפגוש חברה לכוס קפה
ולרכל.
שתום העין אכל משהו ואחר כך עלה אף הוא במעלה השדרה. שתום העין
היה חתול חריף וחד עין, במקרה שלו רק עין אחת. היו לו הרבה
חברים וחוש בילוש מעולה. הוא הלך במרכז השדרה, עבר את רחוב בן
יהודה והניד מרחוק כף לשלום לחתול של איסת"א. אחר כך חצה את
רחוב דיזנגוף ונכנס לדיאדה לשיחה קצרה. החתולים שם לא הכירו את
סיפור התחתונים והבטיחו לפקוח עין ולנסות לשמוע בין האימהות
שמגיעות למקום אם זו בעיה מקומית או כללית. אחר כך הוא נכנס
מתחת לבניין העירייה, קפץ לקפה 'לנדוור' והציץ פנימה בעד החלון
לראות אם יש מישהו שהוא מכיר. בשולחן צדדי הוא ראה אמא עם עגלת
תינוקות שותה קפה בחברת חברה רזה וגבוהה. בעגלה היה תינוק
שנופף בידו לשתום העין. שתום העין נכנס פנימה ליהנות קצת
ממיזוג האוויר.
"הלו", הוא אמר לתינוק, "אתה נראה לי מוכר, יובל?"
"כן", ענה התינוק. "אתה החתול שביקר את זואי, החתולה שלנו,
ושאל אותה כל מיני שאלות על השולחן של סבא שלי ועל הפריצה ביום
שנולדתי."
"כן כן", אמר שתום העין, "אני זוכר היטב, מה אתה עושה כאן בשעה
כזו?"
"אני הולך לאיפה שלוקחים אותי", אמר יובל, "אתה חושב ששואלים
אותי? ואם אני מנסה להסביר הם לא מבינים."
"אל תנסה להסביר", אמר שתום העין, "מיותר, כשאני מנסה להסביר
הם אומרים איזה חתול מתוק ואם במקרה הם כן מבינים הם אומרים
'איזה חכם, אולי ניקח אותך לטלוויזיה או לבדיקת מוח?' הכי טוב
לא להציג את עצמך כחכם."
"מה, גם אצלכם זה ככה?" שאל יובל, "חשבתי שרק אצלנו
התינוקות."
"כן", אמר שתום העין, "אבל אצלכם זה נגמר אחרי שנה-שנתיים,
אצלנו זה לכל החיים".
"ומה הביא אותך לפה?" שאל יובל.
"אני מטייל לנקות את הראש ולהבין את פתרון התעלומה של התחתונים
הנוצצים." אמר שתום העין. "אתה יודע, יובל, שהמקום הזה היה פעם
סניף של סטארבקס, רשת הקפה הבין לאומית, והם סגרו את כל בתי
הקפה ויצאו מהארץ, המקום היחיד בעולם בו הם נכשלו, ואתה יודע
למה?"
יובל הניד בראשו.
"מכיוון שהם הגיעו לפה עם הסיסמה 'אנחנו נלמד אתכם מהו קפה
טוב'. יהיר, לא? במקום ללמוד את השוק ולראות שבישראל יש מלא
בתי קפה איכותיים ובמקום להתאים את עצמם לטעם המקומי, כלל
ראשון בכלכלה."
"טוב, אני לא מתעניין בכלכלה", אמר יובל, "אני עדיין לא ממש
אוכל אפילו אוכל מוצק עדיין. ספר לי על תעלומת התחתונים, זה
יותר התחום שלי."
שתום עין סיפר ליובל על אודות הפרשה החדשה. "מה דעתך?" הוא שאל
כשסיים.
יובל חשב לרגע. "זו לא נראית לי משהו פרשה", הוא ענה, "אבל מה
אני יודע, אני בסך הכל בן שנה וחודשיים בקושי, אין לי הרבה
ניסיון ואני פועל על פי רגש. אם אתה מחפש תעלומה רצינית תתבונן
לשם, רואה את שני האנשים האלו שיושבים שם ליד השולחן בצד? הם
מסתודדים בצורה חשודה מאז שהגיעו. אני לא יכול לשמוע מה הם
אומרים וגם אם הייתי שומע ספק אם הייתי מבין אבל תנועות הראש
ומבטי העיניים... יש לי הרבה ניסיון עם אנשים שאומרים לי 'איזה
מותק אתה' ולא בכנות. אני במקומך הייתי הולך לרחרח שם. עכשיו
תסלח לי, אני צריך להזמין אוכל, אני רואה שאמא שלי קיבלה עוגת
גבינה." ובזאת פנה יובל לכיוון אמא שלו וצעק "האאם, האאם."
"אבל רק עכשיו אכלת, יובלי, תן לאמא לאכול את העוגה בשקט."
"האאם, האאם."
שתום העין התקרב לשולחן של שני החשודים והתיישב לידם בטווח
שמיעה, כשגבו אליהם.
"...ומה יהיה אם השומר של השגרירות יתבונן החוצה ויראה את האור
של הפנסים שלנו?" שאל בלחש אחד מהם.
"הוא יתעלם מהם," ענה השני, "אתה לא מכיר בריטים? הם לא רוצים
אף פעם להתערב בשום דבר שאינו נוגע להם."
"אז מה הם עושים בעיראק?" שאל הראשון.
"זה מקרה," אמר השני בפסקנות, "אף פעם בריטים לא מתערבים
בדברים שלא באזור שלהם."
"אתה במחי יד נפנפת היסטוריה בת ארבע מאות שנים של מושבות
בריטיות סביב העולם," אמר הראשון, "לא הייתה מדינה בעולם שהצבא
שלה הגיע למקומות שהבריטים הגיעו אליהם ויישבו אותם."
"עמוס," אמר השני בעייפות, "תחליט, היסטוריה או פריצה לחנות
תכשיטים, במה אתה בוחר?"
"אהה..." אמר שתום העין לעצמו, "עכשיו עלינו על משהו מעניין."
הוא המשיך להקשיב בעניין.
"אפשר שניהם", התעקש עמוס.
"אתה לא רציני", ענה השני.
"סליחה, אז אתה לא מכיר אותי", נעלב עמוס, "אני רציני בכל דבר,
גם כשאני מספר בדיחה אני עושה את זה בשיא הרצינות."
שתום העין לא הצליח להסתיר חיוך. "וזה משפט טוב שאני צריך
לזכור", הוא אמר לעצמו.
"אנחנו צריכים לשקול את כל הסיכונים," המשיך עמוס.
"זרובבל יחכה ברכב", אמר השני, "ואם הוא יראה שומר או סיכון,
מה שלא יהיה, הוא יצלצל אלינו לסלולרי. הוא יגיד לנו בדיוק מתי
לצאת ויגיע עד שפת המדרכה ברגע הנכון, נקפוץ מהחנות למכונית
וניעלם. ביום שני ב-4 בבוקר הרחובות ריקים מאדם."
"...ומחתול", הוסיף עמוס.
"תגיד לי, אתה השתגעת?!" אמר השני וכסה את פניו בידיו.
"החתול הזה מקשיב לנו, אני חושב", אמר עמוס.
"הוא בכלל עם הגב אלינו", נאנח השותף שלו מבין ידיו.
"זה טריק ידוע של חתולים, אני רואה את האוזניים שלו זזות
בעניין ברגעים הנכונים", ענה עמוס.
שתום העין החליט שהוא שמע דיו והסתלק.
"אתה רואה, הוא שמע שאנחנו חושדים בו והלך", הוא הספיק עוד
לשמוע את עמוס אומר. "אתה חושב שאנחנו צריכים לשנות את
התוכנית?"
"איזה זוג ליצנים", אמר לעצמו שתום העין. הוא חזר לחצר של
מישי. מישי ופיצי עמדו על אדן החלון ושוחחו עם כמה מחברי
המשרד.
"נו?" שאל מישי, "יש התפתחות?"
"הלכתי לחפש את האתונות ומצאתי את המלוכה", אמר שתום העין.
"את התחתונים התכוונת", אמרה פיצי בהפתעה.
"זה ביטוי", הסביר מישי, "שאול המלך הלך לחפש אתונות שאבדו
והומלך למלך... ספר לנו."
החתולים התגודדו מסביבם ושתום העין סיפר. כשסיים ישבו כולם
והתבוננו בו בפה פעור.
"יפה מאוד", אמר מישי, "ביום שני בבוקר אשלח את הג'ינג'י ואת
החתול השחור..."
"זו הרפתקה שלי," אמר מייד שתום העין, "אני רוצה חלק".
"צודק", הסכים מישי, "שלושתכם, אתה המוביל. אני אתן לכם הוראות
ביום ראשון בערב ואני משוכנע שיהיו עוד כמה חתולים משכימי קום
שיצטרפו אליכם."
בימים הבאים נעלמו עוד שני זוגות תחתונים מנצנצים מעל חבלי
כביסה בדירות בקומות גבוהות.
ביום ראשון חילק מישי לצוות הנבחר הוראות אחרונות. שגרירות
בריטניה הייתה קרובה אליהם והחתולים סיירו מספר פעמים במקום
והתבוננו היטב בשטח ובחנות השעונים היקרה שהייתה מול הכניסה
לשגרירות. ביום שני בשלוש וחצי בבוקר יצאו שלושת הבלשים ואליהם
הצטרפו כצפוי מספר חתולים סקרניים.
"שימו לב," הורה שתום העין שפיקד על המבצע, "תתפזרו בשטח, לא
להתבלט ואני מבקש בלי מצלמות. ההבזק של הפלש ירתיע את
הפורצים."
קרוב לשעה ארבע הם הבחינו במכונית קטנה שהתקדמה לשפת המדרכה.
שני אנשים יצאו ממנה וחמקו בעלטה לכניסת החנות. המכונית נסוגה
מייד ועמדה באורות כבויים במורד הרחוב. שתום העין הניד בראשו
והחתול השחור ניגש ונצמד למכונית. שני החתולים האחרים התקרבו
לדלת החנות. "אלו הפורצים הליצנים מבית הקפה," אמר שתום העין
לג'ינג'י.
אחד הפורצים התכופף ליד הדלת. "הוא מנטרל את האזעקה", אמר
הג'ינג'י. "יש להם מידע פנימי, תראה, יש להם מפתח."
שני האנשים נעלמו בחנות וכעבור רגע קל נראו אורות פנסי הכיס
שלהם בפנים.
החתולים חצו את הכביש בריצה לשער השגרירות. הג'ינג'י הוציא
מתחת לגדר חתיכת מקל שהוא החביא מבעוד מועד וטיפס על המצלמה
שהייתה מורכבת מעל הדלת.
"ברגע שתראה את המצלמה זזה..." הדריך אותו שתום העין.
"ברור", אמר הג'ינג'י.
שתום העין טיפס על שער הכניסה ולחץ על הפעמון לחיצה ארוכה.
כעבור שניות ארוכות נשמע קרקוש באינטרקום. "השגרירות סגורה",
אמר קול מנומנם.
שתום העין לחץ שנית וצעק "מיאההההה".
"מה זה היה?" נשמע קול שני נדהם.
"זה נשמע כמו מישהו שרוצחים אותו", אמר הראשון.
"או חתול שראה יותר מדי סרטי היצ'קוק", אמר השני, "תפעיל את
המצלמה, נראה מי זה."
המצלמה מעל השער התחילה לזוז אבל ברגע שהייתה מכוונת לחנות
התכשיטים מעבר לכביש החתול הג'ינג'י שהיה בהמתנה מעליה תקע את
המקל בין הצירים שלה ועצר אותה.
"המצלמה נתקעה", נשמע קול מהאינטרקום, "הלו, מי זה שם?"
שתום העין לחץ מספר לחיצות קצובות על הפעמון.
"מה אתה רואה?" שאל השומר השני.
"כלום, רק את חנות התכשיטים ממול. רגע, יש אורות של פנסים בתוך
החנות, אני יוצא לבדוק."
"בשום אופן לא", צעק השני, "יש לנו הוראות מדויקות, זה נקרא
קוד אדום - אירועים חיצוניים שלא קשורים לנו, יש להתקשר
למשטרה."
"אז תקרא לזה קוד ורוד," אמר הראשון, "אני יוצא."
"קוד ורוד זה למקרה של מצעד הגאי והלסביות", אמר השני לאחר רגע
כשהוא מדפדף בהוראות, "הזדהות מאופקת מלווה בנפנוף יד
ידידותי."
"אתה מבין עכשיו למה האימפריה הבריטית נפלה?" צעק הג'ינג'י
ששמע את השיחה ממרומי המצלמה.
השער נפתח ושני השומרים פרצו החוצה באקדחים שלופים.
במכונית במורד הרחוב הבחין בהם הנהג זרובבל והתקשר מייד
לשותפיו. "מתקרבים אליכם שני בריטים באקדחים שלופים", הוא אמר
בבהלה.
"בוא תיקח אותנו מייד", צעק אחד הפורצים.
"אבל יש להם אקדחים", אמר זרובבל בפחד. "מה יהיה אם הם יתחילו
לירות?"
"הם לא יעזו לירות ולהעיר את השכונה ב-4 בבוקר", צעק הפורץ
עמוס, "זה הסתכנות בתקרית דיפלומטית."
המכונית זינקה מהפינה ועלתה על שפת המדרכה, דלת החניה נפתחה
ושני הפורצים יצאו בריצה כשאחד מהם מחזיק שק בידו. השומרים רצו
אליהם.
"לא לזוז או אני יורה", צעק אחד השומרים.
הפורצים זרקו את שק השלל דרך חלון המכונית אבל עד שהם ניסו
להיכנס למכונית פג אומץ לבו של הנהג והמכונית נמלטה בחריקה
במעלה הרחוב.
"ועוד באור אדום", צעק אחד השומרים. "זה יעלה לכם, יש מצלמה על
הרמזור."
אחד הפורצים נמלט לחצר הבית הסמוך כששומר רודף אחריו. הפורץ
ניסה להסתתר בביתן הזבל אך השומר גילה אותו. "ידיים למעלה!"
הוא צעק.
"אין לכם שום הוכחות", צעק הפורץ, "אנחנו סתם עוברי אורח
תמימים."
"באמת?" צעק השומר, "אז איך זה שיש לך שני שעונים, אחד על כל
יד?"
הפורץ הוריד מהר את אחד השעונים וזרק אותו לחברו. שני השומרים
ניתרו באוויר אך הפורץ השני היה זריז יותר ותפס אותו.
"תן לי את השעון", צעק השומר השני והפורץ מייד זרק חזרה את
השעון לרעהו וכולם קפצו שוב, אך השעון נפל על גג פח הזבל.
"מספיק עם מחניים", צעק אחד השומרים.
"אני אגיש עליך תלונה", צעק בחזרה הפורץ.
חלון מלמעלה נפתח. "שיהיה שקט מייד או שאני מתקשר לשגריר וזו
תהיה תקרית בין לאומית", צעק קול עצבני מלמעלה.
"תפסנו פורצים אצל פדאני", צעקו השומרים.
"אז תתפסו בשקט", צעק העצבני.
קולות סירנות של מכוניות משטרה מתקרבות נשמעו ושתי מכוניות
משטרה הגיעו וחסמו את הכביש בהפגנתיות. השוטרים כבלו את
הפורצים ולקחו אותם.
"זה לא אנחנו", צעקו הפורצים, "סתם עברנו ברחוב, אין לכם
הוכחות, זה הם."
שני השומרים סיפרו את פרטי האירוע לקצין המשטרה.
"רשמתם את מספר המכונית?" שאל הקצין.
"ל... לא", אמר אחד השומרים בצער, "לא הספקנו."
"רשמת את מספר המכונית?" שאל שתום העין את החתול השחור שהצטרף
אליהם בינתיים. החתול השחור חייך והצביע על ראשו.
"אתה רוצה שאטפס ואוריד להם את השעון?" שאל הג'ינג'י.
"לא", ענה שתום העין, "שיעבדו קצת בשביל המסים שאנחנו משלמים,
השעון לא יברח."
אך השעון, הסתבר מאוחר יותר, כן ברח.
החתולים שהתאספו כולם צפו במתרחש ולבסוף חזרו הביתה. מישי
ופיצי אפילו לא התעוררו בשעה שכזו. לפני שננה יצאה מהבית כבר
סיפרו בחדשות של שעה שמונה על האירוע. השעון הגנוב לא נמצא על
הגג.
מספר דקות מאוחר יותר, כאשר ננה עברה במכוניתה ליד השגרירות
הבריטית בדרך לעבודה, כבר היו עשרות ציידי מטמונים מחפשים אחר
השעון.
בצהרים נמסר בעדכון החדשות שהמכונית עם השעונים והתכשיטים
הגנובים לא נמצאה גם היא והפורצים ממלאים את פיהם מים.
בריאיון עם מנהל החנות הוא אמר: "הסחורה הגנובה מבוטחת, אנחנו
לא מודאגים, יש להניח שחברת הביטוח תשלם 10 אחוזים לכל מי
שימסור מידע שיביא למציאת התכשיטים, כך מקובל."
"זהו זה", אמר מישי לפיצי.
"אתה רוצה שאני אשלח פקס?" שאלה פיצי.
"לא", אמר מישי, "הם יבדקו מאיזה טלפון זה הגיע ויהיו בעיות
לננה, וגם את חשבון הבנק שלנו אי אפשר לתת להם בלי שישאלו
שאלות. הג'ינג'י יכול להכניס להם מכתב."
"יש מלא אנשים שם עכשיו", אמר הג'ינג'י, "אין סיכוי בלי
להיתפס."
"טוב", אמר מישי, "תשלחי לחנות פקס דרך חבר אינטרנט שלנו בחוץ
לארץ. תשאלי את החתול השחור מה היה מספר המכונית."
בלילה ישבה ננה בכורסה מול הטלוויזיה וליטפה את מישי שרבץ על
ברכיה. "המכונית עם השעונים והתכשיטים הגנובים אותרה הודות
למודיע אנונימי", דיווחה הקריינית, "המודיע ביקש למסור את 10
אחוזי הפרס לעמותת 'תנו לחיות לחיות'."
"הייתי רוצה לשים את ידיים שלי על המודיע הזה", אמרה ננה למישי
בעודה מלטפת אותו, "הוא היה מקבל ממני חיבוק כזה", והיא נתנה
למישי חיבוק חונק.
השעון האחרון האבוד עדיין לא נמצא, נאמר בטלוויזיה, והובטח פרס
למוצא הישר. פיצי ומישי הלכו בלילה לישון על השטיח האדום
בסלון, הם לא היו עייפים ורצו לקשקש ביניהם מבלי להפריע לננה.
"אני לא מבינה", אמרה פיצי, "השעון פרש כנפיים ונעלם."
"כבר אמרת את זה על משהו לאחרונה", אמר מישי בהרהור, "על
התחתונים האבודים אם אני לא טועה."
"מקרה", אמרה פיצי.
"אין מקרים", אמר מישי. הוא המשיך להתנועע בחוסר מנוחה מספר
רגעים.
"גברת פיצי", הוא אמר, "שוב המוח שלך מצא לי ממש ללא כוונה
פתרון מדהים לחידה. ממש כמו מוח תינוק או ילד שפועל על רגש."
הוא ניגש לחלון וקרא אליו את החתול הג'ינג'י. הם התלחשו מספר
רגעים ואז חצה החתול הג'ינג'י את הכביש וניגש לחצר של אבא של
ננה. הוא הסתודד מספר דקות עם חתולי החצר שם ואחר כך חזר לחלון
של מישי והצביע ללא מילה על העץ הגדול ביותר מבין עצי השדרה
מולם.
"כך חשבתי", אמר מישי בסיפוק, "מחר בבוקר."
ב-5 בבוקר עלה מישי על אדן החלון. החתול הג'ינג'י כבר היה
מוכן.
"תיזהר", אמר מישי, "הם תוקפניים מאוד."
"אני צריך קסדה?" שאל הג'ינג'י.
"לא, הם כרגע בפחי הזבל בחצר ממול, אבל תיזהר מאוד."
הג'ינג'י הניד ראשו, ניגש לעץ וטיפס עליו כמו חתול.
"מה קורה?" ששאלה פיצי.
"עורבים", ענה מישי.
"אתה חושב שהעורבים קשורים לעניין?" שאלה פיצי בהשתוממות.
"כן", ענה מישי. "את זוכרת שהחתולים ממול סיפרו לנו שזוג
עורבים הגיע לשכונה לאחרונה והתחיל לבקר בפחי הזבל בבוקר
ומפריע להם לאכול שם ארוחת בוקר? עורבים אוכלים הכל, אין להם
שום קושי לחיות בעיר ולהתקיים מפחי זבל."
"ואתה חושב שציפור טיפשה כזו גנבה את התחתונים או השעון?" שאלה
פיצי.
"לא, טיפשה", ענה מישי, "העורב נחשב לציפור החכמה ביותר מכל
הציפורים."
"אז אם היא כל כך חכמה", שאלה פיצי, "מה היא עשתה עם החוטיני
של יעל השכנה?"
"אני יודע?" ענה מישי, "אולי ניקתה את השיניים."
החתול הג'ינג'י הגיע לקן העורבים בראש העץ ותחתונים צבעוניים
מנצנצים החלו לרחף מטה ואחר כך נפל משהו בצלצול.
"המפתחות", אמרה פיצי בהפתעה.
הג'ינג'י גלש למטה ובעזרת מספר חתולים הביאו לחצר ופרשו שבעה
זוגות תחתונים נוצצים וצרור מפתחות. מסביב צווארו ענד הג'ינג'י
שעון שנראה יקר מאוד.
"הם ריפדו את הקן שלהם בתחתונים", אמר הג'ינג'י בהנאה. "והייתם
צריכים לראות מה עוד היה שם: גולות צבעוניות, שברי זכוכית,
מספרי כסף קטנות, אצבעון."
"העורבים ידועים בתור גנבים של דברים נוצצים", אמר מישי.
"מה נעשה עם זה?" שאלה החתולה קצוצת הזנב, "אם יתפסו אצלנו את
התחתונים יעל תהיה בטוחה שאנחנו לקחנו אותם."
בשמונה יצאה ננה למכוניתה. הפעם ליוו אותה כל חתולי החצר ולא
רק החתול הג'ינג'י כרגיל.
"מה קרה לכם?" שאלה ננה, "אני מרגישה שעוד מעט תקפצו עליי
ותטרפו אותי כולכם. מה? אני צריכה דיאטה או משהו? זה רמז?"
היא נכנסה למכונית הדליקה את המנוע והחלה בנסיעה זהירה אחורה
מהחניה ואז עצרה וישבה בפה פעור. לפניה על הרצפה במקום בו חנתה
המכונית עמדו מסודרים שבעה זוגות תחתונים נוצצים ועליהם צרור
מפתחות ושעון שנראה יקר מאוד.
פרק שנים עשר ואחרון - מי ייעץ לראש העיר
מישי ישב על המחשב בשעות הבוקר המוקדמות ודיבר עם חברים מכל
העולם.
"שלום בלש פרטי מישי," כתבה לו ידידה שלו מארגנטינה, "מה אתה
עושה ער בשעה כזאת מוקדמת?"
"ומה את עושה כל כך מאוחר לא ישנה עדיין?" שאל מישי.
מכיוון שארגנטינה היא בצד השני של כדור הארץ השעה שם שונה,
וכשאצלנו יום, אצלם אתמול בלילה. זו הסיבה שמישי לא היה מצליח
לדבר תכופות עם ידידתו ויקי, אותה חיבב במיוחד.
"אני עוברת על עבודה שכתבה הבת שלי לבית הספר." כתבה-אמרה ויקי
בתשובה.
"אהה, האימא עושה שיעורים לבת?" שאל מישי בתוכחה.
"לגמרי לא," אמרה ויקי. "הכיתה של הבת שלי קיבלה כשעורי בית
עבודה להציע כיצד לדעתם ניתן לשפר את חיי התושבים בעיר בואנוס
איירס, שהיא בירת ארגנטינה. אצלנו, כמו בכל עיר גדולה, יש
זיהום אויר וצפיפות והרבה מכוניות."
"ומה יעזרו ההצעות?" שאל מישי.
"את כל הרעיונות הטובים אנחנו נשלח לעירייה בתקווה שהם יקבלו
אותן, ובכל אופן, זה מגביר את מודעות התלמידים לגדול ולהיות
אזרחים טובים. אני מקווה שאצלך במשרד הכל בסדר, עכשיו אני
צריכה לסיים וללכת לישון."
ויקי לא ידעה שמישי חתול, למרות שפעם הוא סיפר לה וגם שלח לה
תמונה אבל היא הייתה בטוחה שזו רק בדיחה של הידיד התל אביבי
שלה.
מישי אמר שלום, כיבה את המחשב והתחיל לחשוב בעצמו.
"פיצי," הוא אמר, "לא היה לנו ידיד שעבד פעם בעירייה?"
"היה פעם החתול של צ'יץ, ראש העיר לשעבר," אמרה פיצי, "עוד
לפני שבאתי לעבוד פה. אתה סיפרת לי שמאז שצ'יץ עבר לגור באפקה,
החתול שלו כבר לא מבקר בעירייה."
"אולי תתקשרי אליו ותשאלי אם הוא רוצה לקפוץ לארוחת ערב
בסביבות שבע ככה?" שאל מישי.
פיצי התקשרה והחתול של צ'יץ אמר שהוא באמת יהיה בת"א אחרי
הצהריים, מבקר ידיד שלו שעובד במסעדה הונגרית ליד העירייה,
והוא ישמח לבקר, לחדש ידידות ישנה ולשתות כוס קפה עם עוגת
גבינה, וגם להביא את הידיד.
קצת אחרי שבע הגיע החתול של צ'יץ. חתול מבוגר ולבן עם שער שיבה
ואתו חתול לבן שמייד כשדיבר ניתן היה לשמוע את המבטא ההונגרי
שלו.
כל החתולים התאספו לברך את האורחים.
"זהו מר גלר", הציג החתול של צ'יץ את האורח. "הוא שייך למסעדה
ההונגרית 'אצל יהודית' בגג העיר. אנחנו מכירים שנים, עוד
מהתקופה שראש העירייה היה מבקר הרבה במסעדה שלו."
"ממש כמו ראש העירייה הנוכחי," הוסיף מר גלר.
פיצי הגישה קפה.
"ואיך החיים בפנסיה?" שאל מישי בין לגימה ללגימה.
"רגועים ביותר", אמר החתול של צ'יץ. "אני מתגעגע לתקופה ההיא.
צ'יץ היה מלא אנרגיה והיו לו הרבה חברים והוא ידע להקשיב
לרעיונות, כי בזה ניכר אדם חכם, שהוא יודע לבחור יועצים
טובים."
"אני יכול לראות שראש העיר הנוכחי יושב על שמריו. כמעט שום דבר
חדש לא הוצג בעיר מאז שראש העיר שלי עזב." אמר החתול של צ'יץ.
"כן," אמר מר גלר, "בדיוק דיברנו על זה. אתמול בא ראש העיר
הנוכחי עם מהנדס העיר שלו לארוחת ערב. לפעמים רוב ההחלטות
והשיחות החשובות בפוליטיקה נעשות דווקא מעל ארוחה ולא בחדרי
ישיבות.
"ראש העיר היה מודאג מאוד. הבחירות קרובות והסקרים מנבאים שהוא
עלול להפסיד. היועצים שלו אומרים שהוא חייב לבוא עם כמה
רעיונות מהפכניים אם הוא רוצה לשנות את דעת הקהל."
"מה נדון בשיחה?" שאל מישי. "אם שמעת."
"שמעתי בהחלט." אמר מר גלר במבטא ההונגרי המצחיק שלו. "ראש
העיר אמר שהוא צריך למצוא פתרון לצפיפות התחבורה בעיר, יותר
מדי מכוניות והן גם מזהמות את האוויר. יותר מדי אוטובוסים,
ורחוב דיזנגוף יורד ויורד מגדולתו. הם חושבים להוריד את הכיכר
חזרה כמו שהייתה בזמנו כשמכוניות היו נוסעות סביב לה ולא
תחתיה."
"מגוחך," אמר מישי, "אפשר לחשוב שזה יפתור איזו בעיה. רק יעלה
הון כסף."
"אפשר להחליף את כל האוטובוסים במדרגות נעות," אמר לפתע חתול
שחור קטן. "כמו בשדה התעופה בפריז."
"שטויות." אמר החתול הג'ינג'י. "שיחלקו מכוניות חשמליות חינם
כמו שעשו באמסטרדם עם אופניים."
"רק דוכני אוכל", צעק חתול שתום עין אחד. "אוכל תמיד הולך
טוב".
"רבותיי, אני מבקשת שקט." אמרה פיצי שחשבה שכמזכירה זה תפקידה
להרגיע את הרוחות. "זה לא תחרות פה. לכל אחד מותרת דעתו."
מישי קם ממקומו, אחז בכפה של פיצי ונישק אותה באבירות.
"גברת פיצי", הוא אמר, "איך זה שבמוחך הפשוט את הוגה את
הרעיונות הכבירים ביותר? אנחנו נציע לראש העיר לארגן תחרות
רעיונות."
"זה באמת רעיון טוב," אמר החתול של צ'יץ, "אבל איך בדיוק תציע
לו את הרעיון? איך תביא את הרעיון לידיעתו? אם תשלח לו מכתב,
המכתב יאבד בסבך הבירוקרטיה המשרדית. במקרה הטוב תקבל מכתב
תשובה רשמי שבלוני שמכתבך בטיפול אבל הוא בעצמו לעולם לא יראה
את המכתב שיתויק ויאבד לנצח.
"כדי שיהיה לך איזה סיכוי אתה צריך לדאוג שהוא יקבל את המכתב
אישית. וזה כמעט בלתי אפשרי."
שתיקת אכזבה השתררה.
"אבל אני יכול לדאוג שהוא יקבל את המכתב", אמר פתאום מר גלר
החתול האורח.
"אם תמסור לי את המכתב, כאשר הוא יגיע לארוחת צהריים בפעם הבאה
אני חושב שיש באפשרותי לדאוג שהוא יקבל אותו ויתייחס אליו
בכובד ראש."
"נהדר," אמר מישי. "אם כך, גברת פיצי, תדליקי את המחשב. אנחנו
הולכים לכתוב מכתב לראש העיר. אנחנו עומדים להציע לו לערוך
תחרות רעיונות בין תושבי העיר, והרעיון הזה שלנו, נקווה שיהיה
הרעיון הראשון שיתקבל על דעתו."
החתול מהמסעדה ההונגרית לקח את המכתב וכשחזר למסעדה הניח אותו
מעל הקופה הרושמת. כל אחד מהמלצרים ראה שעל גבי המעטפה היה
כתוב: "מסירה אישית לידי ראש העיר", והיה בטוח שבעל המסעדה
עצמו אחראי למכתב.
כשהגיע כעבור יומיים ראש העיר עם היועצים הראשיים שלו לסעוד,
לקח המלצר הראשי את המעטפה ואת התפריט. "האם לתת לראש העיר?"
הוא שאל את מר בורוחוביץ בעל המסעדה.
מר בורוחוביץ, שהיה עסוק מכדי להבין במה מדובר, הציץ בראש
העיר. "כן כן, תגיד לו שהבורשט היום משהו משהו."
ראש המלצרים ניגש אל ראש העיר, הגיש לו את המכתב ואמר: "ממר
בורוחוביץ. הוא ממליץ על הבורשט."
"אז שיהיה בורשט." קבע ראש העיר.
הוא פתח את המעטפה. "העצות של מר בורוחוביץ ממש טובות", הוא
אמר ליועציו, "מר בורוחוביץ הוא גאון קולינארי, זאת אומרת ממש
אלוף המטבח."
הוא החל לקרוא את המכתב ובהתלהבותו אפילו לא הרגיש כיצד הוא
מחסל את הבורשט.
"תגיד למר בורוחוביץ," הוא אמר לראש המלצרים, "שהעצה שלו ממש
פנטסטית, ממש פנטסטית."
"למה אתם לא יכולים לתת לי עצות כאלו?" הוא צעק על היועצים
הנכלמים שלו.
ראש המלצרים חזר וסיפר לבעל המסעדה שהעצה שלו התקבלה בהתלהבות.
מר בורוחוביץ התבונן בראש העיר הנלהב. "לא ידעתי שהבורשט יצא
הפעם כל כך טוב," הוא אמר.
ביום שישי אחר הצהריים ישבה ננה, בעלת הבית של מישי ופיצי,
וקראה את מוסף העיר תל אביב:
"ראש העיר תל אביב מכריז על תחרות רעיונות לשיפור החיים בעיר."
היא קראה בקול.
"יש!!!" צעק מישי שישן לו באותו רגע על השטיח האדום שלו. הוא
ופיצי החליקו כף ופתחו בריקוד סוער.
"מה כבר אמרתי?" שאלה ננה והתבוננה בהם בתמיהה, "זה באמת רעיון
טוב. אני חושבת שאני אשתתף. יש לי ממש רעיון מקורי."
מישי הפסיק לרקוד. "ומיה הו?" הוא שאל.
"אני מציעה שהעירייה תפתח בגנים הציבוריים מסעדות לחתולים
וכלבים." אמרה ננה, "תארו לכם. בעל כלב מגיע ומבקש את התפריט
ובתפריט יהיה דוגלי או אוכל ייבוא וזה יוגש עם אספרגוס לקישוט.
חתולים בצד אחד, כלבים בצד שני. איזה אידיליה זה יהיה."
"פו," אמר מישי, "לזה את קוראת רעיון? זה כאין ואפס לעומת
הרעיונות שלנו יהיו."
הוא טיפס על החלון - "אסיפה כללית חשובה!!!" הוא קרא. "מחר
בבוקר," הוא אמר, "אנחנו ניפגש ונגדיר כללים. באיזה תחומים
אנחנו נחפש רעיונות. נפגשים ב-9 בבוקר דבר ראשון. אני כבר לא
יכול לחכות."
למחרת בבוקר התאספו החתולים בחצר.
"בשיחה של ראש העיר עם המהנדס שלו", אמר מישי, "סיפר לנו מר
גלר שראש העיר היה מודאג מההידרדרות של רחוב דיזנגוף וכיכר
צינה."
"איפה זה כיכר צינה?" שאל החתול האפור.
"כיכר דיזנגוף קרויה על שם צינה, אשתו של מאיר דיזנגוף, שהיה
ראש העיר הראשון של ת"א. לפני הרבה שנים זו הייתה כיכר אמיתית
ובמרכזה מזרקה והמכוניות סבבו אותה. רחוב דיזנגוף היה הרחוב
הראשי והמכובד ביותר בת"א. עלינו לחשוב על רעיון שיחזיר תושבים
לרחוב הזה!" ענה מישי.
פיצי שרשמה את תקציר הישיבה רשמה את הנושא הזה כסעיף מספר
אחד.
"סעיף מספר שתיים," אמר מישי, "ראש העיר טען שיש יותר מדי
מכוניות ואוטובוסים ואין חניה ויש בעיות תחבורה. בכל כמה שנים,
ראש העיר החדש מניח אבן פינה לרכבת התת קרקעית וכלום לא קורה.
רכבת תחתית בתל אביב זה רעיון טיפשי לדעתי. כמו תעלת בלאומילך.
אנחנו צריכים למצוא רעיון אחר."
"תעלת בלומילך בכלל לא הייתה רעיון רע," אמר חתול אחד קצוץ
זנב. "אצלנו בוונציה..."
"לא עכשיו!" הפסיקו מישי. "עכשיו נגדיר רק את התחום של
הנושאים."
"נושא שלישי: פיתוח הטיילת ואזור הירקון. אנשים תמיד אוהבים
ללכת לאורך שפת הים."
"נושא רביעי: רעיונות למלא את קופת העירייה לא על ידי הטלת
מסים ולא ע"י דוחות חניה. תארו לכם לאיזה מוניטין יזכה ראש עיר
כזה שמבטל את דוחות החניה והגרירות? ראש עיר שיצליח לבטל את
דוחות החניה יכהן כראש עיר שנים רבות ואפילו יש לו סיכוי להיות
ראש ממשלה. כי מי שיצליח לבוא עם פטנט שיבטל את בעיית החניה
בת"א הוא פשוט גאון."
"אתם יודעים שהמדען היהודי הידוע אלברט איינשטיין עבד פעם
במשרד פטנטים? זה באמת." אמרה בהתלהבות החתולה האפורה קצוצת
הזנב.
"אני חושב שארבעת התחומים האלה מספיקים." סיכם מישי את הישיבה.
"נתכנס בשבת הבאה וכל רעיון שתביאו נתייחס אליו בכובד ראש. אני
מבקש שתחשבו ברצינות. עלינו להראות שכאזרחי העיר אנחנו תורמים
את חלקנו ובסופו של דבר אנחנו גם אלה שנקבל את התמורה."
"בהחלט," אמר החתול שתום העין בציניות, "איכות חיי התושבים
תשתפר ולכן גם איכות הרחובות והזבל ואנחנו הרי חיים ברחובות
ואוכלים מהזבל."
"שתום עין," אמר מישי בסבלנות, "אם העצות שלנו יתקבלו אנשים
יתחילו להעריך אותנו ולא לזלזל בנו ונקבל הרבה כבוד ואוכל. כל
חתול ימצא בית. ולא יהיו יותר הומלסים.
"ניפגש לסיעור מוחות בשבת בבוקר."
כל אותו שבוע געשו וסערו הרוחות. חתולים הסתודדו בפינות רחובות
ותחת שולחנות במסעדות ובשדרה. רעיונות נזרקו לכל עבר. כולם
לקחו את האתגר ברצינות.
לאחר שבוע, בשבת בבוקר, התכנסו כולם בחצר מתחת חלון המשרד. מי
לא היה שם. חתולים שלא הראו את פניהם שנים. חתולי בית שנמלטו
כדי להיות נוכחים ולהביע דעה באספה החשובה וחתולי חצר מחצרות
אחרים.
"אני פותח בזאת את האספה," נקש מישי על השולחן בקערת המים שלו.
"וניגש ישר לנושא הראשון: כיצד נשפר את רחוב דיזנגוף ונעשה
אותו מושך לציבור?
"ראשית, הדיבור לגברת שכטר."
"אצלנו באירופה", קפצה גברת שכטר, "יש ציירי רחוב. אפשר להציע
לנוער לצייר על המדרכות ברחוב דיזנגוף ופקחים ירססו את התמונות
הטובות בלק שקוף שישמר אותן. זה יעניק לרחוב צביון אומנותי
ויהיה זול."
"תרשמי, המזכירה פיצי," הורה מישי.
"כיסוי פלסטיק מחזיר שמש מעל הכיכר והרחוב," קפץ החתול
הג'ינג'י. "אני תמיד מטייל שם בקיץ והרחוב לוהט מחום וריק מנפש
חיה".
"שטויות, איך אפשר?" תמה החתול האפור.
"רגע, רגע", נקש מישי, "הסכמנו שכל רעיון יתקבל ברצינות. כיסוי
פלסטיק שקוף עם ציפוי שיחזיר את קרני השמש, מעל הכיכר והחלק
הצפוני של רחוב דיזנגוף. נראה לי אפשרי. מה עוד?"
"דוכני אוכל," אמר חתול מלוכסן עיניים. "כשהייתי בסין ראיתי
שבבייג'ינג בירת סין העירייה מציבה בשעות הערב רחוב שלם של
דוכני אוכל והריח פנטסטי. היא גם מרוויחה מהעניין. האנשים
יוצאים לטייל וכולם אוהבים לאכול.
"אפשר להציב דוכנים נקיים ומסודרים בכיכר. עם ישראל אוהב לאכול
ויבוא בהמוניו."
"מתקבל." אמר מישי. "עוד משהו?"
"נושא שני. תחבורה: ראשות הדיבור לנציג שדרות נורדאו. יפה מצדך
שהגעת עד אלינו."
חתול שחור ענק עם כתם לבן על מצחו התרומם על רגליו. "בניו-יורק
כל המוניות צהובות ונקראות ילו-קב. ההצעה שלנו דומה, לצבוע את
כל המוניות בצהוב ולקרוא להן לימוניות או לחלופין בכתום ולקרוא
להן אדמוניות. הדבר ייתן ייחודיות למוניות ויוסיף להן צבע.
"גם יהיה קל לראות אותן מרחוק כי אין כל כך הרבה מכוניות
צהובות או כתומות וזה חשוב כשאתה צריך מונית."
"יפה. מתקבל." התרשם מישי. "מה עוד?"
"מדרכות נעות", אמר החתול הג'ינג'י. "כל הדרך לאורך רחוב
דיזנגוף מהחניון בכניסה לעיר, ששם יחנה כל מי שיבוא עם רכב,
ועד אבן גבירול עם הסתעפויות לכיוון הים ולכיוון אבן גבירול.
זה בסך הכל כשלושה קילומטר. אני בטוח שבשדה התעופה בפריז יש
יותר. במהירות של כ-5 ק"מ לשעה אפשר לבטל הרבה אוטובוסים. זה
יוריד גם את זיהום האוויר וגם יפתור עניין של חוסר חניה."
"והרעיון של מכוניות חשמליות קטנות," צעק מאחור החתול המשובץ,
"כל אזרח יקנה כרטיס מגנטי נטען חכם. הוא ייסע במכונית וישלם
לפי זמן שימוש וישאיר אותה במפרץ חניה מוסדר כדי שאזרח אחר
יוכל לנסוע. כך עשו בהולנד. העירייה חילקה אופניים חינם וכל
אחד נסע ועזב איפה שהוא רצה. אנשים לא ישתמשו במכוניות הפרטיות
שלהם. הרי ממילא אין חניה וזה ייתן הכנסה לעירייה."
"מה עם הרעיון של הטיילת או שפת הירקון?" שאל מישי. "מישהו חשב
על זה?"
"כן," אמר חתול אפור גדול נציג שכונת נורדיה, "אפשר לבנות שם
שדרה של כוכבים, כשכוכבי קולנוע ידועים יטביעו את כפות ידיהם
ורגליהם בבטון, ראיתי את זה בהוליווד ובהונג-קונג. ושברחבות
הגדולות בטיילת גם ישבצו מנורות זעירות ברצפה בצורת כוכבים,
קבוצות כוכבים ברקיע ומזלות זה ממש יפה. ראיתי גם כאלה
בחו"ל."
"שיעשו הגרלת שמות רחובות", אמר חתול אחר. "כל אחד יקנה כרטיס
הגרלה והזוכה יזכה שרחוב יישא את שמו, או יוכל להעניק למישהו
אחר שם רחוב במתנה."
"נהדר", אמר מישי. "תארו לכם - רחוב מישי," הוא הגה בעיניים
חולמות. "וזה גם מקור הכנסה טוב לעירייה."
"קאזינו בכיכר אתרים." הציע חתול אחד.
"מרכז קניות גדול בצורת אונייה על שפת הים." קרא חתול אחר.
"הרבה סוכות מציל מול הים שאפשר להשכיר בקיץ לזוגות מירושלים
לסופי שבוע." הוסיף חתול שגר בשפת הים, "ומזחים מעץ שנכנסים
למים ובקצה שלהם רחבה עם חניות, שאפשר להיכנס לחנות עם הרכב,
על המזח חנויות גלידה ובתי קפה שמשקיפים לים."
"ראיתי כאלו בקליפורניה," העיר חתול אחר, "והרי האדמה נורא
יקרה ליד שפת הים."
"כיסויים מחזירי אור לפנסי הרחוב, לרכז את האור ולחסוך
באנרגיה," הוסיף חתול אחר.
הרעיונות נזרקו על ימין ועל שמאל ופיצי רשמה בהתלהבות.
הם הוסיפו בסוף אפילו את הרעיון של ננה על מסעדות כלבים
וחתולים מתוך נימוס וכבוד ומתוך נאמנות לרעיון שכל אחד יכול
להביע דעה, וכשסיימו כולם הלכו בשורה לתיבת הדואר בפינה וזרקו
את המכתב.
מישי רצה תחילה לשלוח מכתב רשום אבל מצא שזה יהיה מסובך מדי.
העוברים ושבים התבוננו בהפתעה על תהלוכת החתולים.
מישי לחץ את כפות האורחים שבאו מרחוק והודה להם על שטרחו
להגיע.
שבועיים לאחר מכן, ביום שישי בשעות הבוקר המוקדמות שרק למישי
מבעד החלון החתול שעמד על המשמר - "הדואר מגיע. מכתב רשום עם
שליח מיוחד."
צלצול נשמע בדלת ומישי זנק לדלת. "זה בשבילי," הוא צעק.
"זוז מפה," אמרה ננה, "אתה לא הולך לשום מקום. אל תנסה למצוא
תירוצים ולברוח."
היא פתחה את הדלת כדי סדק. "כן?" שאלה.
"מכתב רשום למישי סרבו", אמר הדוור. "זה את?"
"זה אני", צעק מישי.
"לא." ענתה ננה. "אין דבר כזה, זו בדיחה."
"אז לקחת?" שאל הדוור.
"שלא תעז," צעק מישי וניסה לחמוק מבין רגליה של ננה.
"מה אתך," גערה ננה במישי. "השתגעת? אני אקח את המכתב."
"יש תעודת זהות?" שאל הדוור.
"זה אותה משפחה. אני ד"ר סרבו, אתה לא רואה?" אמרה ננה, חתמה
ולקחה את המכתב ופתחה. "מממ..." היא אמרה בתמיהה. "זה ממשרד
ראש העיר." והתחילה לקרוא בשקט.
מישי כמעט התעלף. "אם היא לא מקריאה בקול אני קופץ עליה ומורט
את המכתב," הוא אמר לפיצי. וננה הקריאה: "ראש העיר מברך אותך
ומודיע שזכית בתחרות הרעיונות לשיפור חזות העיר. כפרס ייקרא
רחוב על שמך, רחוב מישי, ואתה תזכה לפטור מאגרת ארנונה כל ימי
מגוריך בתל אביב.
"ביום שישי ב-3 אחר הצהריים ייחנך הרחוב על שמך. אבקש לאשר
בואך."
"זה לא יכול להיות," אמרה ננה בתמיהה. "מישהו מתבדח פה על
חשבונך."
מישי ופיצי כבר היו בחלון ובישרו את החדשות המרעישות לכל תושבי
השכונה ביללות של שמחה. ננה ניגשה לטלפון אבל עד שסיימה את
השיחה כבר כל חתולי העיר ידעו על החדשות.
ננה התקשרה לעיריית תל אביב. "עיריית ת"א שלום," ענתה
המרכזנית.
"אבקש לדבר עם ראש העיר", אמרה ננה.
"וכמוך עוד אלפי תושבים אחרים", ענתה המרכזנית, לועסת מסטיק.
"זה חשוב," אמרה ננה.
"כולם חשובים בעיני ראש העיר", אמרה המרכזנית, "ומה יהיה אם
ראש העיר יצטרך לענות בעצמו לכל אזרח חשוב? מתי הוא יעבוד?"
"תראי," אמרה ננה. "קיבלנו היום מכתב שאומר שזכינו בתחרות
הרעיונות של עיריית ת"א..."
"את המזכירה של מישי?" הפסיקה אותה המרכזנית בהתרגשות.
"כן. זאת אומרת, לא." אמרה ננה, "אני הרופאה שלו, זאת אומרת
ראש הלשכה. אני מתכוונת בעלת הבית שלו."
"את יכולה לשאול אותו אם אני יכולה לקבל חתימה?" שאלה המרכזנית
בהתרגשות.
"אני אשתדל," אמרה ננה.
"אני כבר מעבירה אותך למזכירת ראש העיר," אמרה המרכזנית, "זה
כבוד גדול, תבקשי שירשום: "לאורנה, בהוקרה ממישי"."
"בהחלט," אמרה ננה. "השתגעו כולם."
"מזכירת ראש העיר!" אמר הטלפון.
"שלום," אמרה ננה, "קיבלתי פה איזה מכתב בטעות. אתם מודיעים
שמישי סרבו זכה בתחרות הרעיונות של העיר."
"ומי את?" שאלה המזכירה.
"אני ד"ר לאה סרבו," ענתה ננה.
"זו לא טעות," אמרה המזכירה. "איחולינו. תגידי לבעלך שיגיע
בחליפה ועניבה. יהיו צלמים ועיתונאים וזה ישודר חי
בטלוויזיה."
"זה לא בעלי," הסבירה ננה. "תראי, זה החתול שלי."
"מה זאת אומרת?" שאלה המזכירה.
"חתול עם שער לבן ארוך." אמרה ננה.
"מממ..." אמרה המזכירה, "תני לי להתבונן בהנחיות הוועדה
המארגנת. נשים בשער ארוך מתבקשות לאסוף אותו בסרט ולבוא בשער
נקי ומסודר."
"חתול!!!" אמרה ננה.
"אפשר גם צמות." אמרה המזכירה, "ושיביא תעודה מזהה עם תמונה."
"אני אבקש מהווטרינר שלו." אמרה ננה.
"טוב. אז להתראות ביום שישי בשלוש לטקס גזירת הסרט", אמרה
המזכירה.
ביום שישי בשלוש אחר הצהריים התכנסו ננה ומישי, ענוד בעניבת
פרפר, בזרועותיה ופגשו את ראש העיר ואת חברי המועצה. ננה ניסתה
עוד להסביר לראש העיר שזו הייתה כנראה רק בדיחה של חברים ומישי
הוא רק החתול שלה אבל הוא בכלל לא הקשיב.
"זה אפילו מצטלם יותר טוב", הוא ענה לה.
ננה גזרה את הסרט עבור מישי וראש העיר הכריז בזאת על סמטת
מישי. הצלמים צילמו לעמוד הראשון ומישי קיבל שלל הזמנות לערבי
רעיונות (ריאיונות?) ואפילו כמה הצעות נישואין. חנות כלות
ביקשה לאמץ את דמותו כסמל ועיתונאי ידוע ביקש לכתוב את
האוטוביוגרפיה שלו.
ראש העיר נתן לו פטור מתשלום ארנונה ובשעות הערב המאוחרות הם
חזרו הביתה עייפים ונרגשים.
"אני לא מבינה איזה מזל יש לך," אמרה ננה למישי כשהיא נהגה
בדרך הביתה. "אתה ישן 18 שעות ביממה, לא עושה כלום וכל המזל
נופל בחלקך בלי שתזיז אצבע. אני ממש לא מבינה".
ומישי במושב האחורי של האוטו עצם עיניים וחייך לעצמו. |