הבעיה שלו הייתה תמיד עם הסופים. הוא דווקא היה בן אדם מוכשר.
כל דבר שהיה עושה היה עושה בכשרון רב וביסודיות, אבל איך שהוא
תמיד ברגע האחרון משהו היה נדפק לו ומקלקל את הכל. למעשה זה
התחיל כבר בלידה שלו. אמו, אישה צעירה באותם ימים, בחורה בת 25
עמדה ללדת את בנה הבכור. הכל הלך פשוט חלק. מיד כשירדו המים
הסיע אותה אביו לבית החולים. האחיות והרופאים היו אדיבים
וסבלניים בצורה מפתיעה ולא אופיינית למקצוע, ומיד כשנכנסה בשער
מחלקת היולדות הובלה לחדר הלידה שכן הצירים היו תכופים ביותר.
חדר הלידה לא היה מפחיד ומאיים כמו שתיארה לעצמה שיהיה, ותוך
25 דקות של כאב יצא לאוויר העולם רטוב ומבולבל. ממש לידה
חלומית עבור האימא הטרייה. ואז בדיוק ברגע שהרים אותו הרופא
מהרגליים ביד אחת ולקח תנופה ביד השניה לטובת ההפלקה המסורתית
בישבנו של היילוד (שיתחיל לנשום הקטנטן), החליק מידו של הרופא
ונפל, כשראשו הזעיר, שרק לפני שנייה הגיח לאוויר העולם, נחבט
ברצפה. לימים, מששמע את הסיפור, היה מהרהר לפעמים אם אולי מקור
הבעיה שלו הוא באותה מכה. אולי בנפילה נפגע אותו מקום מסוים
במוחו שאחראי על הסופים. אם כן ואם לא אין ספק שאותו אירוע לא
נעים בלידתו, היה מעיין פרומו לסרט החיים שלו, מעיין רמז לעתיד
לבוא.

יום אחד, כשהיה בן חמש בערך, שיחק מחבואים עם ילדי השכונה. רצה
הגורל ויצא שהוא העומד. לאחר שלושים שניות, שכמובן נספרו
בכפולות של עשר, כמיטב מסורת משחק המחבואים, החל לחפש את
חבריו. אחד אחרי השני הם נפלו כשהוא מגלה אותם ורץ בריצת אמוק,
בלתי ניתן להשגה, לכיוון העמוד על מנת לדפוק עליו שלוש פעמים.
אחרון נשאר שלומי הגבוה, שהיה אמנם גבוה אבל להתחבא ידע יותר
טוב מכולם, ויותר מכך, הוא גם היה האצן המוצלח ביותר בחבורה,
ככה שגם כשמצאת אותו, לטובתך כדאי שיהיה לך פור של 50 מטר
לפחות אם אתה רוצה להגיע לפניו לעמוד ולנצח. הוא המשיך
בחיפושיו אחרי שלומי, דרוך כולו ומוכן לרגע שבו יצטרך להתחיל
לרוץ כמו משוגע. לפתע שמע רחש מימינו, ממש מאחורי הסובארו
הכחולה של לוי המאנייק מקומה שנייה. הוא לא היה צריך להביט
אפילו כדי לדעת ששלומי נמצא שם, והוא פתח במרוץ לכיוון העמוד.
ככה רצו שניהם, שלומי בריצת האצן האולימפי שלו, והוא בריצה
מטורפת, מרחף כמו איילה נרדפת. עוד 80 מטר. הוא פותח פער, כולם
מריעים לו בטירוף. עוד 60 מטר והפער גדל, הוא לא מביט לאחור כי
הוא יודע שהניצחון כבר שלו. עוד 20 מטר ואפילו שלומי כבר נכנע
ומאט את הקצב. ואז 10 מטר לפני העמוד המיוחל נתקלה רגלו הימנית
באבן גדולה, שלא טרחה להתפנות בטרם עת ממסלול המרוצים, והוא
בריחוף שרואים רק בסרטיי ג'יימס בונד, התעופף לו ישר לתוך
העמוד, כשראשו נחבט בו ראשון (זה לא נחשב ניצחון, מפני שניצחון
דורש שלוש דפיקות על העמוד עם היד ולא אחת עם הראש). את קולות
האמבולנס שהגיע למקום שמע רק במעומעם.

כשהיה בתיכון היה תלמיד מבריק. המורים אהבו אותו ולא היה אחד
בכיתה שלא קינא בו על הקלות שבה היה מוציא את ציוניו המעולים.
לאף אחד לא היה ספק שאת מבחני הבגרות הוא עובר בהליכה עם
הידיים קשורות מאחורי הגב. לקראת סוף כיתה י"א הגיע רגע האמת -
מבחני הבגרות. למבחן בלשון ניגש עם ארבעים מעלות חום כשרק במזל
לא התעלף על טופס הבחינה, במבחן באנגלית תקף אותו בלק-אאוט שלא
ידע כמותו מעולם בכל תקופת לימודיו, את תאריך המבחן בתנ"ך שכח
(הוא היה בטוח שזה יום אחרי) ולמבחן במתמטיקה לא התעורר כי
בדיוק באותו הלילה החליט השעון המעורר שלו ששנתיים עם אותה
סוללה זה מספיק, ושצריך לגוון ולהחליף קצת בחיים. שנה אח"כ,
שנת הבגרויות השנייה שלו הייתה אפילו יותר מוזרה ואומללה, כך
שאת תקופת התיכון סיים עם בגרות חלקית וציונים עלובים.

אפילו בפעם הראשונה שלו עם בחורה לא זכה לאור מן ההפקר (יסלח
לי ביאליק). זה היה עם ורד, הכוסית של השכבה. זו הייתה היציאה
הרביעית שלהם, ורד, שלה זו לא הייתה הפעם הראשונה עם גבר,
התמסרה לו בקלות יחסית. תארו לעצמכם, הוא וורד, ערומים במיטה
של ההורים שלו שנסעו לסוף שבוע בטבריה, היצרים משתוללים, והוא
שעל אף שזו הפעם הראשונה שלו, מציג יכולות מרשימות שמפתיעות
אפילו את עצמו. העסק מתחמם וורד בעננים. ואז, בדיוק שנייה לפני
שהוא גומר, ומעיף את ורד לתקרה באורגזמה משולשת, הקונדום נקרע.
ורד, שלא הייתה מוכנה להתחיל בקריירה משפחתית בשלב זה, צעקה
עליו בהיסטריה שיצא כבר, והוא מהשביזות וההלם אפילו לא גמר.
יומיים אח"כ בלי שום סיבה ורד עזבה אותו, מבלי שיספיק לממש את
הפנטזיה המינית שלו (ושל כל שכבת י"ב בתיכון משה שרת).

חדור אופטימיות  ורוח לחימה התגייס לצבא. דווקא שם נראה היה
שהוא הולך לעצור את קללת הסופים הגרועים שלו. הוא התגייס
לסיירת גולני. מטירון מצטיין הפך לחניך מצטיין באימון המתקדם,
יצא לקורס מפקדים בזימון ישיר, אותו סיים בהצטיינות, והמשיך
בדרך לקריירה צבאית היישר לקורס קצינים. את הקורס סיים
בהצטיינות יתרה, ממשיך את מסורת ההצלחות הצבאיות שלו. הוא
אפילו זכה לקבל את דרגות הסג"מ שלו מהרמטכ"ל. לאחר חפיפה קצרה
בחטיבה נשלח ישירות ללבנון, למוצב הבופור, שם התכוננה היחידה
שלו לפעולה יזומה מעבר לקו האדום. המ"פ שלו, שכבר למד להכיר
אותו, החליט לתת לו את משימת הפיקוד על הכוח שמשימתו הייתה
לבצע מארב לחוליית מחבלים באזור חודר ומרוחק מהמוצב. הכוח,
כשהוא בראשו, יצא למשימה בחסות החשיכה. הניווט למקום המארב הלך
חלק, בדיוק כמתוכנן. הוא נשכב בשוחה המוסווית, יחד עם שאר
החיילים, וחיכה לרגע בו יופיעו המחבלים. חמש שעות אח"כ, בערך
בשעה 2:20 לפנות בוקר הוא זיהה אותם. ארבעה חיזבאללונים עם
אפודי קרב ורוביי קלצ'ניקוב, שלושים מטרים ממנו ומשאר הכוח.
הוא רמז לכוח להתכונן ומספר רגעים אח"כ צעק בקול "הסתער!".
כולם הסתערו כמו חיות מטורפות, כשהוא בראשם. החיזבאללונים שלא
הבינו מה נפל עליהם איבדו את הראשון מיד בתחילת ההסתערות מכדור
מדויק שלו, ישר בעין של המלוכלך. ההסתערות נמשכה. שני נפל, עוד
שניים למנאייק. עוד אחד נפל, שוב מכדור חדור מוטיבציה שיצא
מרובה האם 16 המקוצר שלו. ואז, מטרים ספורים לפני שהכוח הגיע
לקו של המחבל ושלושת חבריו (לשעבר), בתנועה אומללה של ידו
הימנית שהטתה את הרובה כלפי מטה, ובאצבע המורה שלו שבחרה בדיוק
אז לסחוט בחוזקה את ההדק, דפק לו בטעות כדור אחד ישר לכף רגלו
הימנית. בכאב חד התמוטט על הארץ, לא מספיק אפילו לראות איך
סמוחה, הסמל שלו, דופק כדור מדויק ישר לחזהו של המלוכלך
האחרון. מסוק יסעור של צה"ל פינה אותו ישירות לבית החולים
בארץ.

בבית החולים אפשר להגיד שטיפת האופטימיות האחרונה שעוד נשארה
לו איימה לעזוב גם היא. כך שכב לו במיטה חסר אונים, כשרגלו
הימנית מורמת כלפי מעלה, עטופה כמו תות ענך אמון ביום קבורתו,
מנסה להבין מה מתוך מגש האוכל שהגישה לו האחות הוא הפירה ומה
הוא העוף (הוא יכל להישבע ששניהם נראים אותו דבר). מתוך שעמום
לקח לידו את המחברת הריקה שהביאה לו אמו על מנת שיוכל לכתוב
לחבריו ביחידה, והחל כותב בה. הוא לא כתב לחבריו, הוא היה
מיואש מידי מכדי לעשות זאת. במקום זה הוא החל לכתוב סיפור. סתם
סיפור, על בחורה ובחור ודירה בתל אביב. הוא סיים אותו, מופתע
מעצמו שכן הייתה זו לו הפעם הראשונה שניסה מזלו בכתיבה, ובכל
זאת אהב את מה שקרא. בהתלהבות ניגש היישר לכתיבת הסיפור השני
שיצא עוד יותר יפה מהקודם. כך ישב שעות ארוכות, ניצוץ חדש
בעיניו, ומילא את המחברת בסיפורים מרתקים. הוא כבר לא יכל
לחכות, מרוב התרגשות וציפייה, ליום שחרורו מבית החולים.

הצבא נתן לו חודשיים (עם אופציה להארכה), על מנת להחלים מן
הפציעה. המקום הראשון אליו הלך מיד כשיצא מבית החולים, נתמך
ע"י קביים, היה בית ההוצאה לאור. שם מסר את כתביו לעורכת איתה
דיבר בטלפון עוד כשהיה בבית החולים. שבועיים מאוחר יותר הגיע
היום לו חיכה בציפייה. היא הזמינה אותו לפגישה במשרדה. אחוז
התרגשות הגיע למקום, החליף עם המזכירה מספר מילים ונכנס למשרד.
'שב, שב' היא אמרה לו, 'משהו לשתות אולי?', הוא, שלא יכל לחכות
עוד לתשובתה מרב ציפייה, נד בראשו לשלילה. 'תגיד לי משהו'
אמרה, כשהבעת חשדנות על פניה, 'אתה בטוח שזה הספר הראשון שלך?
שלא כתבת לפני כן מעולם?'. הוא שהבין מדבריה שהשיחה הולכת
לכיוונים חיוביים הנהן בחיוך. 'אם ככה, אז אתה כשרון מולד.
הסיפורים כתובים בשפה מצוינת, הרעיונות מקוריים, ואופן הכתיבה
שלך מרתק. פשוט כשרון'. גל של גאווה שטף אותו, כשלפתע נמחק מעט
החיוך של הגברת. 'רק בעיה אחת יש עם הסיפורים, משהו קטן שהפריע
לי', גל הגאווה ששטף אותו רגע לפני כן התנפץ לרסיסים של קצף
לבן, 'הסוף שלהם. משהו בסוף שלהם לא טוב, זה כאילו שממש לפני
הסוף יצאת להפסקת קפה ונתת לאחותך הקטנה לסיים אותם במקומך.
אבל אל תדאג, הסיפורים עדיין מצוינים, וזה מאוד טבעי שבהתחלה
העבודות שלך יצטרכו ליטוש מסוים. תשמע מה נעשה' אמרה בפנים
רציניות, 'קח את העבודות שלך, לך הביתה, תנוח קצת ותנסה לשכתב
את הסופים שלהם. לפי מה שקראתי זו לא צריכה להיות עבודה קשה כל
כך בשבילך'. הוא עזב את המקום מצויד בסיפורים מוכן ומזומן לתת
להם שיפוץ אחרון.

השעה הייתה כבר לפנות ערב. אחרי שלוש שעות של בהייה מול הדפים,
כתיבה, מחיקה וחוזר חלילה, החלו אותות הייאוש לתת בו סימן.
אולי כדאי שאתרענן לי מעט, חשב, וירד למטה לבית הקפה שמול
ביתו, לנשום קצת אוויר ולראות קצת עולם. שם הוא ראה אותה.
יושבת לה בשולחן לבד, עם כוס חצי ריקה של מיץ תפוזים טבעי,
תלתלים זהובים ארוכים, עיניים כחולות ושפתיים שאפילו צייר לא
יכל לשרטט יפה יותר. מהופנט וחסר יכולת התנגדות לרגליו, ניגש
אליה, הציג את עצמו, ושאל אם זה בסדר אם יצטרף אליה, "כי חבל
לתפוס שני שולחנות בשעה כזו עמוסה". היא, שהבחינה בבלבול החמוד
שלו, הסכימה לאחר התלבטות קצרה וסימנה לו על הכסא שמולה בחיוך.
הוא התיישב והזמין קפה הפוך. ככה הם התחילו לדבר, והשיחה פשוט
זרמה. הוא הרגיש שבכל מילה שלה הוא מתחיל יותר ויותר להתאהב
בה, והיא מצידה המשיכה לצחקק במתיקות ולספר לו על עצמה. לא
שמים לב שהזמן עובר, הזמינו עוד קפה הפוך ועוד מיץ תפוזים טבעי
ועוד קפה ועוד מיץ, כך שבסוף הערב הוא כמעט קיבל הרעלת קפאין
והיא כנראה בחיים לא תהיה חולה יותר עם כמויות ויטמין הסי
שצרכה. בשעה 2:00 לפנות בוקר רמזה להם המלצרית שהם סוגרים,
ושלא נהוג להשאיר אנשים נעולים בפנים במהלך הלילה. 'אתה יודע',
אמרה הזהובה בשפתיה המשורטטות, 'לא חייבים לסגור את הערב. אם
אתה רוצה אפשר להמשיך את השיחה אצלי בדירה, אני גרה לבד, שני
רחובות מכאן'. כמובן שהוא לא סרב, הוא רק אמר לה שתמתין לו חמש
דקות בדיוק, שהוא רק קופץ הביתה, מעבר לכביש, לקחת משהו חמים
יותר ללבוש, מפני שכבר היה קר.

מוקסם ומאוהב כמו נער מתבגר, ריחף לו לכיוון ביתו שמעבר לכביש.
כנראה שלא ריחף גבוה מספיק, כי בדיוק כשחצה את הכביש, דהרה
מאזדה ספורט (שהיא דווקא מכונית נמוכה יחסית), היישר לכיוונו,
מעיפה אותו למעלה כמו בובת משחק של ילד עצבני.
                 
                                       סוף דבר

'הבא בתור', צעק המלאך הממיין. 'אוהו, שלום. ברוך הבא. סוף סוף
רואים אותך אצלנו. כן, כן, אל תיראה כל כך מופתע, אנחנו לא
מנותקים ממה שקורה שם למטה. אנחנו עושים עבודת שטח די מקיפה
לפני שאתם מגיעים אלינו. אתה יודע', לחש בקריצה, 'כדי לדעת
לאיפה לשלוח אתכם'. 'אל תדאג, אנחנו פה למעלה מכירים את המקרה
שלך, האמת היא שאני אפילו התעסקתי אתו באופן אישי', אמר
בגאווה, 'אתה מבין, אני די חדש פה בתפקיד הדור מן, עד לפני
יומיים הייתי תחקירן שטח, ובין השאר טיפלתי במקרה שלך, לא משהו
הולך לך עם סופים הא?!' אמר בחיוך. 'אל תדאג, פה סוף סוף הצדק
יוצא לפועל. איפה אם לא פה בן אדם יכול לצפות לקצת צדק? המקרה
שלך מאוד פשוט, אפילו לא הייתי צריך להעלות את זה לבוס הגדול
שיחליט, מקרים כמו שלך מופיעים בספרים וצריך רק להתאים את
המאפיינים. אתה הולך ישירות לגן עדן', אמר כשבקולו נשמעה נימה
של סיפוק מהכוח שבתפקיד החדש. 'בבקשה, דלת שנייה מימין. תהנה'.
מתקשה להאמין שסוף סוף לראשונה בחייו יקבל את שהגיע לו, שדווקא
בסיום האחרון בהחלט הצליח, מאוכזב מעט שלא נמצאים לידו כל
האנשים מחייו - אמו, אביו, שלומי הגבוה, המורה מהתיכון, ורד,
החברים מהיחידה, העורכת ואפילו היפיפייה עם התלתלים, פסע
בצעדים נרגשים לעבר הדלת הלבנה והושיט את ידו לעבר הידית
הזהובה. 'מה אמרתי לו?' חשב לעצמו המלאך הממיין בקול, 'דלת
שנייה?... אוי שיט, אחי, חכה רגע! עצור! התבלבלתי, זו הדלת
השלישית. לעזאזל, על בליינד מפטרים אותי על זה. עצור! אתה
שומע?', אבל  זה כבר היה מאוחר מידי. הדלת נסגרה מאחוריו, והוא
כבר היה בחצי הדרך למטה, צולל במהירות מסחררת, כשעיניו פעורות
לרווחה ספק באימה, ספק בכאב של השלמה.